דנ"מ 4764/15 יאלי הרן נ. עיריית חולון

לפניי

בקשה

לדיון

נוסף

בפסק

דינו

של

בית

המשפט

העליון

בעע"ם 8211/13 עיריית חולון נ' הרן (23.6.2015) (מפי השופט מ' מזוז , בהסכמת השופט י' דנציגר והשופט נ' סולברג ) (להלן: פסק הדין ).

רקע

1.

המבקשים הם יורשיה של מי שהייתה בעלים במושע בכ-82% משטחה של חלקה היסטורית בעיר חולון. כבר בשנת 1946 הועברו כ- 98.5 דונם מהחלקה על-שם עיריית חולון, לצורכי ציבור (להלן: המקרקעין ). ביולי 2012 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה על הפקדת תכנית מתאר מקומית (להלן: תכנית המתאר החדשה ), שבמסגרתה מיועדים המקרקעין המדוברים לעבור תכנון מחדש, בין היתר לשם הקמת שכונת מגורים. העיקר לענייננו הוא שתכנית המתאר החדשה מבקשת לשנות את ייעודם של המקרקעין, ועל כך אין מחלוקת.

2.

על סמך שינוי הייעוד שכלול בתכנית המתאר החדשה, הגישו המבקשים עתירה מינהלית לבית משפט קמא. במוקד העתירה עמד חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק ), שמסדיר את זכויותיהם של בעלי המקרקעין המקוריים במקרה של שינוי ייעוד בנכס שהועבר זה מכבר לרשות. בעתירתם טענו המבקשים כי עומדת להם הזכות לדרוש את החזרת המקרקעין לידיהם, או לקבל פיצוי בגין שינוי ייעודם, מכוח סעיף 196 לחוק, שעניינו שינוי ייעוד של רכוש שהופקע ללא תמורה. לחילופין, טענו המבקשים כי קמה להם זכות קדימה לרכישת המקרקעין מכוח סעיף 195(2) לחוק, שעניינו שינוי ייעוד של מקרקעין שנרכשו בתמורה.

3.

בית המשפט לעניינים מינהליים (כב' סגנית הנשיאה מ' רובינשטיין ) דחה את העתירה לעניין סעיף 196 לחוק, זאת משום שהמקרקעין לא הופקעו כי אם הועברו מרצון ובתמורה. עם זאת, קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים את העתירה החלופית לעניין סעיף 195(2) לחוק. בית המשפט לעניינים מינהליים קבע כי בתכנית המתאר החדשה נזנחה המטרה הציבורית שנקבעה בשעתה ושלשמה הועברו המקרקעין, קרי, שונה ייעודם. על אף שהתכנית טרם אושרה, קבע בית המשפט לעניינים מינהליים כי קמה לעותרים זכות קדימה לרכוש את המקרקעין בהתאם להוראות ולתנאים הקבועים בסעיף 195(2) לחוק.

4.

על פסק דין זה של בית המשפט לעניינים מינהליים הוגשו לבית משפט זה ערעור וערעור שכנגד. המשיבות ערערו על קבלת העתירה בנוגע לסעיף 195(2) לחוק, ואילו המבקשים ערערו מנגד על דחיית עתירתם בנוגע לסעיף 196 לחוק.

פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף

5.

בית המשפט קיבל את הערעור, ודחה את הערעור שכנגד. לעניין סעיף 196 לחוק, בית המשפט לא מצא לנכון להתערב בהחלטת בית משפט קמא, שמבוססת על ממצאים עובדתיים. לעומת זאת, בית המשפט קיבל את הערעור לעניין סעיף 195(2) וקבע כי בית משפט קמא שגה כאשר קבע שיש לו תחולה בענייננו. זאת, משום ש"אף שלטענת המשיבים הליכי האישור התקדמו כברת דרך ממשית, טרם

נעשה פרסום למתן תוקף של תכנית המתאר החדשה, וממילא לא ניתן לומר כי התקיים התנאי שבחוק בדבר שינוי ייעודם של המקרקעין " (פסקה 14 לפסק הדין). בית המשפט אם כן קבע כי פרסום התכנית כדין הוא תנאי בלעדיו איִן לעניין תחולתו של סעיף 195(2). עם קביעה זו לא השלימו המבקשים, והיא העומדת במרכז הבקשה לדיון נוסף שלפניי.

הבקשה לדיון נוסף

6.

המבקשים טענו כי ההלכה שנפסקה בפסק הדין "עומדת בסתירה להלכות קודמות של בית משפט נכבד זה" וכי "חשיבותה של ההלכה שנפסקה בפסק הדין, קשיותה או חידושה מצדיקות דיון נוסף" (עמוד 2 לבקשה לדיון נוסף מיום 8.7.2015. להלן: הבקשה ). לגופם של דברים טענו המבקשים כי פרשנותו של בית המשפט לחוק, שלפיה פרסום תכנית מתאר חדשה הוא שמכונן את שינוי הייעוד הנדרש לסעיף 195(2) לחוק (בנותנו תוקף לתכנית), קשה היא. המבקשים טענו בין היתר כי "יש לפרש את תוקפו של שינוי הייעוד על פי מבחנים אובייקטיביים, המתחקים אחר מהות שינוי הייעוד לפי ההליך התכנוני הקיים" (עמוד 8 לבקשה).

7.

בפי המבקשים טענות גם בנוגע להסתמכותו של פסק הדין על מצב דברים עובדתי כפי שהיה ביום ההכרעה בבית משפט קמא, מצב דברים שהשתנה עובר למתן פסק הדין. נוסף על כך הם טענו בנוגע להשלכות שיש בפסק הדין לטענתם על זכות הקניין של המבקשים.

תגובת המשיבות והתשובה לתגובה

8.

בתגובתן טענו המשיבות שיש לדחות את הבקשה מאחר שלא נקבעה בפסק הדין הלכה חדשה. לדידן, לשון החוק ברורה ואינה מעוררת שאלות פרשניות. המשיבות גרסו כי שיטתם של המבקשים עלולה ליצור חוסר וודאות באשר ל"נקודת האיזון אשר ניתן לקבוע כמועד בו חל אותו 'שינוי יעוד'" (עמוד 7 לתגובת המשיבות מיום 10.8.2015).

9.

לאחר שהורשו לכך הגישו המבקשים תשובה לתגובה. בתשובתם הם שבו והבהירו את עיקרי טענותיהם, התייחסו לטענות הנגד של המשיבים והוסיפו וטענו בדבר השלכות רוחביות שיהיו לפסק הדין מושא הבקשה.

הכרעה

10.

בית המשפט ייענה בחיוב לבקשה לדיון נוסף רק במקרים שמקיימים את דרישותיו של סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. לא מצאתי כי בפסק הדין נקבעה הלכה שסותרת הלכות קודמות, ואין בפסקי הדין שהביאו המבקשים כדי להצביע על כך. זו אינה הפעם הראשונה שבה נוקט בית המשפט בגישה זהירה ביישום דרישותיו של סעיף 195(2) לחוק. בגישה דומה נקטנו גם ב -ע"א 3521/10

עיריית חיפה נ' גסר (7.1.2013), שם נדרשנו להכריע "אם שונה ייעודם של המקרקעין 'על-פי הוראות חוק זה', כאשר הכוונה היא לשינוי הייעוד באמצעות תוכנית כמשמעותה ב חוק התכנון והבנייה " (בפסקה 3 לפסק דיני). דעת הרוב שם הבהירה, כי בנסיבותיו של המקרה לא התקיימו התנאים שמקיימים "שינוי ייעוד" לעניין סעיף 195(2), ולא מצאה לנכון להגמיש תנאים אלו (בקשה לדיון נוסף על פסק הדין הנזכר נדחתה. ראו: דנ"א 594/13 גסר נ' עיריית חיפה (17.2.2013)). נסיבותיו של אותו מקרה שונות אמנם, אך רוח הדברים דומה.

11.

מכל מקום, גם לו הייתה בפסק הדין הלכה שסותרת את קודמותיה, לא היה בכך די. על מנת שבית המשפט ייענה לבקשה לדיון נוסף נדרש גם שההלכה שנקבעה תהיה קשה או חדשנית במיוחד, מה שאינו נכון בענייננו (ראו: דנ"א 7742/12 אלמו הנע מבוקר בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ

(6.12.2012)). טענות המבקשים באשר להשלכות רוחב שעשויות להיות לפסק הדין נטענו בעלמא, ולא מצאתי כי יש בהן ממש.

12.

המבקשים מחזיקים בדעה כי יש לפרש את הדין באופן אחר. הם מנמקים את שיטתם, אך אינם מצביעים על כשל או טעות מהותית בשיטתו של בית המשפט. בכך לא די כדי לזכות בדיון נוסף, באשר דיון נוסף אינו ערעור נוסף (ראו: דנ"א 1075/15 בלום נ' אנגלו סכסון – סוכנות לנכסים (ישראל – 1992) בע"מ (8.3.2015)). לבסוף, גם לעובדה שפסק הדין מושא הבקשה ניתן פה אחד יש לתת משקל מסוים ( ראו: דנ"א 2393/12

מדינת ישראל נ' מולהי ,

פס' 9 (22.4.2012)).

סוף דבר

13.

הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בסך של 5,000 ש"ח.