דנ"א 6693/08 תומר כמוס נ. נאמני ההקדשות של העדה הספרדית

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 16.6.08 בע"א 6613/06, בו נקבע כי יש להכריז בית הכנסת "אבוהב" בצפת, שחלקו נמצא במקרקעין המצויים בבעלות העותר, כהקדש על אף שלא נמצא בידי המשיבים, שאחראים לניהול בית הכנסת, כתב הקדש, ועל אף שהללו לא נקטו בהליך נפרד להצהרה על קיומו של הקדש לפי סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979.

העותר רכש את המקרקעין שבמחלוקת בשנת 1997. באותה עת כבר היו חלק ממבני בית הכנסת מצויים על אותם מקרקעין במשך עשרות שנים, על אף שלא היה רישום כלשהו בדבר הקדש או זכויות אחרות של המשיבים במקרקעין. בפסק הדין נשוא העתירה, שניתן מפי השופט ס' ג'ובראן ובהסכמת המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופט ח' מלצר , נתקבל ערעור שהגישו המשיבים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, שקיבל את תובענתו של העותר (לאחר שהעניין הוחזר אליו בהתאם לפסק דין קודם של בית משפט זה; ראו ע"א 6406/03 נאמני ההקדשות של העדה הספרדית בעיה"ק צפת ומירון נ' כמוס (לא פורסם, 16.6.05)) וקבע כי לא הוכח קיומו של הקדש במקרקעין, ולפיכך על המשיבים לסלק את ידם מן המקרקעין. בפסק דינו קבע השופט ג'ובראן כי המסכת הראייתית שהובאה מוכיחה את קיומו של הקדש בפועל במקרקעין. בהקשר זה ציין השופט ג'ובראן כי מבני בית הכנסת מצויים במקום עשרות שנים ומשמשים באופן בלעדי ורצוף לצרכי בית הכנסת, מבלי שבעלי המקרקעין נקטו במהלך השנים צעד כלשהו המעיד על התנגדות לשימוש הנמשך במקרקעין. עוד הוסיף השופט ג'ובראן כי סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות מאפשר לבית משפט, ששוכנע כי נכסים מסוימים משמשים להקדש בפועל, להצהיר על קיומו של הקדש אף בהעדר כתב הקדש. בנוסף ציין השופט ג'ובראן כי העותר היה מודע לקיומם של מבנים על המקרקעין שרכש ולכך שהבעלים הקודם בחלקה השלים עם קיומם של אותם מבנים, ובנסיבות אלה יש בידיעותיו של העותר כדי להשליך על תום לבו ועל זכאותו לסלק את ידם של המשיבים מן המקרקעין. בנוסף קבע השופט ג'ובראן כי על אף שהמשיבים לא נקטו ביוזמתם בהליך להצהרה על קיומו של הקדש לפי סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות, הרי בית המשפט מוסמך להצהיר על קיומו של הקדש גם כאשר הבקשה להכרה בהקדש נעשית כטענת הגנה באופן אינצידנטלי. זאת, משום שמדובר בהכרזה פורמאלית בלבד וההקדש קיים בפועל כבר קודם לכן.

בעתירתו לדיון נוסף משיג העותר על הקביעה בפסק הדין נשוא העתירה, לפיה ניתן להכיר בהקדש בפועל לפי סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות גם באופן אינצידנטלי ומבלי שננקט הליך נפרד לעניין זה. לטענתו, קביעה זו מנוגדת להלכה שנפסקה בע"א 5533/98 אגודת ישיבת השרון הרצליה-רמת השרון נ' סגל , פ"ד נד(4) 538 (2000) (להלן: עניין אגודת ישיבת השרון ), בה נקבע שאין מקום לכך שבית המשפט יכריז על קיומו של הקדש לפי סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות כאשר לא ננקט הליך נפרד למתן ההצהרה. עוד טוען העותר כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט בפסק הדין נשוא העתירה היא תוצאה קשה, שכן עצם היותו של בית הכנסת הקדש כלל אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים, אלא המחלוקת נסבה על שאלת סילוק ידם של המשיבים מחלקים מוגדרים של מקרקעי העותר.

המשיבים מתנגדים מטבע הדברים לקיום דיון נוסף בפסק הדין. לטענתם פסק הדין נשוא העתירה אינו סותר את האמור בעניין אגודת ישיבת השרון , שכן קביעתו של השופט י' אנגלרד בעניין אגודת ישיבת השרון בדבר הצורך לנקוט בהליך נפרד לשם הכרזה על הקדש לפי סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות התייחסה אך לנסיבות הקונקרטיות שהתעוררו באותו מקרה. כן מציינים המשיבים כי הקביעה בפסק הדין נשוא העתירה, לפיה בית המשפט מוסמך להכיר באופן אינצידנטלי בקיומו של הקדש בפועל לפי סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות, מבוססת על עמדתו של השופט

אנגלרד בעניין אגודת ישיבת השרון באשר להיותה של ההכרזה על קיום הקדש לפי סעיף 37 לפקודת ההקדשות לצרכי צדקה (שקדמה לחוק הנאמנות) הכרזה דקלרטיבית בלבד ולא קונסטיטוטיבית; ולפיכך, הוראת סעיף 44(א) לחוק הנאמנות, המחילה את הוראות החוק על הקדש שהיה קיים ערב תחילתו של החוק, מאפשרת להחיל על הקדש כזה את הוראת סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. אכן, צודק העותר בטענתו כי בפסק הדין נשוא העתירה לא הלך בית משפט זה בעקבות פסק הדין בעניין אגודת ישיבת השרון , בה נקבע כי בית המשפט אינו מוסמך להצהיר על קיומו של הקדש לפי סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות, שלא בהליך נפרד שננקט לשם כך על ידי מי שמבקש שיוצהר על קיום ההקדש (ראו עניין אגודת ישיבת השרון , בעמ' 551). בהקשר זה יש לציין כי הן בעניין אגודת ישיבת השרון והן בפרשה שלפנינו הטענה לקיומו של הקדש לא הועלתה על ידי מי שיזם את ההליך המשפטי הראשוני. אולם, קביעתו של השופט אנגלרד בעניין אגודת ישיבת השרון

ב אשר לסמכותו של בית המשפט להכריז על קיומו של הקדש ללא כתב הקדש תקף התבססה על נסיבות אותה פרשה; ומכל מקום אין די בכך שבית משפט זה סוטה מהלכה, שנקבעה בפסק דין קודם שלו, כדי להצדיק דיון נוסף (ראו דנ"א 8385/05 מפעל הפיס נ' יתח (לא פורסם, 5.2.06)). הליך הדיון הנוסף הוא הליך נדיר ויוצא דופן ועל כן מלבד התקיימות התנאים לקיום דיון נוסף הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, על החשיבות, הקשיות או החידוש הטמונים בהלכה שנפסקה בבית משפט זה להיות מהותיים ומשמעותיים באופן המצדיק דיון מחודש (ראו למשל: דנ"א 6955/06 מזור - מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין - אזור רחובות (לא פורסם, 18.3.07); דנ"א 9425/06 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' פמיני (לא פורסם, 6.9.07)). בנסיבות המקרה דנן השאלה המשפטית, שלגביה נפסקה ההלכה ושעומדת במוקד העתירה לדיון נוסף, היא האם בית המשפט מוסמך להכריז באופן אינצידנטלי על קיומו של הקדש לפי סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות, מבלי שננקט הליך נפרד לעניין זה. שאלה זו אינה נמנית עם אותן שאלות משפטיות בעלות חשיבות יוצאת דופן או השלכות רחבות היקף, שמוצדק לקיים לגביהן דיון נוסף בפני מותב רחב של שופטי בית משפט זה. אף טענות העותר בדבר קשיי היישום בפועל של ההכרזה על ההקדש בנסיבות המקרה דנן אינן ממין הטענות המצדיקות עריכת דיון נוסף בפסק הדין.

אשר על כן, העתירה נדחית. העותר יישא בשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח לטובת המשיבים.