דנ"א 406/04 הוועדה המקומית לתכנון ובניה - ירושלים נ' עמותת תלמוד תורה הכ

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (הנשיא א' ברק והשופטים י' אנגלרד ו א' פרוקצ'יה) בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (להלן: פסק הדין).

1.ביום 16.1.89 אושרה תכנית בניין ערים 2496א', אשר הורתה על איחוד וחלוקה מחדש של מגרשים במיתחם בן 18 דונם בכניסה לירושלים. התכנית נעשתה בלא הסכמת הבעלים, בהתאם לסעיף 122 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק ). ביום 14.1.96 הגישה המשיבה - עמותה רשומה שבבעלותה חטיבת קרקע בשטח של כ - 3287 מ"ר הכלולה בתחום התכנית - תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים לפי סעיף 122(3) לחוק. לטענתה, תכנית החלוקה האמורה הפרה את האיזון היחסי בשווי המגרשים הכלולים בתחום התכנית באופן שהשווי היחסי של מקרקעיה ירד, ועל כן תבעה היא מהעותרת (להלן: הוועדה המקומית או הוועדה ) תשלומי איזון בסכום של כ - 3.5 מיליון ש"ח.

2.תביעת המשיבה, אשר הוגשה יומיים לפני חלוף תקופת ההתיישנות, נדחתה בבית - המשפט המחוזי מטעמים של שיהוי, מבלי שנקבעו ממצאים לגופה של התביעה וללא הכרעה בשאלה אם עומדת למשיבה זכות לתשלומי איזון ומהו שיעורם. בית המשפט המחוזי עמד על כך כי דחיית תביעה מטעמי שיהוי, אף שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות, תיעשה בנסיבות מיוחדות בלבד - מקום שהתובע מחל בהתנהגותו על זכותו לתבוע, או מקום שעקב העיכוב בהגשת התביעה שינה הנתבע את מצבו לרעה, או כאשר מקור השיהוי בחוסר תום - לב של התובע. בית המשפט המחוזי קבע כי במקרה דנן הוכח כי התנהגות המשיבה העידה על ויתור על תביעתה לתשלומי איזון. כן קבע בית המשפט כי מצבה של הוועדה המקומית השתנה לרעה עקב ההשתהות בהגשת התביעה. זאת מן הטעם שלא רק שהתביעה הוגשה על סף התיישנותה, אלא כתב - התביעה הומצא לוועדה לאחר חלוף ההתיישנות, ובנסיבות אלה שוב לא יכולה הייתה היא לתבוע את בעלי המקרקעין שערך אדמותיהם עלה, העשויים לחוב בנטל כיסוי תשלומי האיזון. על כן קבע בית המשפט המחוזי כי השיהוי בהגשת תביעת המשיבה פוגע בציפיות הראויות להגנה של הוועדה המקומית ולכן ראוי לדחותה מטעם זה.

3.המשיבה ערערה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בפני בית משפט זה. בפסק הדין נשוא העתירה שלפניי קיבל בית משפט זה את ערעורה של המשיבה והפך על פניה הן את קביעת בית המשפט המחוזי כי התנהגות המשיבה העידה על ויתור או מחילה על זכותה לקבלת הסעד הנתבע, והן את קביעתו כי מצבה של העותרת שונה לרעה עקב ההשתהות בהגשת התביעה. כן קבע בית המשפט כי לא הוכח חוסר תום לב מצדה של המשיבה. על כן קבע בית משפט זה כי היסודות הנדרשים לביסוס טענת שיהוי לא הוכחו במקרה דנן וקיבל את הערעור.

פסק הדין עוסק בעיקרו במוסד השיהוי במשפט האזרחי וביחס הגומלין בין מוסד זה לבין מוסד ההתיישנות, וכלשונה של השופטת פרוקצ'יה בפסקה 1 לפסק הדין:

"הליך זה מעלה את שאלת יחס הגומלין בין מוסד ההתיישנות מכוח חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 למוסד השיהוי במשפט האזרחי, כאשר בתחומי תקופת ההתיישנות מבקש נתבע לסלק על הסף תביעה שהוגשה נגדו מטעמי שיהוי בהגשתה" ( שם , בע' 439).

אלא שהעתירה שבפניי אינה מופנית נגד קביעותיו של בית המשפט בסוגיה משפטית זו ואין נטען בה כי בסוגיה זו נקבעו הלכות המצדיקות קיומו של דיון נוסף. העתירה לקיומו של דיון נוסף מופנית כנגד קביעות שנקבעו בפסק הדין לצורך ההכרעה בשאלה האם השתנה מצבה של העותרת לרעה עקב ההשתהות בהגשת התביעה, וזאת על מנת להכריע, כאמור, בשאלה האם התקיימו היסודות הנדרשים לביסוס טענת שיהוי במקרה דנן. טענת העותרת בדבר שינוי מצבה לרעה עקב הגשת תביעתה של המשיבה בסמוך לפני תום תקופת ההתיישנות התבססה על ההנחה כי אם תחויב בתשלומי איזון למשיבה לא יהא בידה לחזור ולתבוע מבעלי מגרשים אחרים שזכו עקב התכנית את כיסוי הסכומים ששילמה, שכן התביעה כלפיהם התיישנה. על כן, על מנת לבחון האם אמנם השתנה מצבה של הוועדה לרעה, בחן בית המשפט את השאלה האם התיישנה תביעת הוועדה כנגד בעלי המגרשים הזוכים.

בפסק דינה קבעה השופטת פרוקצ'יה כי תביעת הוועדה כנגד בעל מגרש ששוויו היחסי עלה כתוצאה מתוכנית האיחוד והחלוקה מותנית בכך שקיימת חבות על הוועדה לשלם לנפגע דמי איזון עקב פגיעתו מהתכנית, שאם לא כן, אין קמה זכותה לתבוע השבה של כספי חבותה מהזוכה. לפיכך קבעה השופטת פרוקצ'יה כי כאשר הוועדה אינה מודה מלכתחילה בחבותה לשלם לנפגע דמי איזון ואף בשיעור הפיצוי, מתחיל

מירוץ ההתיישנות לתביעת הוועדה כנגד בעל הקרקע הזוכה עם הגשת תביעת בעל הקרקע הנפגע כנגד הוועדה המקומית. כתוצאה מכך, קבעה השופטת פרוקצ'יה כי תביעת הוועדה המקומית כלפי בעלי הקרקע הזוכים לא התיישנה במועד שבו הומצאה לידיה תביעת המשיבה לתשלום דמי איזון, וכי אין לומר, אפוא, כי הוועדה שינתה את מצבה לרעה עקב השתהות המערערת בהגשת תביעתה.

4.נגד קביעות אלו - כי תביעתה של הוועדה המקומית לתשלומי איזון כלפי הזוכה היא בעיקרה תביעת השבה; כי התביעה כלפי הזוכה תלויה ומותנית בתביעת הנפגע כלפי הוועדה; וכי מירוץ ההתיישנות לצורך תביעת הוועדה נגד בעל הקרקע הזוכה מתחיל כאשר הנפגע מגיש תביעה לדמי איזון נגד הוועדה - מופנית העתירה לקיום דיון נוסף. העותרת טוענת כי קביעות אלו מהוות הלכות חדשות שטרם נדונו בבית המשפט העליון וכי מדובר בהלכות חשובות וקשות. את טענתה מבקשת העותרת לבסס, בין היתר, על הערותיהם של הנשיא ברק והשופט

אנגלרד בפסק הדין. הנשיא ברק הצטרף בהסכמה לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה , אך ביקש להוסיף שתי הערות ובזו הנוגעת לענייננו כתב:

"הרבה התלבטתי אם הדין עם חברתי לגבי מועד תחילת ההתיישנות של תביעת הוועדה כנגד בעל מגרש ששוויו היחסי עלה. סברתי תחילה כי זכותה של הוועדה כלפי מי שהשווי היחסי של מגרשו עלה עומדת על רגליה היא, והיא אינה קשורה כלל בחובתה של הוועדה לפצות את בעל המגרש ששוויו היחסי ירד. שוכנעתי, בסופו של יום, בצדקתה של עמדת חברתי..." ( שם , בע' 461).

השופט

אנגלרד הסכים אף הוא לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה , אך הוסיף:

"אני מסכים לחוות - דעתה של חברתי השופטת פרוקצ'יה , עם זאת אני נוטה לדעה כי מירוץ ההתיישנות של תביעת השיפוי מצד הוועדה המקומית מתחיל רק עם תשלום דמי האיזון בפועל..." ( שם , שם).

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפניי ובטענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין העתירה להידחות. אכן, השאלה בדבר מועד תחילת מירוץ ההתיישנות של תביעת הוועדה כנגד בעל מגרש ששוויו היחסי עלה טרם נדונה בבית משפט זה. אולם, בכך בלבד אין כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (ראו למשל: דנ"א 5921/98 חברת החשמל לישראל נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חיפה (לא פורסם) בפסקה 6; דנג"ץ 7469 מימון-כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם) בפסקה 4). גם בעובדה ששופטי ההרכב הביעו את התלבטותם בשאלה זו בגוף פסק הדין וכי השופט אנגלרד העיר כי הוא נוטה לדעה אחרת אין עדיין כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף. כידוע, נוכח עיקרון סופיות הדיון, דיון נוסף הוא הליך יוצא דופן ונדיר, ולפיכך כדי להורות על דיון נוסף יש להשתכנע כי החידוש, החשיבות או הקשיות בהלכה שיצאה לפני בית-משפט זה, הם מהותיים ומשמעותיים באופן המצדיק דיון מחודש (ראו למשל: דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום (1991) נ' מדינת ישראל (לא פורסם) בפסקאות 7-4; דנ"א 2596/02 חברת הדרי החוף מספר 63 בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין מחוז באר-שבע (לא פורסם) בפסקאות 6-5).

זאת ועוד, במקרה דנן לא השתכנעתי כי קיימת הצדקה עניינית לשוב ולהביא את העניין לדיון נוסף אף מהטעם שההכרעה בין גישת השופטת

פרוקצ'יה לבין הגישה לה נטה השופט אנגלרד לעניין מועד תחילת מרוץ ההתיישנות לתביעה כנגד בעלי המגרשים הזוכים, אין בה כדי להשפיע על תוצאות פסק הדין לכאן או לכאן (לעניין שיקול זה לדחיית בקשה לדיון נוסף ראו: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 876, 879). כאמור, שאלה זו התעוררה רק לשם הכרעה בשאלה האם השתנה מצבה של העותרת לרעה בעקבות השתהותה של המשיבה בהגשת תביעתה; יצויין שאף לפי הגישה לה נטה השופט אנגלרד לא התיישנה תביעת העותרת כלפי בעלי המגרשים הזוכים בעת שהומצאה לה תביעת המשיבה, ולפיכך לא השתנה מצבה של העותרת לרעה. מכאן, שאף לו תתקבל גישת השופט אנגלרד לא יהא בכך כדי לשנות את התוצאה עליה הסכים ההרכב כולו: דחיית טענת השיהוי והחזרת התיק לבית המשפט המחוזי לשם הכרעה בתביעת המשיבה לגופה. לכך ניתן להוסיף כי על פי האמור בתגובת המשיבה לעתירה זו, בינתיים ניתן כבר בבית המשפט המחוזי פסק דין בתביעת המשיבה, אשר קיבל את התביעה לגופה. העותרת טענה אמנם כי לתוצאותיו של דיון נוסף בשאלה האמורה עשויה להיות השפעה עליה במישור יחסיה עם בעלי המגרשים הזוכים, במקרה שתחליט לתבוע מהם את תשלומי האיזון שתשלם למשיבה, אך בכך אין כדי להצדיק קיום דיון נוסף בהרכב מורחב בבית משפט זה. יתרה מזאת, מן הראוי שהשאלות הנוגעות לבעלי המגרשים הזוכים ילובנו בהליך בו ייקחו הם חלק. אם תחליט העותרת להגיש תביעה כנגד בעלי המגרשים הזוכים, ואם יעלו אלה טענת התיישנות כלפיה, הרי ששאלת התיישנות תביעתה בנסיבות המקרה תידון בפני בית המשפט שידון בתביעתה, וכמובן שבמידת הצורך תוכל העותרת לערער על הכרעתו בשאלה זו.

אשר על כן, העתירה נדחית.