דנ"א 6565/12 יהושע ברטל ,עו"ד נ. ישראלה ארליך

1.

לפניי עתירה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 22.8.2012 ברע"א 7204/06 (להלן – פסק הדין ).

2.

בפסק הדין נדונה הוראת סעיף 16(א) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן – חוק הפיצויים או – החוק ). סעיף זה קובע, כי עבור הטיפול בתביעות לפי חוק הפיצויים תקבע המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין, באישור שר המשפטים, תעריף מקסימלי לשכר טרחת עורך דין שלא יעלה על 13% מהסכום שנפסק לנפגע. זאת, כאשר "היו הליכים משפטיים" (אם לא היו הליכים משפטיים, קובע סעיף 16(א) לחוק כי התעריף המקסימלי לא יעלה על 8% מהסכום שהוסכם לשלם לנפגע). השאלה שהתעוררה בבקשת רשות הערעור, בה החליט בית המשפט העליון לדון כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה, הייתה זו: האם קביעת התעריף המקסימלי בסעיף 16(א) לחוק חלה גם על שכר הטרחה הנגבה בתום הליך הערעור , או שמא היא חלה רק על שכר הטרחה שנגבה בתום ההליך לפני הערכאה הדיונית.

3.

בפסק הדין נשוא העתירה, שניתן על ידי השופט ח' מלצר , בהסכמת המשנה לנשיא (בדימוס) א' ריבלין והשופט ס' ג'ובראן , נקבע כי "תחולתה של הוראת סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד משתרעת גם על שכר הטרחה הנגבה בתום הליך הערעור, כך ששיעור שכר הטרחה המירבי שניתן יהיה לגבותו בעבור הטיפול בהליך הנידון לפי חוק הפלת"ד, יהיה שיעור של 13% מהסכום שנפסק לטובת הניזוק בפסק דינה של ערכאת הערעור" (פיסקה 34 לפסק-דינו של השופט מלצר ). כנגד קביעה זו מופנית העתירה שלפניי. לטענת העותר, פסק הדין נמנה עם המקרים המצדיקים בחינה של הלכה חדשה על ידי מותב מורחב של בית המשפט העליון. סמוך לאחר הגשת העתירה הגישה לשכת עורכי הדין בקשה לצרפה לעתירה כ"ידיד בית המשפט".

4.

עיינתי בטענותיהם המלומדות של העותר ושל לשכת עורכי הדין. איני סבור כי מוצדק במקרה דנא להורות על דיון נוסף בפסק הדין. נראה, כי בפסק הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה חדשה. זאת, שכן בית המשפט העליון לא נדרש בעבר לסוגיה הנדונה. כמו כן, מוכן אני להניח כי מדובר בהלכה חשובה, קשה או חדשה. דא עקא, בכך לא די כדי להורות על דיון נוסף בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון. יפים לענייננו הדברים שנאמרו לאחרונה בדנ"א 5136/12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 4.9.2012):

"הלכה היא, כי אפילו התקיימו התנאים שנמנו בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, עדיין נתון לנשיא בית המשפט העליון, או לשופט אחר הדן בעתירה לדיון נוסף,

שיקול דעת

לקבוע

אם יש מקום

לדיון נוסף. בצדק ציין מ"מ הנשיא

מ' שמגר ,

כי 'גם אם ההלכה חשובה, קשה או חדשה, אין בכך בלבד משום צידוק לקיום דיון נוסף... ההיענות לבקשה לדיון נוסף היא בגדר שיקולו של השופט, שלפניו הובאה העתירה, והלה אינו נותן דעתו רק להלכה שנפסקה מבחינת מרכיביה ומאפייניה אלא גם נוקט אמת-מידה של סינון ובחירה על יסוד מהותו וטיבו של העניין המסוים שלפניו'" (ד"נ 6/82

ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל , פ"ד לו(3) 99, 102 (1982)) ( שם , פיסקה 6 [ההדגשות במקור – א' ג'] ).

בענייננו, רואה אני לנכון ליתן משקל לכך שפסק הדין עולה בקנה אחד עם מגמת הפסיקה לפרש באופן מצמצם את הוראת סעיף 16(א) לחוק הפיצויים (ראו, בנושא זה, פיסקה 37 לחוות דעתו של השופט מלצר בפסק הדין נשוא העתירה). כמו כן, אין להתעלם מכך שפסק הדין נשוא העתירה ניתן פה אחד, בהסכמת כל שופטי ההרכב (ראו, דנ"א 2393/12 מדינת ישראל נ' מולהי , פיסקה 9 (טרם פורסם, 22.4.2012)). אכן, מקובלת עלי הטענה כי הסוגיה שהוכרעה בפסק הדין הינה בעלת השלכות לא מבוטלות על ציבור עורכי הדין המטפלים בתביעות לפי חוק הפיצויים. אף לא נעלמה מעיני טענת לשכת עורכי הדין, לפיה עד למתן פסק הדין פעל ציבור עורכי הדין לפי פסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשנת 2001, בו הגיע בית המשפט המחוזי לתוצאה הפוכה מזו שנפסקה בפסק הדין נשוא העתירה (ע"א 2283/00 (מחוזי – תל-אביב-יפו)). אולם, בנסיבות העניין אין די בטעמים אלה כדי להצדיק דיון נוסף בפסק הדין, שהוא הליך נדיר מאוד ויוצא דופן. אשר לטענות לשכת עורכי הדין בנוגע לתחולתה בזמן של ההלכה, הרי סוגיה זו לא הוכרעה במפורש בפסק הדין. אפילו ייתכן שיהיה מקום להידרש אליה בעתיד, הרי אין היא מהווה, בנסיבות המקרה, עילה לדיון נוסף (השוו, דנ"א 9048/08 עו"ד יעקב גרינוולד – כונס נכסים נ' תשתית ציוד ובינוי בע"מ , פיסקה 8 (לא פורסם, 15.6.2009)).

5.

אשר על כן, העתירה נדחית בלא שהוגשה תשובה. מטעם זה לא ייעשה צו להוצאות.