דנ"א 461/06 קופת חולים כללית נ. ערן סידי

בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 4960/04 סידי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית , שניתן ביום 19.12.05.

1.המשיב 1 הוא יליד שנת 1986 והוא סובל מאז לידתו מבעיות בריאותיות, ובהן חסר של כף יד ימין ובעיות נשימה. המשיבים 2 ו-3 הם הוריו של המשיב 1. המשיבים 3-1 (להלן: המשיבים ) הגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה נגד העותרים (ונגד המשיב 4) בעילה של הולדה בעוולה. בתביעה טענו המשיבים כי העותרים התרשלו כלפיהם בכך שלא איתרו את המומים מהם סובל המשיב 1 באמצעות סריקה על-קולית במהלך ההיריון של המשיבה 2. בית המשפט המחוזי (השופט ע' חבש ) דחה את תביעתם של המשיבים וקבע על סמך חוות דעת המומחים שהובאו בפניו כי בעת הרלוונטית (שנת 1986) לא היה נהוג ככלל במסגרת בדיקות שגרתיות בשירותי הרפואה הציבוריים לבצע סריקות על-קוליות נרתיקיות ולבדוק את הגפיים של העובר. בית המשפט המחוזי התייחס אף לכך שהריונה של המשיבה 2 הוגדר כהריון "בסיכון גבוה" נוכח גילה המבוגר יחסית (39 שנים) ועברה המיילדותי (שתי הפלות שעברה המשיבה 2 קודם לכן - האחת יזומה והאחרת טבעית), אולם קבע כי גורמי הסיכון הרלוונטיים למשיבה 2 טופלו וציין כי אין קשר בין גיל האישה לבין הופעת פגמים אורטופדיים אצל העובר. לפיכך, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי לא הייתה התרשלות מצידם של העותרים בטיפול שניתן למשיבה 2 ודחה את תביעתם של המשיבים.

2.הערעור שהגישו המשיבים לבית המשפט העליון התקבל בחלקו. בית המשפט (מפי השופט א' ריבלין

בהסכמת השופטת א' חיות ובדעת מיעוט של השופטת מ' נאור ) קיבל את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי בהתאם לסטנדרטים שהיו נהוגים בשנת 1986 לא הייתה התרשלות בכך שבמסגרת בדיקה שגרתית במערכת הרפואה הציבורית לא נעשה חיפוש אחר הפגם של חסר גפה, וזאת על אף שגילוי הפגם היה אפשרי באמצעים שהיו קיימים באותה עת. עם זאת, קבע השופט ריבלין כי אף אם לא הייתה התרשלות באי עריכת חיפוש אחר הפגם האמור, הרי הייתה חובה להודיע למשיבים 2 ו-3 על קיומה של אפשרות לבצע סריקה על-קולית מורחבת וממוקדת יותר מזו שנעשתה באופן שגרתי במסגרת הרפואה הציבורית, כך שהללו יוכלו להחליט האם ברצונם לעבור את הסריקה המקיפה יותר, גם אם הדבר כרוך בתוספת תשלום. השופט ריבלין ביסס את פסק דינו על התפיסה העקרונית שאומצה בפסיקתו של בית משפט זה, לפיה הסכמתו של מטופל לטיפול הרפואי המוצע לו צריכה להיות "הסכמה מדעת" (ראו: ע"א 3108/91 רייבי נ' וייגל , פ"ד מז(2) 497, 509-505; ע"א 4384/90 ואתורי נ' בית החולים לניאדו , פ"ד נא(2) 171, 182; ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה , פ"ד נג(4) 526 (להלן: פרשת דעקה ), בעמ' 548). משמעותה של דרישה זו היא כי על הרופא למסור למטופל את כל המידע שאדם סביר היה זקוק לו על מנת להחליט האם להסכים לטיפול המוצע (ראו ע"א 434/94 ברמן, קטינה באמצעות הוריה נ' מור - המכון למידע רפואי בע"מ , פ"ד נא(4) 205 (להלן: פרשת ברמן ), בעמ' 214). השופט ריבלין ציין עוד כי על בית המשפט להעריך מהי ציפייתו הסבירה של המטופל לגבי המידע שיימסר לו, וזאת בין היתר בהתחשב בעמדת הרופאים ובמשאביה המוגבלים של המערכת הרפואית. על פי סטנדרט גילוי זה, המתמקד בצרכי המטופל הסביר, הרופא לא יוצא ידי חובתו כלפי המטופל אם הוא מוסר לו מידע רק בהתאם לפרקטיקה הרפואית המקובלת. השאלה שבה ראה השופט ריבלין לנכון להכריע בפסק דינו הינה האם המבחן של צרכי המטופל הסביר צריך לחול גם על מידע לגבי מגבלות הבדיקה הרפואית המוצעת וקיומן של אפשרות בדיקה נוספות במסגרות אחרות. שאלה זו, שנותרה בצריך עיון בחוות דעתי בפרשת ברמן , נענתה בחיוב על ידי השופט ריבלין בפסק הדין נשוא העתירה שבפניי.

3.השופט ריבלין קבע בפסק דינו כי אין מקום להבדיל, בכל הנוגע למבחן של צרכי המטופל הסביר, בין מידע הקשור בהתערבות רפואית פעילה לבין מידע לגבי מגבלות הבדיקה המתבצעת ולגבי אפשרויות בדיקה ואבחון נוספות. עוד ציין השופט ריבלין כי המבחן האמור אינו מחייב את הרופא להודיע לחולה על כל סיכון חבוי שאיננו רלוונטי לגביו או על כל בדיקה נוספת שאינו זקוק לה. רופא ברפואה הציבורית אף איננו נדרש ככלל למסור למטופליו מידע על כל היתרונות שעשויים לצמוח להם משימוש ברפואה הפרטית. עם זאת, קבע השופט ריבלין כי "בנסיבות מתאימות, עשוי להיווצר צורך ליידע את המטופל לגבי אפשרויות טיפול הזמינות רק במסגרת הרפואה הפרטית - אולי אף במסגרת שרותי-רפואה מעבר לים - וזאת אם אכן מדובר בטיפול או בתרופה שעשויים לסייע למצבו ואינם זמינים ברפואה הציבורית בארץ". בנסיבות הפרטניות של המקרה דנן הגיע, כאמור, השופט ריבלין לכלל מסקנה כי אי מסירת המידע למשיבה 2 אודות קיום אפשרות לעריכת סריקה על-קולית מקיפה יותר מהווה התרשלות מצידם של העותרים 1 ו-2. זאת, בין היתר, בהתחשב בכך שהמשיבה 2 הייתה למודת הריונות בעיתיים ואף עברה בעבר הפלה יזומה בשל חשש מפני מומים בעובר. לפיכך, קבע השופט ריבלין כי יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיכריע בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות העותרים 1 ו-2 ללידתו של המשיב 1. השופטת נאור

הסכימה עם קביעתו העקרונית של השופט ריבלין , לפיה בנסיבות המתאימות מוטלת על הרופא חובה ליידע את המטופל על קיום אפשרויות בדיקה נוספות. עם זאת, השופטת נאור סברה כי יש לדחות את ערעורם של המשיבים, משום שבנסיבות המקרה דנן לא היה כל צורך להפנות את המשיבה 2 לבדיקות נוספות ולמסור לה מידע אודותיהן, שכן הסיבות בגינן הוגדר ההיריון כהיריון בסיכון גבוה לא היוו אינדיקציה לצורך בבדיקה משוכללת יותר. השופטת חיות הצטרפה לתוצאה אליה הגיע השופט ריבלין . על פי עמדתה דווקא במצב בו לא מוטלת על הרופא לערוך בעצמו בדיקת על-קולית מורחבת ומקיפה במסגרת שירותי הרפואה הציבורית מוטלת עליו חובת גילוי בדבר קיום הבדיקה האמורה. השופטת חיות הוסיפה כי מותר להניח שאצל כל הורה קיימת ציפייה סבירה לקבלת מלוא האינפורמציה האפשרית בכל הנוגע לבדיקות לאיתור מומים בעובר המבוצעות במהלך ההיריון.

4.בעתירה דנן טוענים העותרים כי הכלל שנקבע בפסק הדין נשוא העתירה לפיו מוטלת על הרופא במערכת הרפואה הציבורית חובה ליידע את המטופל בדבר קיום אפשרויות בדיקה נוספות, ובכלל זה אפשרויות הקיימות במסגרת הרפואה הפרטית או אף מעבר לים הינו הלכה חדשה ומהפכנית. לטענת העותרים מדובר בשינוי הלכה רטרואקטיבי שכן פסק הדין מחיל סטנדרטים רפואיים שמקורם בשנת 2005 על רופאים שפעלו בשנת 1986 בהתאם לסטנדרטים הרפואיים שהיו נהוגים באותה עת. לטענת העותרים משמעות ההלכה שנקבעה בפסק הדין היא כי גם אם המטופל לא השתייך לשום קבוצת סיכון בהתאם לידע הרפואי שהיה קיים בשנת 1986, עדיין הייתה מוטלת על הרופא חובה ליידע אותו אודות סיכונים חבויים שניתן לערוך לגביהם בדיקות נוספות. העותרים מוסיפים וטוענים כי אף לפי מבחן הציפייה הסבירה של המטופל בשנת 1986 לא היה מקום לקבוע במקרה דנן חובת גילוי אודות אפשרויות בדיקה נוספות, בהעדר אינדיקציה כלשהי להשתייכותה של המשיבה 2 לקבוצת סיכון שרלוונטית למומים מהם סובל המשיב 1. המשיבים מצידם טוענים כי אין הצדקה לקיומו של דיון נוסף, שכן בפסק הדין נשוא העתירה לא נעשה שינוי הלכה אלא השלמה של ההלכה הקיימת באשר לחובת הגילוי המוטלת על הרופא. המשיבים מציינים עוד, כי גם השופטת נאור בדעת המיעוט שלה לא חלקה על העקרונות שנקבעו בדעת הרוב של השופט ריבלין אלא על יישומם בנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנן. מכל מקום עמדת המשיבים היא כי אף אם מדובר בהלכה חדשה, הרי כפי שנקבע בפסיקתו של בית משפט זה לא כל שינוי הלכה מצדיק קיום דיון נוסף.

5.דין העתירה לדיון נוסף להידחות. אכן, בפסק הדין נשוא העתירה נפלה הכרעה באשר לקיומה של חובת גילוי המוטלת על רופא בדבר קיומן של אפשרויות בדיקה נוספות שאינן זמינות על דרך השגרה ברפואה הציבורית. שאלה זו נותרה בצריך עיון בחוות דעתי בפרשת ברמן

ומשהוכרעה בפסק הדין נשוא העתירה ניתן לומר כי נקבעה בפסק הדין הלכה חדשה. דא עקא, מפסיקתו של בית משפט זה עולה כי אין די בעצם קביעתה של הלכה חדשה על מנת להצדיק את עריכתו של דיון נוסף לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (ראו: דנ"א 4011/04 עיריית ירושלים נ' עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל , פ"ד נט(4) 8; דנ"פ 5189/05 איילון - חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). הליך הדיון הנוסף הוא הליך ונדיר ויוצא דופן ועל מנת שבית משפט זה יחליט על קיומו על החשיבות, הקשיות או החידוש הטמונים בהלכה שנפסקה להיות מהותיים ומשמעותיים באופן המצדיק דיון מחודש (ראו למשל: דנ"א 406/04 הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' עמותת תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים (לא פורסם); דנ"א 8385/05 מפעל הפיס נ' יתח (לא פורסם)). תנאי זה איננו מתקיים במקרה דנן. ההלכה שנקבעה בפסק הדין נשוא העתירה באה בהמשך לפסיקה קודמת של בית משפט זה בסוגית ההסכמה מדעת ומהווה ביטוי נוסף להרחבת זכותו של המטופל לקבלת המידע הנחוץ לו לשם קבלת החלטות מושכלות בדבר הטיפול הרפואי המוצע לו (ראו למשל: פרשת דעקה ; ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' שדה , פ"ד נו(4) 746). מגמה זו באה לידי ביטוי גם בחקיקת חוק זכויות החולה , התשנ"ו-1996. יצוין עוד, כי המחלוקת בין שופטי הרוב לשופטת המיעוט בפסק הדין לא נסבה על ההלכה שנקבעה אלא על יישומה בסיטואציה העובדתית הקונקרטית של המקרה דנן. בנסיבות אלה, שוכנעתי כי ההלכה בה עסקינן איננה נמנית על ההלכות הייחודיות המצדיקות את קיומו של דיון נוסף.

אשר על כן, העתירה נדחית. העותרים ישאו בשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח לטובת המשיבים 3-1.