דנ"א 5136/12 פלוני נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.

לפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 8000/07 מיום 2.5.2012 (להלן – פסק הדין ). בפסק הדין, שניתן על ידי השופט ח' מלצר בהסכמת הנשיאה (בדימוס) ד' ביניש והשופט א' רובינשטיין , נדונו סוגיות שונות הנוגעות לסמכותה של הוועדה הפסיכיאטרית הפועלת מכוח חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן, בהתאמה – הוועדה הפסיכיאטרית ו- חוק טיפול בחולי נפש או - החוק ), להאריך אשפוז כפוי של אדם הלוקה בנפשו.

2.

סעיפים 6 ו-7 לחוק טיפול בחולי נפש מסמיכים את הפסיכיאטר המחוזי (כהגדרתו בסעיף 1 לחוק) להורות על הבאת אדם הלוקה בנפשו לבדיקה פסיכיאטרית. זאת, בהתקיים תנאים שונים. השוני המרכזי בין שני הסעיפים הוא כי לפי סעיף 6 ניתן להורות על הבאתו בדחיפות של אדם לבדיקה פסיכיאטרית, כשאחד התנאים לכך הוא שהובאו ראיות לכאורה כי אותו אדם עלול לסכן את עצמו ואת זולתו סיכון פיזי מיידי (ראו סעיף 6 לחוק). לעומת זאת, סעיף 7 לחוק מאפשר הבאה (לא דחופה) של אדם לבדיקה פסיכיאטרית, אם הוצגו, בין היתר, ראיות לכאורה כי אותו אדם עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי שאינו מיידי (ראו סעיף 7 לחוק). אשר לסמכותו של הפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוז כפוי, בעקבות הבדיקה הפסיכיאטרית, קובע סעיף 9(א) לחוק, כי הפסיכיאטר המחוזי רשאי להורות על אשפוזו "בדחיפות" של אדם הלוקה בנפשו ושנשקפת ממנו מסוכנות מיידית , וככל שקיים קשר סיבתי בין מצבו הנפשי לבין מידת מסוכנותו . סעיף 9(ב) מאפשר להורות על אשפוזו שלא בדחיפות של אדם הלוקה בנפשו, ככל שנשקפת ממנו מסוכנות שאינה מיידית , וככל שקיים קשר סיבתי בין מצבו הנפשי לבין מידת מסוכנותו (שני הסעיפים מפנים לסעיפים 6 ו-7 לחוק, בהתאמה). בשני מסלולי האשפוז רשאי הפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוז כפוי לתקופה שלא תעלה על שבעה ימים (סעיף 10(א) לחוק).

3.

החוק מקנה סמכויות שונות לצורך הארכת האשפוז הכפוי. סעיף 10(ב) לחוק, מסמיך את הפסיכיאטר המחוזי להאריך את תקופת האשפוז לפרק זמן נוסף של שבעה ימים, ובלבד שהוגשה בקשה מנומקת בכתב מאת המנהל הרפואי של בית החולים (להלן – המנהל ). הסמכות להורות על הארכה של תקופת האשפוז מעבר לתקופה של 14 ימים הוקנתה לוועדה הפסיכיאטרית. הוועדה רשאית, לפי בקשה מנומקת של המנהל, להאריך את תקופת האשפוז לתקופה שלא תעלה על שלושה חודשים (סעיף 10(ג)(1) לחוק), ולאחר מכן להאריך מדי פעם את תקופות האשפוז לתקופות נוספות שכל אחת מהן לא תעלה על ששה חודשים (סעיף 10(ג)(2) לחוק). סעיף 10(ד) לחוק מוסיף וקובע, לגבי הארכת האשפוז הכפוי, כי "פסיכיאטר מחוזי או ועדה פסיכיאטרית, לא יאריכו את תקופת האשפוז לפי סעיף זה אלא אם כן שוכנעו, על פי הבקשה המנומקת שבפניהם, שמתקיימים בחולה התנאים למתן הוראת אשפוז כאמור בסעיף 9".

4.

בפסק הדין נשוא העתירה לדיון נוסף הוכרעו שלוש שאלות מרכזיות הנוגעות לסמכות הארכת האשפוז:

(א) הסוגיה הראשונה שהוכרעה בפסק הדין, הייתה האם רשאית הוועדה הפסיכיאטרית להאריך את האשפוז הכפוי במקרים בהם קיים שוני בין העילה המקורית לאשפוז הכפוי לבין העילה להארכת האשפוז. אזכיר, כי שתי העילות הן מסוכנות מיידית, המוגדרת בסעיף 6 לחוק, ומסוכנות שאינה מיידית, המוגדרת בסעיף 7 לחוק. על שאלה זו השיב בית המשפט העליון בחיוב (פיסקה 30 לפסק הדין). במקרה דנא קבע בית המשפט, כי לא נפל, איפוא, פגם בכך שהעילה המקורית לאשפוזו הכפוי של העותר הייתה מסוכנות מיידית, ואילו העילה להארכת האשפוז הייתה מסוכנות שאינה מיידית.

(ב) סוגיה שנייה שנדונה בפסק הדין נגעה לסוג הראיות שצריכות לעמוד לפני הוועדה הפסיכיאטרית שעה שזו מחליטה על אשפוזו הכפוי של הלוקה בנפשו, ומהו המבחן הראייתי הנדרש לצורך זה. בפסק הדין נקבע, כי יש לאמץ את המבחן הראייתי שנקבע בדין האנגלי, לפיו המבקש את אשפוזו של אדם בכפייה צריך לעמוד בנטל הוכחה ברמה של מאזן הסתברויות . זאת, "תוך הבנה שההחלטה תתקבל בשים לב למשמעות מרחיקת הלכת ושוללת החירות של אשפוז המטופל..." (פיסקה 34 לפסק הדין). בית המשפט הוסיף ועמד בהרחבה על המבחנים והקריטריונים הצריכים להנחות את הוועדה הפסיכיאטרית בהחלטתה (ראו פיסקה 35 לפסק הדין).

(ג) סוגייה שלישית ואחרונה שנתלבנה בפסק הדין, עסקה בהיקף הביקורת השיפוטית שאמור בית המשפט המחוזי להפעיל על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית בדבר הארכת האשפוז הכפוי, אם הוגש על ההחלטה ערעור לפי סעיף 29(א) לחוק. בסוגיה זו סבר השופט מלצר , כי מן הראוי שהביקורת השיפוטית תהיה מסויגת בהיקפה ובעומקה. השופט מלצר הדגיש, כי אם מצא בית המשפט המחוזי שנפל פגם חמור בהליך קבלת הממצא הרפואי, או בהכרעה הרפואית, מן הראוי להעדיף את הסעד של החזרת הדיון לעיון הוועדה הרפואית חלף הסעד של ביטול החלטתה. יצוין, כי הנשיאה בדימוס ביניש העירה כי היא טרם גיבשה עמדה מנחה כה פרטנית לגבי אופן הביקורת השיפוטית על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית. לגישתה, יש להשאיר בעניין זה "ריקמה פתוחה שתוכנה יעוצב ממקרה למקרה". השופט רובינשטיין הצטרף להערתה של הנשיאה (בדימוס) ביניש בנושא זה.

5.

העתירה לדיון נוסף המונחת לפניי מופנית אך ורק נגד הסוגיה השנייה שהוכרעה בפסק הדין, הנוגעת לרמת ההוכחה הנדרשת מהוועדה הפסיכיאטרית בעת שהיא מורה על הארכת האשפוז. כזכור, בית המשפט העליון הכריע על דעת כל שופטי ההרכב, כי רמת ההוכחה הנדרשת הינה מאזן הסתברויות. בית המשפט העליון הבהיר, לצד זאת, כי על הוועדה הפסיכיאטרית "להשית לבה לכך שכמות הראיות ואיכותן תתאם את המשמעות מרחיקת הלכת של הוראה על אשפוז כפוי" (פיסקה 42(ב) לפסק הדין).

6.

קראתי את פסק הדין ועיינתי בטענות העותר המופנות נגד קביעתו של בית המשפט העליון בנוגע לתשתית הראייתית הנדרשת לצורך הארכת אשפוזו הכפוי של אדם הלוקה בנפשו. אפילו אניח כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה בסוגיה הנדונה, וכי מדובר בהלכה חשובה, קשה או חדשה, הרי איני סבור כי מוצדק להיעתר לעתירה לדיון נוסף במקרה דנא. הלכה היא, כי אפילו התקיימו התנאים שנמנו בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, עדיין נתון לנשיא בית המשפט העליון, או לשופט אחר הדן בעתירה לדיון נוסף, שיקול דעת לקבוע אם יש מקום לדיון נוסף. בצדק ציין מ"מ הנשיא מ' שמגר , כי "גם אם ההלכה חשובה, קשה או חדשה, אין בכך בלבד משום צידוק לקיום דיון נוסף... ההיענות לבקשה לדיון נוסף היא בגדר שיקולו של השופט, שלפניו הובאה העתירה, והלה אינו נותן דעתו רק להלכה שנפסקה מבחינת מרכיביה ומאפייניה אלא גם נוקט אמת-מידה של סינון ובחירה על יסוד מהותו וטיבו של העניין המסוים שלפניו" (ד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל , פ"ד לו(3) 99, 102 (1982)). בחינה של נסיבות העניין מלמדת, כי אין מקום להורות על דיון נוסף. ההלכה שנפסקה בפסק הדין, אשר נגדה מופנית העתירה, אינה נמנית עם ההלכות הנדירות והחריגות העשויות להצדיק דיון נוסף. אכן, "לא כל חידוש הילכתי די בו כדי להצדיק סטייה מן הכלל הרגיל שלפיו פוסק בית-המשפט העליון בשלושה ופסיקתו היא סוף פסוק. נדרשת הלכה מיוחדת וחריגה שיש בה כדי לשנות באורח מהותי נורמות ששררו עובר להלכות שנדונו והוכרעו בפסק הדין" (דנ"א 3455/05 עטיה נ' שחר , פיסקה 6 (לא פורסם, 11.10.2005) [ההדגשות הוספו – א' ג']).

7.

חובה ליתן משקל, בנוסף, לכך שההלכה שנגדה מופנית העתירה נפסקה על דעת כל שופטי ההרכב. כידוע, "אחד השיקולים הנשקלים בהליך של דיון נוסף הוא הצורך בניצול יעיל של המשאבים המוגבלים העומדים לרשותו של בית משפט זה... כאשר מוגשת עתירה לדיון נוסף בפסק דין שניתן פה אחד, קיים סיכוי נמוך יותר כי הרכב מורחב של בית המשפט העליון ישנה מן התוצאה או מן ההנמקה שנתקבלו בפסק הדין נשוא העתירה. זאת, ביחס למקרים בהם נחלקו השופטים בדעותיהם" (דנ"א 2393/12 מדינת

ישראל נ' מולהי , פיסקה 9 (טרם פורסם, 22.4.2012)). אף שיקול זה מצדיק שלא להורות על דיון נוסף בפסק הדין נשוא העתירה.

8.

העתירה נדחית, איפוא, בלא שהוגשה תשובה. מטעם זה לא ייעשה צו להוצאות.