דנ"א 4991/14 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ. סלימאן אלעסווי

1.

עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 1.7.2014 בע"א 4430/12 (להלן –

פסק הדין ). פסק הדין ניתן על ידי השופטת (בדימ') ע' ארבל , בהסכמת חבריה להרכב, השופט א' רובינשטיין והשופטת ד' ברק-ארז , ובו נדחה ערעורה של העותרת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופטת א' דודקביץ ). במרכז הדיון בפסק הדין עמדה השאלה, האם האירוע נושא המחלוקת נכלל בגדרי המונח "תאונת דרכים" ש בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן – חוק הפיצויים ).

2.

השתלשלות האירועים, עליה הסכימו כלל בעלי הדין, החלה עת איבד המשיב 1 שליטה על אוטובוס בו נהג. כתוצאה מכך, סטה האוטובוס שמאלה מהנתיב בו נסע תוך שהוא עובר ממסלול למסלול, עלה על המדרכה, פגע בשתי הולכות רגל וגרם למותה של אחת מהן. מיד לאחר מכן, סטה האוטובוס ימינה אל המדרכה הנגדית ופגע ברכב פרטי (להלן – הרכב ) אשר חנה במפרץ המיועד לעצירת אוטובוסים. ברכב זה ישבו המשיב 3 ואדם נוסף. האוטובוס המשיך בנסיעתו לכיוון המדרכה תוך שהוא גורר את הרכב, הופך אותו על צידו ועולה עליו בחזיתו. האוטובוס המשיך בתנועתו, ותוך שהרכב נגרר מתחתיו, פגע במדרכה ובתחנת האוטובוס ועקר אותה ממקומה. טרם שנבלמו, פגעו האוטובוס והרכב בעמוד חשמל שניצב על המדרכה, והפילו אותו על הקרקע. כבלי חשמל שניתקו מהעמוד גרמו לשריפה, שכתוצאה ממנה התלקחו הרכב והאוטובוס. המשיב 3 חולץ מהרכב הבוער כשהוא פצוע באורח קשה וסובל מכוויות. חברו, שישב עמו ברכב, נלכד בלהבות ונפטר. בהתאם להסכם פשרה בין הצדדים באשר לשיעור הנזק, נדרש בית המשפט המחוזי להכריע בשאלה על מי תוטל החובה לפצות את המשיבים 5-3 בגין נזקיהם: העותרת – מבטחת הרכב, או המשיבה 2 – קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן – קרנית ), וזאת לנוכח העובדה שהמשיב 1 נהג באוטובוס בעת התאונה בלא רישיון נהיגה בתוקף וללא ביטוח. בית משפט קמא קבע כי האחריות לפיצוי רובצת לפתחה של העותרת, שכן יש לראות את האירוע הנ"ל כתאונת דרכים מבחינת הרכב. זאת, על פי שתיים מהחזקות החלוטות המרבות שבהגדרת "תאונת דרכים", ובהתאם לאחת מדרכי השימוש המנויות בהגדרת "שימוש ברכב מנועי", שבסעיף 1 לחוק הפיצויים.

3.

בית המשפט העליון דחה פה אחד את הערעור. אומנם, בית המשפט העליון קיבל את טענת העותרת בכל הנוגע לאי התקיימות החזקה המרבה שעניינה "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". בית המשפט קבע כי הרכב חנה במקום אסור על פי תקנה 72 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. ואולם, בית המשפט הגיע למסקנה, כי במקרה דנא לא מתקיים קשר סיבתי משפטי בין החניה האסורה של הרכב במפרץ החניה, אשר יועד לעצירה בטוחה של אוטובוסים, לבין התרחשות הנזק. במילים אחרות, נקבע, כי הסיכון התחבורתי שיצרה החניה האסורה של הרכב לא התממש. זאת, מן הטעם שהפגיעה לא נוצרה בשל קושי בו נתקל האוטובוס לעצור כראוי במפרץ החניה, אלא כתוצאה מאופן נהיגתו הרשלני של נהג האוטובוס. יחד עם זאת, לא היה בקביעה זו כדי לשלול את חבותה של העותרת, שכן נפסק על ידי בית המשפט כי האירוע נופל בגדרה של החזקה המרבה בדבר "התפוצצות או התלקחות של הרכב". זאת, בהתבסס על העקרונות המנחים את הפרשנות של חזקה מרבה זו בהלכה הפסוקה (ראו, ע"א 236/81 לסרי נ' ציון חברה לביטוח בע"מ , פ"ד מב(3) 705 (1988) (להלן – עניין לסרי ); ע"א 5408/03 אבו קטיפאן נ' כהן , פ"ד נח(6) 433 (2004) (להלן – עניין אבו קטיפאן ); ראו גם, אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 303-295 (מהדורה רביעית, 2012)). בנסיבות המקרה, בית המשפט העליון קבע, בהסתמך על חומר הראיות והממצאים שהונחו לפני בית משפט קמא, כי הניצוץ שנגרם מקריעת כבלי החשמל גרם לשריפה של אדי הדלק שברכב, וכתוצאה מכך התלקחו הרכב והאוטובוס. בית המשפט ציין, כפי שכבר נפסק בעניין אבו קטיפאן , כי נסיבות בהן אש אוחזת במיכל הדלק, וכתוצאה מכך מתלקחת המכונית או מתפוצצת, הן נסיבות טיפוסיות להחלת החזקה המרבה ( שם , בעמ' 445). בית המשפט העליון דחה גם את טענת העותרת, לפיה במהלך האירוע שינה הרכב את ייעודו המקורי ועל כן חדל להיות רכב מנועי. זאת, משום העובדה כי ההתרחשות אינה אלא אירוע תאונתי אחד מתמשך, אשר החל ברגע הפגיעה של האוטובוס ברכב, והסתיים בהתלקחות כלי הרכב לאחר נפילת עמוד החשמל. למען שלמות התמונה יצוין, כי נוכח התקיימותה של החזקה המרבה בדבר התפוצצות או התלקחות, הותיר בית המשפט העליון בצריך עיון את השאלה האם קמה בנסיבות העניין תחולה גם לדרך השימוש בדבר "הידרדרות או התהפכות". בפרט, נותרה לעת הצורך השאלה ביחס לאפשרות להחיל את חוק הפיצויים במקרה בו מדובר בהתהפכות של רכב המצוי במצב עמידה.

4.

העותרת אינה משלימה עם פסק הדין, וסבורה כי המקרה דנא נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים דיון נוסף לפני הרכב מורחב של שופטי בית משפט זה. העותרת ממקדת את עתירתה לקיום דיון נוסף בטענה, כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה בעלת תחולה כללית והשלכה רחבת היקף. לטענתה, בית המשפט העליון חידש הלכה בכך שקבע כי די שבחלק מן האירוע תקום תחולה לחוק הפיצויים מבחינתו של רכב כדי לחייב את מבטחתו בפיצוי בגין נזקים שנגרמו לאורך האירוע כולו. זאת, גם אם בתחילת האירוע חנה הרכב כדין ונקבע כי אין מדובר מבחינתו, באותו שלב, בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים. לשיטת העותרת, תוצאה זו מובילה לאבסורד, שכן מבטחת הרכב חבה בגין נזק שנגרם בשלב בו לא היה מדובר בתאונת דרכים מבחינת הרכב, משום שאותה עת חנה כדין. זאת ועוד, על פי הנטען, תוצאה זו יוצרת חוסר וודאות משפטית במצבים בהם מעורב רכב החונה כדין. העותרת אף שבה וחוזרת על הטענה, כי יש לראות במאורעות שקרו לאחר הפגיעה הראשונית של האוטובוס ברכב כמאורעות שהם בגדר עניין "תוצאתי" של הפגיעה ברכב החונה, שאין בצידה הטלת חיוב על העותרת. לשיטתה, יש לראות את האירוע כולו כאירוע מתמשך שהאחריות בגינו מוטלת אך ורק על קרנית בשל פגיעת האוטובוס ברכב שחנה כדין.

5.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. תנאי מוקדם לקיום דיון נוסף על פי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הוא שבפסק הדין שלגביו מתבקש הדיון הנוסף נקבעה הלכה חדשה. במקרה דנא, לא נקבעה בפסק הדין כל הלכה חדשה, לא כל שכן הלכה המצדיקה קיום הליך של דיון נוסף, השמור למקרים חריגים וספורים, שבהם עולה הצורך לבחון הלכות בעלות משמעות ציבורית או משפטית רחבה (ראו, למשל, דנג"ץ 1585/14 עיריית ראשון לציון נ' שר

הפנים (19.3.2014)). קביעותיו של בית המשפט בפסק הדין מתבססות על פסיקתו של בית משפט זה בדבר הפרשנות שניתנה לחזקה המרבה של "התפוצצות או התלקחות", בדגש על הפסיקה בעניין לסרי ובעניין אבו קטיפאן . בנוסף, הילוכו של פסק הדין בנוגע לתחולת חוק הפיצויים על האירוע כולו עולה בקנה אחד עם הפסיקה לפיה די בהתקיימות יסודותיה של אחת מן החזקות המרבות כדי לקבוע כי ההתרחשות מהווה תאונת דרכים מבחינת הרכב (ראו, רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נ(3) 532 (1996); וראו גם, יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 193 (מהדורה רביעית, 2013)). זאת ועוד, העותרת מבססת את עתירתה על הטענה כי הרכב חנה כדין בשעה שפגע בו האוטובוס. זאת, תוך התעלמות מהקביעה המפורשת בפסק הדין כי הרכב חנה שלא כדין (פיסקה 24 לפסק הדין). ודוקו: בסופו של דבר נקבע על ידי בית המשפט כי בנסיבות המקרה לא התממש הסיכון התחבורתי כתוצאה מהחנייה האסורה של הרכב. ואכן, כפי שצוין בפסק הדין, "בקביעה לפיה הרכב בענייננו חנה שלא כדין, יש כדי לסתום את הגולל על יתר טענותיה של המערערת [העותרת – א' ג'] המתבססות על הטענה כי מדובר היה בפגיעה ברכב בעודו חונה כדין" (פיסקה 25 לפסק הדין). יתר הטענות שמעלה העותרת הן טענות ערעוריות באופיין, התוקפות את נכונות ההכרעה בפסק הדין. טענות אלה אינן מצדיקות דיון נוסף בפסק הדין, שהרי אין המדובר במסגרת לקיום הליך ערעורי נוסף על פסקי דין של בית המשפט העליון (ראו, דנ"א 6230/12 מחקשווילי נ' רשות המיסים בישראל , פיסקה 3 (4.9.2012)). לכך יש להוסיף, כי פסק הדין ניתן בהסכמת כל שופטי ההרכב. שיקול זה, המצטרף אל יתר הטעמים לעיל, מצדיק אף הוא שלא להורות על קיום דיון נוסף (ראו, דנ"א 2393/12 מדינת ישראל נ' מולהי , פיסקה 9 (22.4.2012)).

6.

אשר על כן, העתירה נדחית. משלא נתבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות.