דנ"א 10009/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ. עמותת תלמוד תורה והי

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטים א' גרוניס

וס' ג'ובראן ) בע"א 9555/04 הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים נ' עמותת תלמוד תורה והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים (לא פורסם, 3.11.08, להלן : פסק הדין ).

1.

ביום 16.1.89 אושרה תכנית בניין ערים 2496א', אשר הורתה על איחוד וחלוקה מחדש של מגרשים במתחם בן 18 דונם בכניסה לירושלים (להלן: התכנית ). התכנית נעשתה בלא הסכמת הבעלים, בהתאם לסעיף 122 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק ). ביום 14.1.96 הגישה המשיבה - עמותה רשומה שבבעלותה חטיבת קרקע בשטח של כ - 3287 מ"ר הכלולה בתחום התכנית - תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים לפי סעיף 122(3) לחוק. לטענתה, תכנית החלוקה האמורה הפרה את האיזון היחסי בשווי המגרשים הכלולים בתחום התכנית באופן שהשווי היחסי של מקרקעיה ירד, ועל כן תבעה היא מהעותרת (להלן: הוועדה המקומית או הוועדה ) תשלומי איזון בסכום של כ - 3.5 מיליון ש"ח. תביעת המשיבה, אשר הוגשה יומיים לפני חלוף תקופת ההתיישנות, נדחתה בבית - המשפט המחוזי מטעמים של שיהוי, מבלי שנקבעו ממצאים לגופה של התביעה וללא הכרעה בשאלה אם עומדת למשיבה זכות לתשלומי איזון ומהו שיעורם.

2.

המשיבה ערערה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בפני בית משפט זה. בפסק דינו בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה , פ"ד נז(5) 433 (להלן: פסק הדין הראשון ), קיבל בית המשפט את ערעורה של המשיבה, תוך שהפך על פניה הן את קביעת בית המשפט המחוזי כי התנהגות המשיבה העידה על ויתור או מחילה על זכותה לקבלת הסעד הנתבע, והן את קביעתו כי מצבה של העותרת שונה לרעה עקב ההשתהות בהגשת התביעה. כן קבע בית המשפט כי לא הוכח חוסר תום לב מצדה של המשיבה. על כן קבע בית משפט זה כי היסודות הנדרשים לביסוס טענת שיהוי לא הוכחו במקרה דנן וקיבל את הערעור. במסגרת בחינת הרכיב הנוגע לטענת העותרת בדבר שינוי מצבה לרעה, בחן בית המשפט את השאלה האם התיישנה תביעת הוועדה כנגד בעלי המגרשים הזוכים. בהקשר זה קבע בית המשפט בדעת רוב כי זכות התביעה של הוועדה כלפי מי שהתעשרו מן התוכנית, קמה רק עם תביעתה על-ידי מי שניזוקו ממנה, ולפיכך תביעת נגד בעלי המגרשים שהועשרו מן התכנית לא התיישנה. דעת המיעוט של השופט אנגלרד גרסה כי מרוץ ההתיישנות לתביעת הוועדה מתחיל רק עם תשלום דמי האיזון בפועל על ידה.

בקשה לדיון נוסף שהוגשה בתיק זה נדחתה על ידי ביום 28.11.04 (דנ"א 406/04 הועדה המקומית לתכנון ולבניה – ירושלים נ' עמותת תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים , לא פורסם 28.11.04).

3.

בהמשך לפסק הדין הראשון, הוחזר העניין לבית המשפט המחוזי בירושלים לצורך דיון בתביעת המשיבה לגופה. ביום 28.7.04 קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה והורה לוועדה לשלם לתובעת סך של 2,981,523 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 16.1.89.

4.

כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שני היבטים עיקריים עמדו לדיון - ההיבט הראשון

עסק בשאלה מהי ההלכה החלה על הסכסוך בין הצדדים לצורך חישוב תשלומי האיזון בהתאם להוראות סעיף 122 לחוק. בעוד שטענת הוועדה הייתה כי ההלכה החלה על הסכסוך הינה ההלכה שנקבעה בע"א 186/78 טור נ' הוועדה המקומית , פ"ד לד(2) ואושרה בד"נ 4/80 הוועדה המקומית נ' טור , פ"ד לד(4) 600 (להלן: הלכת טור ), טענה המשיבה כי ההלכה החלה בנסיבות העניין היא ההלכה שביטלה את הלכת טור, הלא היא ההלכה שנקבעה בבג"ץ 4914/91 איראני נ' משרד הפנים , פ"ד מו(4) 749, להלן: הלכת איראני ). פסק הדין בעניין איראני ניתן ביום 15.9.92, לאחר מועד אישורה של התוכנית. ההיבט השני בחן מהו תשלום האיזון אותו יש לפסוק בנסיבות העניין.

בכל הנוגע להיבט הראשון, קבע בית המשפט המחוזי כי בנסיבות העניין, ראוי להחיל על הסכסוך בין הצדדים את ההלכה בעניין איראני. זאת, ראשית בשל כך שהלכת איראני החליפה את הלכת טור לאחר שנמצא כי הלכת טור בטעות יסודה. שנית, בשל כך שמן הנתונים שהוצגו בפניו התרשם בית המשפט המחוזי כי בפני הוועדה עמדה האפשרות לבצע הערכה מחודשת על-פי הלכת איראני ולפעול כנדרש כדי שהקופה הציבורית לא תישא בסופו של יום בנטל ת שלומי האיזון אך היא נמנעה מלעשות כן. שלישית, בשל כך שלא הוכחה הטענה כי יגרם זעזוע למערכת או כי מעבר למקרה הספציפי נגרם נזק נוסף לוועדה. בכל הנוגע להיבט השני , החליט בית המשפט המחוזי לקבל את שומת המשיבה כפי שהוצגה בפניו משלא עלה בידי הוועדה להצביע על טעמים מספקים המצדיקים את פסילתה של השומה.

5.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגישה הועדה ערעור לבית משפט נכבד זה (ע"א 9555/04). ביום 3.11.08 דחה בית משפט זה את ערעור הועדה. פסק הדין עסק אף הוא בשני ההיבטים שעמדו בלב פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כמפורט לעיל. בכל הנוגע להיבט הראשון , קבע בית המשפט כי צדק בית המשפט קמא בהחילו את הלכת איראני על נסיבות המקרה דנן, וזאת תוך עריכת בחינה פרטנית האם נסיבות העניין מצדיקות סטייה מהכלל לפיו תחולנה הלכותיו של בית המשפט למפרע. כן נקבע כי בנסיבות העניין לא הוכיחה הוועדה כי קיימת הצדקה לחרוג מן הכלל האמור, ראשית, בשל כך שלא הוכחה הסתמכות על הלכת טור ושנית, בשל כך שמזה שנים רבות היה בידי הוועדה לבצע הערכה מחודשת בהתאם להלכת איראני ולנקוט צעדים שונים על מנת להבטיח כי אם יהיה עליה לפצות את המשיבה ניתן יהיה לדרוש תשלומי איזון על מנת שהקופה הציבורית לא תשא בסופו של יום בנטל תשלומי האיזון, אך הוועדה נמנעה מעשות כן. בכל הנוגע להיבט השני , לא מצא בית המשפט להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא באשר לגובה תשלומי האיזון. לאור כל זאת, החליט בית המשפט לדחות את ערעורה של הוועדה.

6.

העתירה שבפניי, אשר הוגשה ביום 26.11.08, עוסקת הלכה למעשה אך בהיבט הראשון של פסק הדין - שאלת תחולתה של הלכת איראני על נסיבות העניין שלפנינו, והמשמעויות המעשיות הנגזרות מהחלה זאת בכל הנוגע להפרשי הריבית וההצמדה שיש לפסוק לטובת המשיבה. לטענת הועדה, בקביעתו של בית משפט זה לפיה יש להחיל על נסיבות העניין את הלכת איראני יש משום הלכה חדשה, חשובה וקשה אשר מובילה לעיוות, חוסר צדק ופגיעה באינטרס הציבורי, וככזו מקימה היא עילה למתן דיון נוסף. טענות הועדה, בתמצית, הינן כי פסק דינו של בית המשפט קבע הלכה חדשה בעניין החלה רטרואקטיבית של הלכה משפטית חדשה, בנסיבות בהן נגרם נזק כבד לגורם שהסתמך על ההלכה המשפטית הקודמת. כן טוענת הועדה, כי פסק הדין מוביל לחוסר צדק ולפגיעה באינטרס הציבורי, עת בנסיבות העניין הרוויחה המשיבה כתוצאה מן התוכנית בעקבות שינוי יעוד המקרקעין שבבעלותה, וחרף זאת על הוועדה לשלם לה סכום כולל של מעל 30 מיליון ₪. בהמשך לכך טוענת הוועדה, כי קיים חשש כבד שמא לא תוכל היא לתבוע ולקבל כסף או שיפוי מבעלי הקרקע שערך הקרקע שלהם עלה בעקבות התוכנית ולפיכך עלול נטל התשלום ליפול על כתפי הציבור. על כך מוסיפה הועדה וטוענת, כי בנסיבות העניין, בהן המשיבה עצמה לא הגישה התנגדות לתוכנית שאושרה בשנת 1989 ואף הגישה תביעתה בשיהוי ניכר, הרי שלא יהיה זה צודק כי תשא הוועדה בתשלומי האיזון בסכומים שנפסקו. בנוסף, טוענת הוועדה כי משלא התערב בית משפט זה בקביעת בית המשפט קמא לפיה תשלומי האיזון ישאו הפרשי ריבית והצמדה משנת 1989 (היינו, מיום היווצרות עילת התביעה), הרי שהלכה למעשה קבע הוא הלכה חדשה באשר לגובה הפרשי הריבית וההצמדה שיש לפסוק בנסיבות בהן מוחלת הלכה חדשה למפרע. לשיטת הוועדה, את הפרשי הריבית וההצמדה יש לפסוק רק ממועד שינוי ההלכה המשפטית.

7.

לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, באתי למסקנה כי דין העתירה להדחות. תנאי מוקדם לקיום דיון נוסף על-פי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, הינו כי בפסק הדין שלגביו מתבקש הדיון הנוסף נקבעה הלכה. במקרה דנן לא נקבעה בפסק הדין נשוא הבקשה הלכה כלשהיא, לא כל שכן הלכה המצדיקה את קיום ההליך הנדיר והמיוחד של דיון נוסף (ראו, למשל, דנ"מ 266/07 הבורג בע"מ נ' הועדה המחוזית לתכנון ובנייה ואח' , לא פורסם 30.6.08).

פסק הדין נשוא העתירה דנן מבוסס בעיקרו על ההלכה שיצאה זה מכבר לפתחו של בית המשפט בכל הנוגע לתחולתן של הלכות חדשות, ואשר לפיה "נקודת המוצא העקרונית הינה כי הלכה שיפוטית חדשה פועלת הן רטרואקטיבית והן רטרוספקטיבית" (דעת הרוב ברע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ ואח' נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ואח' , טרם פורסם 27.2.06, להלן: עניין סולל בונה ). לצד זאת, וכחריג לכלל, נקבע בעניין סולל בונה, כי "אין מניעה עקרונית להכיר בכוחו של בית המשפט העליון ליתן לתקדימיו תוקף פרוספקטיבי בלבד" . שאלת קיומו של החריג לכלל נבחנת בהתאם לנסיבות העניין הפרטניות (עוד לעניין זה ראו בג"ץ 221/86 כנפי נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מא(1) 469, 480; ע"א 5954/04 פקיד שומה ירושלים 1 נ' משה סמי (טרם פורסם 22.4.07 ;( עע"מ 2373/04 המועצה המקומית חורפיש נ' זייד גדבאן (טרם פורסם 25.9.06). כך היו הדברים בנסיבות העניין שלפנינו, עת בחן בית המשפט באופן פרטני האם יש מקום לסטות מן הכלל אודות תחולתן למפרע של הלכות חדשות ומצא כי אין מקום לעשות כן. מכאן, שאין מדובר כלל ועיקר בהלכה חדשה כי אם ביישום הלכה שנפסקה זה מכבר.

זאת ועוד - אף לא מצאתי ממש בטענת הוועדה לפיה משלא מצא בית המשפט להתערב בקביעת בית המשפט קמא באשר לגובה הפרשי ההצמדה והריבית, קבע הוא הלכה חדשה נוספת באשר לתחולה רטרואקטיבית של הפרשים אלו. מעיון בפסק הדין נשוא העתירה, עולה כי לא כלולה בו כל אמירה הנוגעת לת שלומי

הריבית וההצמדה ביחס לת שלומי האיזון שנקבעו. כידוע, על מנת להצביע על קיומה של הלכה חדשה "חייבת אותה הלכה לגלות את עצמה על-פני פסק הדין. וגילוי-פנים בהקשר זה ענייננו פירושו הוא זה, שבית המשפט ביקש במודע ובכוונת מכוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות. אימוץ החלטתו של בית המשפט המחוזי על דרך הסתם, אין בו כדי לזכות דברי בית-משפט בתואר הלכה" (דנ"א 4804/02 בנימין רביזדה נ' יעל גולדמן ואח' , לא פורסם מיום 19.8.02). דברים אלו יפים לנסיבות העניין שלפנינו, ומובילים למסקנה כי בפסק הדין לא נקבעה כל הלכה חדשה הנוגעת להיקף ת שלומי הריבית וההצמדה שיש לפסוק עת מוחל הכלל בדבר תחולתן למפרע של הלכות חדשות. יחד עם זאת, לא אכחד כי בנסיבות העניין הכוללות כפי שפורטו, ספק בעיני האם אכן היה מקום להטיל על העירייה תשלום הפרשי ריבית והצמדה החל מיום 16.1.89 כפי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט קמא, ויש לכאורה ממש בטענת העירייה כי לכל הפחות היה מקום בנסיבות העניין לקבוע, על פי שיקול הדעת המסור לבית המשפט לעניין פסיקת ריבית והצמדה, מועד אחר לתשלום הפרשים אלו. ברם, ובהתאם להלכה הפסוקה, טענתה זו של העירייה - חרף הקושי עליו היא מצביעה - הינה טענה ערעורית במהותה, וככזו אינה יכולה להקים עילה לקיום דיון נוסף.

8.

נוכח כל האמור לעיל, העתירה לקיום דיון נוסף נדחית.