דנ"א 8399/10 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ. מדינת ישראל

בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון (השופטים א' רובישנטיין, ס' ג'ובראן ו י' דנציגר ) בע"א 9011/09 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.10.2010) (להלן: פסק הדין ).

1.

ההליך שבפניי הינו אך חוליה אחת בשרשרת הליכים ארוכה שעניינה בהפקעת זכויות מקרקעין במתחם הסמוך לשכונת הר-חומה בירושלים, ואשר העותרת היתה הבעלים במקרקעין האמורים. ביום 16.9.2009 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא ע' חבש ) את תביעתה של העותרת לקבלת פיצויי הפקעה גבוהים מאלה ששולמו לה בפועל על-ידי אוצר המדינה. בפסק-דין מפורט ביותר ניתח בית המשפט המחוזי את הפלוגתאות העובדתיות שנפלו בין הצדדים, תוך שהוא נדרש להכריע באשר לערכה של הקרקע המופקעת ולהיקף הפיצוי שחבה בו המשיבה. לאחר שסקר את חוות-הדעת השמאיות לפני ומלפנים ואת טענותיה הנוספות של העותרת באשר להתנהלותה של המשיבה, קבע בית המשפט כי נוכח החומר שבפניו אין יסוד לטענת העותרת לפיה שווי השטח שהופקע נאמד ב-585$ למ"ר וכי אין מקום להתערב בהערכת השווי מכוחה שילמה המשיבה לעותרת פיצויים בסך 80,882,710 ש"ח. להשלמת התמונה, יצוין כי בהתאם להערכת השווי שערכה המשיבה שווייה של הקרקע במועד ההפקעה נאמד ב-25$ למ"ר בלבד.

2.

משנדחתה תביעתה, ערערה העותרת בפני בית משפט זה ומיקדה טענותיה ביחס לטעויות שנפלו, לדידה, בקביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר לשווי הקרקע שהופקעה ולמועד ממנו היה על המשיבה לשלם לה את הפיצויים. כמו-כן, הגישה העותרת מספר בקשות לצירוף ראיות, ולצד זאת השיגה על חלק מהחלטותיו הדיוניות של בית המשפט המחוזי ואף טענה כי הופלתה על-ידו. עוד טענה העותרת כי מן הדין לקבוע אמות מידה אחידות להערכת שוויין של קרקעות.

3.

ביום 6.10.2010 דחה בית משפט זה (השופטים א' רובישנטיין, ס' ג'ובראן ו י' דנציגר ) את ערעורה של העותרת. בפסק-דינו סקר בית המשפט את קביעותיו של בית המשפט המחוזי ואת השגות העותרת ביחס אליהן. לאחר שהניח תשתית זו, ומשמצא כי דין הבקשות להוספת ראיה להידחות, פנה בית המשפט לבחון את קביעותיו של בית המשפט המחוזי לגופן. בתום הבחינה האמורה לא מצא בית המשפט להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, ואף קבע כי "סכום הפיצויים שהוצע למערערת, לאור התנאים הפיזיים והסביבתיים של המקרקעין נכון למועד ההפקעה, נמצא סביר בהחלט על-ידי בית המשפט המחוזי".

4.

כעת, מבקשת העותרת לקיים דיון נוסף בפסק-הדין. בעתירתה מציינת העותרת כי הגיעה העת, ובשלה השעה, שבית המשפט העליון יקבע הלכה ברורה כיצד שמאי המקרקעין נדרשים לערוך את חוות-הדעת המוגשות מטעמם לבתי המשפט ומהי השיטה בה יש לנקוט להערכת שווי מקרקעין. לדידה של העותרת, יש בהסדרת נושא זה משום חשיבות משפטית וציבורית עליונה, הן בשל הצורך לשפר את ההגנה על הזכות החוקתית לקניין והן נוכח הפערים הבלתי נסבלים בין חוות הדעת השמאיות הנוגעות לעניינה. עוד טוענת העותרת כי יש לקרוא את פסק הדין נושא העתירה שלפניי, כאילו ניתן הוא על-פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סד"א ). זאת, מאחר ובית המשפט בשבתו כערכאת ערעור לא מצא להתערב בקביעותיה של הערכאה הדיונית. העותרת אף סבורה כי מאחר ונעשה שימוש בתקנה 460(ב) לתקנות סד"א, הרי שחלה גם תקנה 460(ג) המורה כי היה ו"ניתן פסק דין כאמור בתקנה משנה (ב), יראו לעניין הליכים נוספים בבית משפט את תוכן ההחלטה שעליה ערערו כחלק מפסק הדין של בית המשפט שלערעור". על-ידי כך שואפת העותרת להעמיד את פסיקתו של בית המשפט המחוזי בעניין חוות הדעת השמאיות לעיונו של בית המשפט העליון בהליך של דיון נוסף.

5.

דין העתירה להידחות. ראשית, ובבחינת הקדמה הכרחית, אציין כי לא מצאתי ממש בטענת העותרת כאילו פסק הדין נושא העתירה ניתן על יסוד תקנה 460(ב) לתקנות סד"א. ההיפך הוא הנכון – פסק הדין נושא העתירה שלפניי הינו מפורט ומובאות במסגרתו, כמצוות תקנה 460(א) לתקנות סד"א, השאלות הטעונות הכרעה, הכרעת בית המשפט לגופה וכן נימוקי ההכרעה (בהקשר זה, ראו דוגמה לשימוש בתקנה 460(ב) האמורה בע"א 2532/ 91 יוסף אמדו נ' תומר אמדו (קטין) (לא פורסם, 2.3.1993)). משכך, ברי כי ניסיונה של העותרת לייבא את הנמקת פסק-הדין המחוזי למסגרתה של העתירה לדיון נוסף הינו ניסיון עקר. שנית, ולגופו של עניין, לא מצאתי כל הלכה חדשה בפסק-הדין, וממילא לא הלכה המצדיקה עריכתו של דיון נוסף כדרישת סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ) (ראו, למשל דנ"א 10009/08 הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ' עמותת תלמוד תורה והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים (לא פורסם, 22.3.2009)). עוד ראוי להזכיר כי "הלכה" לענייננו אינה הלכה סתם ועל העותרת היה להראות "כי בית המשפט ביקש במודע ובכוונת מכוון לקבוע הלכה" (דנ"א 4804/02 בנימין רביזדה נ' יעל גולדמן ואח' (לא פורסם, 19.8.2002)). זאת לא עשתה העותרת, וספק רב אם היה ביכולתה לעשות כן נוכח האמור בפסק-הדין. הלכה למעשה, העתירה שבפניי דומה יותר על-פי נימוקיה ומהות טענותיה לבקשת רשות ערעור (פרקים 7-5 לעתירה), ואף מטעם זה יש לדחותה.

יצוין כי לאחר הגשת העתירה לדיון נוסף הגישה העותרת בקשה להוספת נימוקים נוספים, אשר תכליתה ביטול פסק הדין נושא העתירה שלפניי בטענה כי לכאורה התגבשה בעניינו של השופט דנציגר עילת פסלות אוטומטית לפי סעיף 77א(א1) לחוק בתי המשפט. על-פי הנטען בבקשה, השופט דנציגר הינו צד להליך אזרחי המתנהל נגד מינהל מקרקעי ישראל, ומכאן שהיה עליו לפסול עצמו מלישב בדין. בחנתי טענה זו ומצאתיה חסרת כל יסוד ומוטב לו העותרת היתה נמנעת מהגשתה. בין ההליך נשוא הבקשה שלפני ובין העניין שהשופט דנציגר הוא צד לו אין כל זיקה; לא כל שכן זיקה מן הסוג המקים חשש ממשי למשוא פנים. יש לזכור כי רק חשש כאמור הינו עילה לפסילת שופט. עצם העובדה שהשופט דנציגר הוא צד להליך תלוי ועומד נגד מינהל מקרקעי ישראל בעניין אחר ושונה, אין משמעה פסלות אוטומטית של השופט לישב בתיקים בהם מעורב המינהל. לפיכך, דין הטענה להידחות מכל וכל.

על יסוד כל האמור, דין העתירה להידחות.