דנ"מ 266/07 הבורג בע"מ נ. הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז תל אביב

בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בעע"ם 9080/04, שניתן ביום 26.12.06. בפסק הדין נשוא העתירה, שניתן מפי המשנה לנשיאה א' ריבלין ובהסכמת השופטים ע' ארבל ו א' רובינשטיין , נדחה ערעורה של העותרת על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב, שדחה את עתירתה כנגד החלטת המשיבה 1 ליתן תוקף לתכנית מתאר מפורטת המתייחסת לשטח הקרוי "מתחם הבורג ועמק הברכה" בתל-אביב (להלן: התכנית ).

אחת החלקות אליהן מתייחסת התכנית מצויה בבעלות העותרת. על חלקה זו מצוי מפעל לייצור ברגים, הפועל מכוח היתר לשימוש חורג. מטרת התכנית הינה להקים בנייני מגורים במקום, והיא מחייבת את הפסקת פעילותו של המפעל בתוך שמונה שנים מיום אישור התכנית ואת הפסקת השימוש החורג של העותרת בחלקה. טענה אחת שהעלתה העותרת ושנדחתה בפסק דינו של בית המשפט העליון היא כי קמה לה זכות לשימוש חורג לצמיתות עד לשינוי הבעלות או החזקה בחלקה. טענה נוספת של העותרת, שנדחתה אף היא בפסק הדין נשוא העתירה ועומדת בבסיס העתירה לדיון נוסף שבפניי הינה כי הוראות התכנית אינן מבחינות כראוי בין השטחים המוגדרים כשצ"פ (שטח ציבורי פתוח) לשטחים המוגדרים כשפ"פ (שטח פרטי פתוח), שכן בתכנית נקבע כי בשטח המוגדר כשפ"פ (המהווה כ-46% משטח התכנית) תינתן זכות שימוש לציבור והוא יהווה חלק בלתי נפרד מגינה ציבורית סמוכה. העותרת טענה כי במצב זה ישנה, למעשה, הפקעה סמויה של המקרקעין. המשנה לנשיאה דחה טענה זו בפסק דינו וציין כי בקביעת שטחים פרטיים פתוחים בתכנית אין משום הפקעה. עוד הוסיף המשנה לנשיאה, כי לפחות במקרה הזה בפתרון מועדף שמונע את הצורך בהפקעה ומעניק יתרונות הן לבעלי הקרקע והן לציבור. זאת, משום שזכויות הבנייה של הבעלים נגזרות מגודל השטח כולו כולל השפ"פ, הקרקע נשארת רשומה על שם הבעלים והללו זכאים להקים מתחת לפני הקרקע מחסנים או שטחי חנייה לשימוש הדיירים. הציבור מצדו יוכל לעשות שימוש בפני הקרקע כשטחי גן.

בעתירה לדיון נוסף שבפניי טוענת העותרת כי ההלכה שנקבעה בפסק דינו של בית המשפט העליון סותרת את ההלכה שנקבעה בע"א 119/01 אקונס נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(1) 817 (2003) (להלן: עניין אקונס ), שלפיה תפיסת החזקה ברובד התת-קרקעי של המקרקעין והשימוש בו לצרכי ציבור מחייבים הפקעה של זכות הבעלות המקרקעין ואין די לשם כך בהפקעת זכויות החזקה והשימוש. לטענת העותרת, בעניין אקונס ביקשה אמנם הרשות להפקיע את מעבה האדמה בלבד ובענייננו הרשות מבקשת להפקיע את פני השטח בלבד, אולם בשני המקרים על התוצאה להיות זהה ויש לחייב את הרשות לנקוט בהליך של הפקעה על מנת שתוכל להשתמש במקרקעין הפרטיים לצרכי ציבור. העותרת מוסיפה וטוענת כי במקרה דנן מתעוררת השאלה באילו מקרים יסווג מעשה שלטוני כהפקעה ואילו זכויות יכולה הרשות לרכוש במקרקעין בכפיה מבלי שהדבר ייחשב כהפקעה. העותרת מדגישה עוד כי לאי-סיווגו של המעשה השלטוני במקרה דנן כהפקעה ישנן נפקויות משפטיות ומעשיות שונות, ובהן שלילת זכותה של העותרת לפיצויי הפקעה, הטלת נטל כספי ניכר על העותרת לפיתוח השטח הפתוח ולתחזוקתו וחשיפתה, כבעלים של שטח העומד לרשות הציבור, לאחריות בנזיקין ובפלילים כלפי המשתמשים בשטח.

המשיבות 3-1 מתנגדות לקיום דיון נוסף בפסק הדין. לטענתן לא נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה הלכה חדשה כלשהי בסוגית ההפקעה והוא אף אינו מעוררת סוגיות עקרוניות או קשות כלשהן. המשיבות טוענות כי אין כל מניעה חוקית לכך ששטח המוגדר כשפ"פ ישמש כגינה ציבורית הפתוחה לציבור הרחב ואין לראות בקביעה תכנונית זו משום הפקעה. בהקשר זה מדגישות המשיבות כי מאחר ששטח השפ"פ נותר בבעלות פרטית מחושבות זכויות הבנייה במגרש גם על בסיס שטח זה ובנוסף נותרת לבעלים אפשרות להשתמש בשטח התת-קרקעי, שנשאר בבעלות פרטית, לצרכי מחסנים ו/או חניה. כן מציינות המשיבות כי נוכח מיקומו של השפ"פ ועל אף היותו פתוח לכל הוא ישרת בראש ובראשונה את הדיירים שיתגוררו במקום, שייהנו משטח ירוק רחב הצמוד לבניין מגוריהם. בנוסף טוענות המשיבות כי פסק הדין נשוא העתירה אינו סותר ההלכה שנקבעה בעניין אקונס , שעסקה בסוג ההפקעה שהיה צריך לבצע בנסיבות אותו מקרה ובפגמים שנפלו בהליך ההפקעה.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. תנאי מוקדם לקיום דיון נוסף על-פי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הוא שבפסק הדין שלגביו מתבקש הדיון הנוסף נקבעה הלכה. במקרה דנן לא נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה הלכה כלשהי, לא כל שכן הלכה המצדיקה את קיום ההליך הנדיר והמיוחד של דיון נוסף. פסק הדין נשוא העתירה נסב כולו על משמעות הוראות התכנית הספציפית אותה תוקפת העותרת והוא מוגבל במפורש לנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנן. זאת ועוד, פסק הדין נשוא העתירה אינו קובע הלכה כללית כלשהי באשר למצבים בהם יסווג מעשה שלטוני כהפקעה, ואף אין בו כל סתירה להלכה שנקבעה בעניין אקונס . זאת, משום שפסק הדין בעניין אקונס עסק בסוגיות עובדתיות ומשפטיות שונות לחלוטין והתמקד בפגמים שנפלו בהליך ההפקעה ובסוג ההפקעה שהיה צריך לבצע באותו מקרה נוכח השלכותיה של תפיסת המקרקעין על ידי המדינה ולא בשאלה, שהתעוררה במקרה דנן, שהיא האם יש לסווג קביעה תכנונית מסוימת כהפקעה.

אשר על כן, העתירה נדחית. העותרת תישא בשכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח לטובת כל אחת מהמשיבות 3-1.