דנ"א 9048/08 עו"ד יעקב גרינוולד-כונס נכסים נ. תשתית ציוד ובינוי בע"מ

בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 9.9.08 בע"א 2070/06. בפסק הדין נשוא העתירה התקבל ערעורם של המשיבים 2-1 (להלן: המשיבים ) על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ונקבע כי שעבוד קבוע, שנרשם לטובת המשיבה 1 (שהמשיב 2 הוא כונס הנכסים שמונה למימושו) על נכס של חברה מסוימת, גובר על השעבוד הצף על נכסי אותה חברה, שנרשם לטובת בנק הפועלים בע"מ (להלן: הבנק ), שהעותר הוא כונס הנכסים שמונה למימושו.

1.

ביום 14.7.02 נוצר שעבוד צף לטובת הבנק על נכסיה של חברת מיטב השדה בע"מ (להלן: מיטב השדה ), הנמצאת בפירוק זמני ובכינוס נכסים. השעבוד הצף נרשם במרשם השעבודים המתנהל אצל רשם החברות ביום 1.12.02, אולם בשל טעות של הרשם לא נרשמה במרשם (ועל כן לא הופיעה בפלט המחשב המופק מהמאגר של רשם החברות) תנית ההגבלה שנכללה באגרת החוב לפיה נוצר השעבוד הצף; תניה שהטילה הגבלה מפורשת על עריכת שעבודים נוספים. ביום 27.3.03 נוצר שעבוד קבוע לטובת המשיבה 1 על משאית שרכשה מיטב השדה. שעבוד זה נרשם במרשם השעבודים ביום 15.5.03. השאלה שהתעוררה בפסק הדין נשוא העתירה הייתה האם השעבוד הצף לטובת הבנק על נכסיה של מיטב השדה, שכולל כאמור תניית הגבלה שלא נרשמה בשל טעות של רשם החברות, גובר על השעבוד הקבוע על המשאית לטובת המשיבה 1.

2.

בפסק הדין נשוא העתירה קבע בית המשפט העליון כי דין השעבוד הקבוע לטובת המשיבה 1 לגבור על השעבוד הצף לטובת הבנק. חוות הדעת העיקרית בפסק הדין נשוא העתירה ניתנה מפי השופטת ד' ברלינר , כאשר השופטות א' פרוקצ'יה ו א' חיות הצטרפו למסקנתה של השופטת ברלינר באשר לתוצאת התחרות בין שני השעבודים. פסק דינה של השופטת ברלינר התמקד בפרשנותו של סעיף 169(ב) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות ), שקובע בזו הלשון:

" תחולת שעבוד צף

169....

(ב) אין שעבוד צף מקנה לבעל איגרת החוב דין קדימה או בכורה על פני בעל משכנתה רשום או קונה בתמורה של מקרקעי החברה, ואפילו היה קיומו של השעבוד הצף ידוע להם בשעת המישכון או המכר; ואולם אם נכללה במסמך היוצר שעבוד צף הגבלה על זכות החברה ליצור שעבודים, והגבלה זו נכללה בפרטים שנמסרו לרישום השעבוד הצף, יהיה השעבוד הצף עדיף על שעבוד שנוצר בניגוד לאותה הגבלה אחרי רישום הפרטים בידי הרשם".

נוכח הוראת סעיף 169(ב) הנ"ל התעוררה במקרה דנן השאלה מהו המועד הקובע לכך ששעבוד צף בעלת תניה מגבילה יקנה תוקף כלפי צדדים שלישיים – האם זהו מועד מסירת מסמכי השעבוד לרישום; או שמא מועד הרישום בפועל של פרטי השעבוד על ידי הרשם. בפסק דינה הגיעה השופטת ברלינר למסקנה כי הן על בסיס לשונו של סעיף 169(ב) לפקודת החברות והן על בסיס תכליתו, יש לפרש את הוראות הסעיף, כך ששעבוד צף בעל תניה מגבילה יקנה תוקף כלפי צדדים שלישיים רק מיום רישומו בפועל, כולל התניה שבו, בפנקס השעבודים של הרשם.

3.

בפסק דינה של השופטת ברלינר נידונה בהרחבה השאלה מהי תכליתו העיקרית של מרשם השעבודים. היינו, האם התכלית העיקרית של המרשם היא התכלית הראייתית – קיומה של אסמכתא לעניין האותנטיות של שעבודים לשם מניעת תרמיות; או שמא תכליתו העיקרית היא תכלית הפומביות, כך שהמרשם מהווה מעין "מפת שעבודים" רשמית, המאפשרת לכל צד מעוניין לעיין בה על מנת ללמוד אודות מצבם הקנייני של נכסי החברה. לאחר שבחנה את הוראות החוק הרלוונטיות, את ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 169(ב) לפקודת החברות, את פסיקתו בית משפט זה ואת כתיבתם של מלומדי משפט שונים בסוגיה האמורה, הגיעה השופטת ברלינר למסקנה כי בעידן המודרני יש לשים את הדגש על תכלית הפומביות של המרשם; כך שצדדים שלישיים המעיינים במרשם יוכלו לעמוד על קיומן של זכויות קודמות בנכס. על בסיס הכרעתה כי תכליתו העיקרית של מרשם השעבודים כיום היא תכלית הפומביות, קבעה השופטת ברלינר בפסק דינה כי המועד הקובע למתן תוקף לתנית ההגבלה בשעבוד צף כלפי צדדים שלישיים הוא מועד רישומה בפועל ולא מועד מסירת פרטי העסקה לרישום. בכך סטה פסק דינה של השופטת ברלינר מן ההלכה הנוהגת, לפיה הרישום במרשם השעבודים אינו קונסטיטוטיבי והעדר הרישום בפועל אינו מונע את השתכללותם של שעבודים כלפי צדדים שלישיים, כל עוד נמסרו פרטיהם לרישום במועדים הנדרשים בחוק (ראו ע"א 6400/99 מיראז' חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ , פ"ד נו(4) 830, 854-853 (2002) (להלן: פרשת מיראז' )). עם זאת, יש להדגיש כי פסק הדין נשוא העתירה הכריע אך בשאלת התחרות בין שעבוד צף בעל תנייה מגבילה לשעבוד קבוע המאוחר לו, ולא קבע הלכה מחייבת ביחס לצורך ברישומם בפועל של סוגי שעבודים אחרים כתנאי לתוקפם ביחס לצדדים שלישיים.

בפסק דינה ציינה השופטת ברלינר כי השאיפה צריכה להיות שהמרשם יהיה מדויק ככל האפשר וכי על הרשם, החברה המשעבדת והנושה המובטח להיות מעוניינים בכך ולתרום את חלקם. עוד הוסיפה השופטת ברלינר כי מן הראוי להקיש לענייננו מן ההתייחסות למרשם המקרקעין, שבו מוטלת על הצדדים העורכים עסקאות טעונות רישום חובה להתייחס לא רק לאינטרסים שלהם עצמם; אלא גם לאינטרסים של צדדים שלישיים, שעשויים להסתמך על המידע המופיע במרשם. לפיכך קבעה השופטת ברלינר , כי משהטיל המחוקק על החברה המשעבדת חובה לרשום שעבודים על נכסיה במרשם פומבי, אין היא פטורה מלוודא כי הרישום נערך עד תום כדבעי, על מנת שלא יפגעו צדדים שלישיים מאי דיוקים שעשויים ליפול במרשם. בנוסף דנה השופטת ברלינר ביחס בין סעיף 169(ב) לפקודת החברות לסעיף 178 לפקודה, ממנו עולה לכאורה כי מועד השכלול של שעבוד על נכסי חברה הוא מועד המסירה לרישום של מסמכי השעבוד. בהקשר זה קבעה השופטת ברלינר כי סעיף 178 הנ"ל הוא בגדר הוראת חוק כללית, שנסוגה בפני הוראת סעיף 169(ב) לפקודת החברות שהיא הוראת חוק ספציפית. סוגיה נוספת אליה התייחסה השופטת ברלינר בפסק דינה היא מידת אחריותו של רשם החברות לטעויות במרשם, ובהקשר זה ציינה כי יש מקום לבדיקת האפשרות להטיל על הרשם אחריות מלאה או יחסית לטעויות ברישום שאירעו עקב רשלנותו. עם זאת, קבעה השופטת ברלינר כי אין ניתן ליישם את האפשרות האמורה במקרה דנן, שכן הרשם לא נקרא לומר את דברו. יש לציין עוד, כי השופטת ברלינר הדגישה בפסק דינה כי מכוח עקרון תום הלב מי שידע בפועל על קיומו של שעבוד אך רשם בכל זאת עסקה נוגדת, לא יוכל להסתמך על הטעות במרשם כדי לקבל עדיפות על בעל השעבוד הקודם. סיכומו של דבר, השופטת ברלינר הגיעה בפסק דינה למסקנה כי משלא נרשמה בפועל תניית ההגבלה שנכללה בשעבוד הצף לטובת הבנק, גובר השעבוד הקבוע לטובת המשיבה 1 על השעבוד הצף לטובת הבנק. בהקשר זה ציינה השופטת ברלינר כי בהיות הבנק הגוף המנוסה ביותר ביצירת שעבודים ונוכח העובדה שהבנק יכול היה באמצעים פשוטים ביותר להביא לידי תיקון הטעות, קשה להשלים עם תוצאה לפיה יועדף השעבוד הצף לטובת הבנק על השעבוד הקבוע לטובת המשיבה 1.

4.

השופטות א' פרוקצ'יה

ו א' חיות הצטרפו למסקנתה של השופטת ברלינר , לפיה יש ליתן עדיפות לשעבוד קבוע שנרשם כדין על שעבוד צף קודם לו, הכולל תניית הגבלה שלא נרשמה בשל טעות של רשם החברות. השופטת פרוקצ'יה ציינה בפסק דינה כי סוגיה זו משתלבת באופן הרמוני עם המערכת הנורמטיבית הכוללת הנוהגת בדיני הקניין השונים ועם הדרישה הקיימת בדרך כלל לרישום במרשם ציבורי כדי לספק הגנה לצדדים שלישיים עתידיים, בבואם לבצע עסקאות קנייניות בהסתמך על המרשם. השופטת חיות הדגישה בפסק דינה כי המעמד הקונסיטוטיבי שניתן לרישום המתנהל אצל רשם החברות נובע מכוח לשונה המפורשת של הוראת סעיף 169(ב) לפקודת החברות, וכי מעמד זה של הרישום מתייחס אך ורק לנגזרת הצרה הנוגעת לתוקפה של תנית ההגבלה כלפי שעבודים או העברת נכסים שנוצרו בניגוד לאמור בה. בנוסף הביעו השופטות פרוקצ'יה ו חיות את העמדה כי יש להותיר בצריך עיון את שאלת היקף אחריותו האזרחית של רשם החברות לטעויות שנפלו במרשם.

5.

בעתירתו לדיון נוסף טוען העותר, שהוא כזכור כונס הנכסים שמונה למימוש השעבוד הצף לטובת הבנק, כי ההלכה החדשה שנקבעה בפסק הדין נשוא העתירה טומנת בחובה קשיים עקרוניים ואופרטיביים שלהם לא ניתן כל מענה בפסק הדין. טענתו המרכזית של העותר כנגד ההלכה החדשה נוגעת לפגיעה באינטרס ההסתמכות של הנושים שהסתמכו על ההלכה הקודמת, לפיה די היה במסירת מסמכי השעבוד לרישום לצורך יצירת השעבוד. שינוי זה של ההלכה מביא לטענת העותר לשינוי מהותי ורטרואקטיבי במעמד הנושים המחזיקים כיום בשעבוד צף; שכן מעתה בהתאם להלכה החדשה כל עוד לא נרשם השעבוד הצף בפועל, אין ולא היה לו כל תוקף כלפי צדדים שלישיים. בהקשר זה טוען העותר כי הנושים שמסרו את פרטי השעבוד הצף לרישום חשופים בעקבות ההלכה לסיכון כי פרטי הרישום שנרשמו אינם מדויקים או כי פלט המחשב של רשם החברות כולל רק חלק מהזכויות שנרשמו. לפיכך ממשיך העותר וטוען, כי פסק הדין נשוא העתירה מביא לפגיעה מיידית בזכויות היסוד של הנושים שהסתמכו על הבטוחה שבידם. קושי נוסף שמעוררת, לטענת העותר, ההלכה החדשה הוא חוסר הסימטריה שנוצר בין השעבוד הצף שמקבל תוקף כלפי צדדים שלישיים ממועד רישומו בפועל לבין השעבוד הקבוע שמקבל תוקף החל ממועד מסירתו לרישום. כן טוען העותר כי ההלכה החדשה יוצרת חלוקה בלתי-שוויונית של האחריות, שכן היא מטילה את נטל הפיקוח על תקינות הרישום של השעבוד הצף על בעל השעבוד; בעוד שלא נקבע מהי מידת האחריות של רשם החברות לתקינות ואמינות המרשם, ולא נקבע כל תמריץ אופרטיבי של ממש שיעודד את רשם החברות לנהל מרשם יעיל. כן מציין העותר כי פלט רשם החברות, שפסק הדין נותן לפרטי הרישום המופיעים בו מעמד קונסטיטוטיבי, הינו למעשה פלט לאקוני אשר במקרים רבים אינו מכיל את כלל המידע שנרשם באגרת החוב אלא מידע חלקי בלבד. בהקשר זה מוסיף העותר וטוען, כי ההלכה החדשה אף אינה מתחשבת בקושי המעשי הנובע מכך שפרק הזמן בין העברת פרטי השעבוד הצף לרישום לבין מועד הרישום בפועל אינו קבוע ועלול להגיע למספר חודשים, כפי שאירע במקרה דנן. בנסיבות אלה, כך טוען העותר, הופכת ההלכה החדשה את השעבוד הצף, שיש לו תפקיד חשוב בחיי המסחר בישראל, לבטוחה מסוכנת ועלולה להרתיע מפני השימוש בה.

6.

המשיבים מתנגדים לקבלת העתירה. לטענתם, ההלכה שנקבעה בפסק הדין נשוא העתירה אכן מטילה על הבנק, שולחו של העותר, נטל לא פשוט אך בכך אין די כדי לקבוע שההלכה אינה במקומה. המשיבים מדגישים כי פסק הדין נשוא העתירה מבוסס על לשונו הברורה של סעיף 169(ב) לפקודת החברות ועל מספר נימוקים נוספים, ועל כן ככל שיש לעותר טענות והשגות ביחס להסדר הקבוע בסעיף עליו להפנותן למחוקק וקיום של דיון נוסף בפסק הדין לא יועיל לו. עוד מוסיפים המשיבים כי העותר אינו מתנגד להלכה שנקבעה בפסק הדין, אלא רק מצביע על קשיים שהיא עשויה, לטענתו, לעורר. המשיבים מתייחסים בתשובתם לעתירה לקשיים השונים שעליהם הצביע העותר בעתירתו, וטוענים כי הקשיים הנטענים על ידי העותר אינם פוגעים בסבירותה ובנכונותה של ההלכה שנפסקה ואינם מצדיקים את קיומו של דיון נוסף.

7.

בנוסף לעמדות העותר והמשיבים הוגשה במסגרת עתירה זו בקשה מטעם איגוד הבנקים בישראל (להלן: איגוד הבנקים ) להצטרף לעתירה כידיד בית המשפט. כן מסר היועץ המשפטי לממשלה הודעה על התייצבותו בעתירה מכוח הסמכות הנתונה לו לפי סעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש]. איגוד הבנקים הצביע בבקשתו על הקשיים המשפטיים והאופרטיביים הטמונים, לטענתו, בהלכה החדשה שנקבעה בפסק הדין נשוא העתירה. בטענותיו חוזר איגוד הבנקים ככלל על טענות העותר בעתירתו לדיון נוסף. במיוחד מדגיש איגוד הבנקים בטענותיו את הפגיעה שנגרמת לשיטתו בהרמוניה החקיקתית בדיני השעבודים כתוצאה מיצירת מעמד קונסטיטוטיבי למרשם בכל הנוגע לתחרות בין שעבוד צף לשעבוד קבוע, המוסדרת בסעיף 169(ב) לפקודת החברות; זאת, בעוד שסעיף 178 לפקודת החברות מבקש, כך טוען איגוד הבנקים, לקבוע עקרון אחיד והרמוני לפיו מסירת פרטי השעבוד (לרבות שעבוד צף) לרשם היא המשכללת את תוקף השעבוד כלפי צדדים שלישיים. כן טוען איגוד הבנקים כי ההלכה החדשה פוגעת בזכויות הקניין של נושים בעלי שעבוד צף, אשר הסתמכו על ההלכה הנוהגת עד לפסק הדין.

היועץ המשפטי לממשלה עומד בטיעוניו על ההבחנה הקיימת בין מרשם השעבודים המתנהל אצל רשם החברות לבין מאגרי רישום אחרים. בהקשר זה מציין היועץ המשפטי לממשלה כי מרשם השעבודים אינו מרשם קונסטיטוטיבי, התגבשות השעבוד אינה תלויה ברישום ודי במסירת מסמכי השעבוד לרשם כדי להעניק לו תוקף כלפי כולי עלמא. על אף הביקורת על ההסדר החקיקתי הקיים טוען היועץ המשפטי לממשלה כי מרשם השעבודים אינו מתיימר מעצם טיבו להציג מידע מלא ועדכני. היועץ המשפטי לממשלה מוסיף עוד כי פסק הדין נשוא העתירה לא שינה את מעמדו של מרשם השעבודים בכללותו, אלא רק בכל הנוגע לתחרות בין שעבוד צף עם תנית הגבלה לשעבוד קבוע שנוצר לאחר מכן. בהקשר זה טוען היועץ המשפטי לממשלה כי נוכח הפגיעה בזכויות הקנייניות של מי שהסתמכו על ההלכה הקודמת צריכה ההלכה החדשה לפעול רק באופן פרוספקטיבי. היועץ המשפטי לממשלה מוסיף עוד כי פסק הדין נשוא העתירה מביא למסקנה בעייתית באשר לחובת הזהירות המוטלת על מי שמבקש לרשום שעבוד. זאת, שכן בהתאם להלכות קודמות שנקבעו בבית משפט זה, על מי שמבקש לרשום שעבוד שני מוטלת האחריות לבדוק את הודעת הרישום ואת המסמך שיצר את השעבוד הראשון ולא להסתפק רק בתדפיס של רשם החברות. לעומת זאת, ההלכה החדשה מטילה על בעל השעבוד הראשון את החובה לוודא את רישומו התקין והמלא. סוגיה נוספת אליה מתייחס היועץ המשפטי לממשלה היא היקף אחריותו האזרחית של רשם החברות. לעניין זה טוען היועץ המשפטי לממשלה כי מדובר בשאלה מורכבת שמחייבת דיון מקיף ושלא הועלתה על ידי הצדדים עצמם, ועל כן לא היה מקום לבחון אותה במסגרת הליך זה.

8.

על אף טענות כבדות המשקל שהועלו הן על ידי העותר, הן על ידי איגוד הבנקים ואף על ידי היועץ המשפטי לממשלה באתי למסקנה כי דין העתירה לדיון נוסף להידחות. אכן, בפסק הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה חדשה וחשובה באשר לפרשנותו של סעיף 169(ב) לפקודת החברות. עם זאת, יש להבהיר כי פסק הדין נשוא העתירה אינו מכריע בשאלת מעמדו של מרשם השעבודים ככלל, אלא רק בשאלת הקונקרטית המוסדרת בסעיף 169(ב) לפקודת החברות - היחס בין שעבוד צף הכולל תניית הגבלה לבין שעבוד קבוע המאוחר לו. אכן, קשה לחלוק על כך שתוצאותיה של ההלכה שנקבעה אינן פשוטות מבחינת הנושים בעלי השעבוד הצף, שהסתמכו על ההלכה הקודמת ועל כן הסתפקו בהגשת מסמכי השעבוד לרשם ולא טרחו לוודא את מהימנות הרישום עצמו. עם זאת, פסק הדין נשוא העתירה לא התעלם מקושי זה, אלא בחן את הקושי האמור אל מול הקושי הנוצר כתוצאה מאי-היכולת של צד שלישי תם לב להסתמך על המידע המופיע במרשם השעבודים; כאשר בעל השעבוד הקודם יכול היה באופן עקרוני לוודא את מהימנות המידע. בנוסף יש לציין כי פסק הדין נשוא העתירה לא הכריע במפורש בשאלת תחולתה בזמן של ההלכה שנקבעה בו, וניתן להניח כי נוכח השיקולים השונים שמעלים העותר, איגוד הבנקים והיועץ המשפטי לממשלה יהיה מקום לבחון סוגיה זו לכשתתעורר (השוו רע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל (טרם פורסם, 27.2.06)). בפסק הדין נשוא העתירה אף לא נקבעה הלכה כלשהי בנוגע לשאלת היקף אחריותו האזרחית של רשם החברות לטעויות במרשם. יתר הקשיים הנובעים, על-פי הנטען, מיישום ההלכה שנקבעה אינם ממין הנימוקים שמצדיקים את קיום ההליך הנדיר ויוצא הדופן של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון, ויש להניח כי עניינים אלה יתבררו על פי הצורך.

בהקשר זה יש לזכור כי בפסיקתנו כבר נקבע כי אין די בכך שהלכה שנפסקה בבית המשפט העליון סוטה מהלכה קודמת כדי להצדיק קיום דיון נוסף באותה הלכה (ראו דנ"א 8385/05 מפעל הפיס נ' יתח (לא פורסם, 5.2.06)). עוד נקבע על ידינו, כי לשם קיום דיון נוסף בהלכה מסוימת אין די בכך שבאותה הלכה טמונים חשיבות, חידוש, או קשיות - כנדרש בהתאם לסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; שכן תנאי נוסף שצריך להתקיים לעניין זה הוא שהחידוש, החשיבות או הקשיות בהלכה שנקבעה הם מהותיים ומשמעותיים באופן המצדיק דיון מחודש (ראו למשל: דנ"א 6955/06 מזור - מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין - אזור רחובות (לא פורסם, 18.3.07); דנ"א 9425/06 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' פמיני (לא פורסם, 6.9.07)). תנאי זה אינו מתקיים ביחס להלכה נשוא העתירה לדיון נוסף שבפנינו, הנוגעת לשאלה הקונקרטית המוסדרת בסעיף 169(ב) לפקודת החברות ומבוססת על ניתוח מעמיק של לשון הסעיף ותכליתו על רקע יתר הוראות החוק הרלוונטיות. עוד יש לציין, כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין נשוא העתירה עולה בקנה אחד עם המגמה שהתפתחה וכבר הוכרה בפסיקתו של בית משפט זה, לשים את הדגש על תכלית הפומביות של המרשם (ראו פרשת מיראז' , בעמ' 853) ולהעתיק את נקודת הכובד ממועד גיבוש השעבוד אל מועד רישומו, בכל הנוגע לשעבוד צף הכולל תניה מגבילה (ראו ע"א 10907/03 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (לא פורסם, 22.6.05), פסקה 12 לפסק הדין).

אשר על כן, העתירה נדחית. העותר יישא בשכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח לטובת המשיבים 2-1.