דנ"א 8385/05 מפעל הפיס נ. חיים יתח

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 467/04 חיים יתח נ' מפעל הפיס , שניתן ביום 1.9.05.

1.המשיב, רכש כרטיס השתתפות בהגרלה שערך העותר (להלן: מפעל הפיס ) בחודש דצמבר 2001, במלאת 50 שנה להיווסדו. כל משתתף בהגרלה נדרש לנחש חמישה מספרים ואלה סומנו בשני מסמכים שנמסרו למשתתף – "טופס המשחק", עליו מסומנים מראש המספרים ו"כרטיס ההשתתפות", המופק על ידי המחשב המרכזי של מפעל הפיס לאחר שמועברים אליו נתוני "טופס המשחק". לשני המסמכים ניתן מספר סידורי זהה. המשיב טען, כי כרטיס ההשתתפות שהיה ברשותו הינו אחד מהכרטיסים שזכו בהגרלה, אולם הוא השמיד אותו בטעות. מפעל הפיס סירב להעביר למשיב, שהסתמך על טופס המשחק שנותר ברשותו, את כספי הזכייה בהגרלה, מן הטעם שתנאי ההגרלה מחייבים את הצגת כרטיס ההשתתפות הזוכה כתנאי לקבלת הפרס. משנדחתה בקשת המשיב לקבל את הפרס הוגשה על ידו לבית המשפט המחוזי בתל אביב תובענה על דרך של המרצת פתיחה ובה ביקש להכלילו ברשימת הזוכים בהגרלה. לטענתו, סכום הזכייה המגיע לו הינו בסך של למעלה מ-4 מיליון ש"ח.

2.בית המשפט המחוזי (השופטת א' חיות ) החליט לדחות את תובענתו של המשיב. בית המשפט המחוזי היה מוכן להניח לטובתו של המשיב, על סמך הראיות שהובאו בפניו, כי הוא רכש את כרטיס ההשתתפות הזוכה. אולם, בית המשפט קבע כי על-פי הוראות תכנית ההגרלה, אותן יש לראות כבסיס להתקשרות החוזית בין בעלי הדין, המחייבות את ההחזקה בכרטיס ההשתתפות כתנאי לקבלת הפרס, אין מקום להעניק למשיב, שברשותו היה רק טופס המשחק, את כספי הזכייה. בהקשר זה התבסס בית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 251/64 גונשיורוביץ נ' מפעל הפיס , פ"ד יט(3) 286 (להלן – פרשת גונשיורוביץ ) בו נקבע, כי החזקה בכרטיס הזוכה הינה תנאי לקבלת הפרס ואין לדרוש ממפעל הפיס לבדוק האם מי שהכרטיס אינו נמצא ברשותו וטוען לזכייה אמנם זכאי לקבל את הפרס. כן דחה בית המשפט המחוזי את פרשנותו של המשיב לסעיף 31 לתכנית ההגרלה, הקובע כי מפעל הפיס "לא יהיה חייב" להעניק את הפרס כאשר כרטיס ההשתתפות שבגינו נדרש התשלום אבד, הושמד, הושחת, נקרע וכו'. בית המשפט המחוזי קבע כי יש לפרש את סעיף 31 הנזכר כפוטר את מפעל הפיס מחובת תשלום הפרס במקרה של אובדן הכרטיס או השמדתו ולא כמעניק שיקול דעת לעניין התשלום במצב זה. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי אין לראות את עמידתו של מפעל הפיס על קיום זכותו החוזית כפעולה שנעשתה בחוסר תום לב.

3.המשיב הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי והערעור התקבל. בית המשפט העליון (השופטות פרוקצ'יה , נאור ו ארבל ) קבע כי המשיב זכאי לקבל את כספי הפרס. פסק הדין העיקרי ניתן על ידי השופטת ארבל . השופטת ארבל קבעה בפסק דינה כי בהוראות תכנית ההגרלה נשמר העיקרון לפיו רק המחזיק בכרטיס ההשתתפות הזוכה זכאי לקבל את כספי הפרס. השופטת ארבל אף דחתה את פרשנותו של המשיב לסעיף 31 לתכנית ההגרלה וציינה כי תכליתו של הסעיף היא להותיר למפעל הפיס שיקול דעת שלא לשלם את מנת הפרס, כאשר נפל פגם כלשהו בכרטיס, אף אם הכרטיס מצוי בידי הטוען לפרס. עם זאת, קבעה השופטת ארבל כי ייתכנו מקרים בהם יחויב מפעל הפיס לשלם לזוכה את כספי הזכייה על אף שכרטיס ההשתתפות הזוכה אינו מצוי עוד ברשותו. על פי עמדתה של השופטת ארבל , חובת תום הלב בקיום החוזה, המוטלת על מפעל הפיס מכוח סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, מחייבת אותו לבחון את טענותיו של מי שטוען כי הוא זכאי לקבל את כספי הזכייה, אף אם אינו עומד בכל התנאים הקבועים בתכנית ההגרלה. במקרה דנן הגיעה השופטת ארבל לכלל מסקנה כי התשתית הראייתית הכוללת מצביעה בהסתברות גבוהה, מעבר לזו הנדרשת בהליך אזרחי, על כך שהמשיב אכן רכש את כרטיס ההשתתפות הזוכה. בנסיבות אלה הסתמכותו של מפעל הפיס על הוראות תכנית ההגרלה מהווה, על פי השופטת ארבל , הפרה של חובת תום הלב המוטלת עליו ועל כן היה על מפעל הפיס לשלם למשיב את מנת הפרס בה זכה. בנוסף לכך, התייחסה השופטת ארבל בפסק דינה לטענות מפעל הפיס בנוגע לקשיים המוסדיים שעלולים לנבוע מקבלת עמדת המשיב ולחשש כי משתתפים שונים בהגרלות יטענו כי הם זכאים לקבל את הפרס ללא הצגת אמסכתא מתאימה. בהקשר זה ציינה השופטת ארבל , כי כאשר הטוען לזכייה לא יחזיק בידיו מסמך נוסף על כרטיס ההשתתפות (בניגוד למקרה דנן בו היה מצוי ברשות המשיב טופס המשחק שהוא בעל מספר סידורי זהה לכרטיס ההשתתפות) תיחלש באופן משמעותי התשתית הראייתית התומכת בגרסתו. במצב מעין זה יוטל על הטוען לזכייה נטל ראייתי כבד ביותר על מנת להוכיח כי הכרטיס שהיה ברשותו הינו אחד מהכרטיסים הזוכים. סוגיה נוספת שנדונה בפסק דינה של השופטת ארבל הייתה מעמדו של מפעל הפיס כגוף "דו מהותי" והחובות המוטלות עליו מכוח המשפט הציבורי. אולם, במקרה דנן לא נדרשה הכרעה בעניין זה נוכח התוצאה אליה הגיעה השופטת ארבל

בעקבות בחינת יחסי הצדדים בראי המשפט הפרטי. השופטת נאור הסכימה לתוצאה אליה הגיעה השופטת ארבל , אולם היא ביססה את עמדתה על פרשנותו של סעיף 31 לתכנית ההגרלה ולא על הפרת חובת תום הלב. לפי השקפתה של השופטת נאור , סעיף 31 האמור מחייב את מפעל הפיס להפעיל שיקול דעת בשאלה האם הכרטיס, שנטען כי אבד, אמנם היה מצוי בחזקתו של האדם הטוען כי הוא זכאי לקבל את כספי הפרס. השופטת נאור

מציינת עוד, כי במקרים רבים תביא הפעלת שיקול הדעת על ידי מפעל הפיס לדחיית הטענות. אולם, במקרה דנן בחינה עובדתית של נסיבות המקרה, אותה היה על מפעל הפיס עצמו לערוך, מובילה למסקנה כי המשיב אכן רכש את הכרטיס הזוכה ועל כן היה על מפעל הפיס לשלם לו את שווי זכייתו. אף השופטת פרוקצ'יה

הסכימה לקבלת ערעורו של המשיב. השופטת פרוקצ'יה קיבלה את עמדתה של השופטת ארבל , לפיה חובת תום הלב בהפעלת זכויות חוזיות מצדיקה את קבלת הערעור. כמו כן, הסכימה השופטת פרוקצ'יה לעמדת השופטת נאור באשר לנפקותו של סעיף 31 לתכנית ההגרלה והחובה שהוטלה מכוחו על מפעל הפיס לשקול האם יש לשלם את כספי הפרס למי שטוען לזכייה, אף אם איננו מחזיק בכרטיס ההשתתפות. לפי עמדת השופטת פרוקצ'יה , חובת תום לב בהפעלת שיקול הדעת, הנתון למפעל הפיס על פי סעיף 31 לתכנית ההגרלה, הצדיקה במקרה דנן העתרות לבקשת המשיב לקבל את כספי הזכייה.

4.טענתו העיקרית של מפעל הפיס בעתירה שבפניי הינה כי פסק הדין נשוא העתירה סותר את ההלכה שנקבעה בפרשת גונשיורוביץ . הטענה מבוססת על כך שעל פי עמדת כל השופטות בפסק הדין נשוא העתירה, מוטלת על מפעל הפיס חובה לבחון את טענותיו של אדם, שטוען כי הוא זכאי לקבל את כספי הפרס, אך כרטיס ההשתתפות אינו מצוי ברשותו. לעומת זאת, בפרשת גונשיורוביץ נקבע כי המחזיק במסמך הוא בעל הזכות, כי הזכות מגולמת במסמך וכי מפעל הפיס פטור מכל חובה לחקור בשאלה מיהו בעל הזכות או מהן הנסיבות שבהן אבד או הושמד המסמך (ראו, פרשת גונשיורוביץ , עמ' 293). מפעל הפיס טוען כי הלכת גונשיורביץ הייתה נכונה במועד בו היא נפסקה והיא נכונה גם כיום. עוד טוען מפעל הפיס, כי ההלכה שנפסקה היא בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הפרטי של המשיב. זאת, משום שמפעל הפיס מתקשר במיליוני עסקאות עם משתתפים בהגרלות שהוא עורך ועלול להיות מוצף בפניות סרק רבות, אם יידרש לבחון לגופו כל מקרה ומקרה של אדם הטוען לזכייה. טענה נוספת של מפעל הפיס הינה כי ההלכה שנפסקה היא קשה, משום החובה שהוטלה עליו לבחון את טענותיו של טוען לזכייה שאינו מחזיק בכרטיס ההשתתפות איננה סבירה ואיננה ישימה, שכן אין בידיו את הכלים המתאימים לכך.

5.דין העתירה לדיון נוסף להידחות. אכן, הקביעה בפסק הדין נשוא העתירה, לפיה מוטלת על מפעל הפיס חובה לבחון את טענותיו של אדם שמבקש לקבל את כספי הזכייה, אף אם כרטיס ההשתתפות בהגרלה אינו מצוי ברשותו, אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה שנפסקה בבית משפט זה בפרשת גונשיורוביץ . במובן זה ניתן לומר, כי מדובר באחד המצבים בהם קיימת אפשרות להיעתר לבקשה לקיום דיון נוסף בהתאם להוראות סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. עם זאת, בית משפט זה כבר פסק בעבר כי עצם העובדה שמתקיימת אחת הנסיבות הקבועות בסעיף 30(ב) לחוק הנזכר, ובכלל זה מצב בו ההלכה שנפסקה מנוגדת להלכה קודמת, איננה מצדיקה בהכרח את קיומו של דיון נוסף בעניין (ראו, דנ"א 3112/05 חוגלה קימברלי שיווק בע"מ נ' בדש (לא פורסם)). הליך הדיון הנוסף הוא, כידוע, הליך נדיר ויוצא דופן. על מנת שייערך דיון נוסף על החשיבות, הקשיות או החידוש הטמונים בהלכה שנפסקה בבית משפט זה להיות מהותיים ומשמעותיים באופן המצדיק דיון מחודש (ראו למשל: דנ"א 406/04 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה - ירושלים נ' עמותת תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים (לא פורסם); דנ"א 5707/04 מדינת ישראל נ' קרישוב (לא פורסם)) . תנאי זה איננו מתקיים במקרה שלפנינו. בפסק הדין נשוא העתירה נקבע, כאמור, שמוטלת על מפעל הפיס חובה לבחון את טענותיו של אדם שטוען לזכייה בהגרלה, אף כאשר כרטיס ההשתתפות אינו מצוי בידו. חובה זו, בין אם מקורה בחובת תום הלב החוזית ובין אם מקורה בתנאי ההגרלה, איננה בעלת אופי אחיד בכל מקרה ומקרה. יש לזכור, כי בנסיבות העניין שנדון בפסק הדין נשוא העתירה הנחת המוצא העובדתית של בית המשפט קמא ושל בית משפט זה הייתה כי המשיב אמנם רכש את כרטיס ההשתתפות בהגרלה. כן ציינה השופטת ארבל בפסק דינה כי: "סירובו של המשיב להעביר את מנת הפרס לידי המערער, בנסיבותיו הייחודיות של המקרה שבפנינו , והיאחזותו בקרנות מזבח ההסדר החוזי המאפשר למשיב שלא לעשות כן, כך לגישתו, מהווה הפרה של החיוב לנהוג בתום הלב" (פיסקה 13 לפסק הדין, הדגשה לא במקור ד.ב.). מפעל הפיס רשאי, אפוא, להבחין בין הטענות שיש לבדוק אותן בצורה מקיפה לבין הטענות שעל פניהן אין מקום להידרש בהן לבדיקה מעמיקה. מכל מקום, שאלת עצם החובה לערוך בדיקה פרטנית והיקפה אף היא תלוית נסיבות ואיננה ממין השאלות המצדיקות קיומו של דיון נוסף.

אשר על כן, העתירה נדחית.