דנ"א 5921/98 חברת החשמל לישראל נ. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חיפה

זוהי עתירה לדיון נוסף בפסק הדין בע"א 2665/96 בו נדחה ערעורה של העותרת על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, בכפוף לתיקון שיעור הריבית.

1.הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה (להלן: "המשיבה") הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה נגד חברת החשמל לישראל בע"מ (להלן: "העותרת") לתשלום דמי איזון לפי סעיף 122(3) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"). במסגרת הסכם דיוני צומצם הדיון בבית המשפט המחוזי לשתי סוגיות מקדמיות, שהרלוונטית לענייננו הינה, האם מנועה העותרת מלהעלות טענות נגד טבלת האיזון ו/או חישוב דמי האיזון, בנסיבות בהן תקנון תוכנית המתאר קובע כי "טבלת האיזון המהווה חלק בלתי נפרד מהתוכנית קובעת לגבי יחסיות מרכיביה בלבד, ואילו גובה התשלומים אשר ישולמו בפועל יהיו כפופים ליחסיות הנ"ל ושיעורם יקבע על פי החלטת הועדה מקומית". (באשר לסוגיה השניה שעניינה השהיית ההליכים עד בירור תביעתה של העותרת לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק - זו לא הועלתה בעתירה שלפנינו).

2.בית המשפט המחוזי קבע כי המשיבה היתה מוסמכת לקבוע בתוכנית המתאר הוראות באשר ליחסיות מרכיבי טבלת האיזון, ומשאושרה התוכנית כדין לא ניתן לתקוף הוראות אלה באופן עקיף, כהגנה מפני תביעה לתשלום דמי איזון. באשר לשיעור התשלומים, קבע בית המשפט כי לעותרת לא ניתנה אפשרות להביע עמדה באשר לדרך שומת המקרקעין ליום הקובע ולפיכך אפשר לה להוכיח כי הבסיס הכספי לחישוב דמי האיזון ליום הקובע, כפי שנקבע ע"י המשיבה, ובכפוף ליחסיות הנ"ל, הוא מוטעה. העותרת ויתרה על זכותה זו ומשכך חויבה בתשלום דמי האיזון, שנתבעו ממנה.

3.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ערערה העותרת לבית משפט זה. בערעורה טענה העותרת כי יש להפריד בין הקביעה בדבר השווי היחסי של החלקות, הנתונה לועדה המחוזית לתכנון ובניה (להלן: "הועדה המחוזית") לצורך הערכת השינוי היחסי שהתחולל בעקבות התוכנית, לבין הקביעה בדבר שוויין הכולל של הקרקעות לצורך קביעת דמי האיזון, הנתונה למשיבה. בית המשפט דחה את טענת העותרת בקבעו כי דמי האיזון הם פונקציה של השווי היחסי וכי, על פי תקנון תוכנית המתאר, תפקידה של המשיבה התמצה בקביעת מקדם אחיד, בו יעודכנו דמי האיזון המקוריים. משכך אישר בית המשפט את המסקנה לפיה אין לאפשר לעותרת לחלוק על טבלת האיזון שאושרה על ידי הוועדה המחוזית, במסגרת הגנתה מפני תביעה לתשלום דמי איזון. בלשון כב' השופט אור:

"תביעת הוועדה המקומית לתשלומי איזון אינה מעין מקצה שיפורים, אשר נועד לתקן את שהוחמץ לפני כן. לחברת החשמל עמדה הזדמנות, שלא נוצלה, להביא לשינוי בדמי האיזון שהוטלו עליה, ככל שאלה משתקפים בתוכנית. אין כל הגיון דיוני בכך, שאחרי שתמו ההליכים הקבועים בדין לדיון בתכניות ובקביעותיה, יישאר נושא זה פתוח להתקפה (עקיפה) נוספת כעבור שנים."

בית המשפט הוסיף עוד, מפי כב' השופט אנגלרד כי:

"והיה ויתברר כי בעל החלקה נפגע כתוצאה מקביעת תשלומי האיזון, וזאת מסיבה שלא יכלה לשמש נימוק להתנגדות לפני מוסד התכנון, הוא רשאי להעלות את העניין במסגרת תביעת הפיצויים" (על פי סעיף 197 לחוק).

4.עתה מונחת לפני עתירה לדיון נוסף. בעתירתה חוזרת העותרת על הטיעונים שהעלתה לפני הערכאות הקודמות, ושעניינם חלוקת התפקידים בין המשיבה לבין הועדה המחוזית, בכל נוגע לקביעת היחסיות ולקביעת דמי האיזון, פעולתה של המשיבה בחישוב דמי האיזון, ואפשרות תקיפתה של טבלת האיזון במסגרת הגנה מפני תביעה לתשלום דמי איזון.

5.המשיבה מתנגדת לעתירה מהטעם שנוהל שיערוך טבלאות האיזון, נגדו יוצאת העותרת, שונה זה מכבר, וכן מהטעם שהעותרת לא הציגה, במסגרת ההליכים השונים, טבלת איזון שיש בה כדי להוכיח נפקות מעשית לטענותיה. עוד טוענת המשיבה כי ההלכה היחידה שנקבעה בפסק הדין נשוא העתירה היא כי אין לאפשר תקיפתה של טבלת האיזון במסגרת תביעה כספית לתשלום דמי האיזון, וכי את פסיקת בית המשפט יש להבין על בסיס הוראות תקנות התכנית הספציפית ואין בה כדי לקבוע הלכה לגבי תוכניות אחרות שתקנותיהן שונות.

6.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים נחה דעתי כי דין העתירה להדחות. אכן, ככל הידוע, נדונות בפסק הדין נשוא העתירה שאלות שטרם נדונו בפסיקתו של בית משפט זה. עם זאת, בכך בלבד אין כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף, בהתאם לסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (ראו ד"נ 18/86 קיסלר נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(3) 443). ההלכה שנפסקה מתייחסת להליכים התכנוניים שהובאו בפני בית המשפט. לא נטען ולא הוכח כי ההליכים שנדונו כאן מאפיינים את כל תוכניות המתאר שעניינן חלוקה שלא הושגה עליה הסכמת הבעלים.

7.למעלה מן הנדרש אוסיף עוד כי עניין המועד הראוי לחישוב השווי היחסי של החלקות, לצורך קביעת דמי האיזון, הושאר בפסק הדין בצריך עיון והדיון בו מתייתר אף לאור שינוי נוהלי המשיבה בנושא זה.

לאור כל האמור לעיל העתירה נדחית. העותרת תשא בהוצאות המשיבה בסך 15,000 ש"ח.