דנ"א 9977/17הרשות הפלסטינית נ. עזבון המנוח מנטין עמית עמוס ז"ל

1.

לפני בקשה להורות על קיום דיון נוסף מכח סעיף 30(ב) ל חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ) בפסק דינו של בית משפט זה ב-ע"א 3189/13 וב-ע"א 2144/13 (הרכב השופטים: הנשיאה מ' נאור , ע' פוגלמן

ו- נ' סולברג ) (להלן: פסק הדין ), אשר דחה את ערעורן של המבקשות (להלן ביחד: הרש"פ ) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שקבע כי הרש"פ נושאת באחריות אזרחית לרצח עמית עמוס מנטין ז"ל (להלן: המנוח ) וחייבת בתשלום פיצויים למשפחת המנוח . כן קיבל בית המשפט את ערעורם של המשיבים 2-1 (משפחת

המנוח ), על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, לפיו לא נפסקו לטובתם גם פיצויים עונשיים, והשית פיצויים כאלה על הרש"פ .

אביא להלן את הנתונים הנדרשים לצורך הכרעה בבקשה.

רקע

2.

בתאריך 26.06.2003 הגיעו: המנוח , אשר עבד כטכנאי בחברת "בזק", והמשיב 4, המאבטח אשר בן נעים (להלן: בן נעים ), ל באקה-אל-גרבייה ,

בעקבות בקשת תושבים מקומיים לביצוע תיקוני בזק שונים שם. בשעות הצהריים, בזמן ש המנוח המתין ל בן נעים במכוניתו עם חלונות סגורים, הגיע למקום נער כבן חמש עשרה וחצי (להלן: המחבל ), שלף את אקדחו וירה בראשו של המנוח חמישה כדורים מבעד לשמשת החלון הסגורה. בעקבות זאת המנוח נפח את נשמתו. בן נעים , שהיה במרחק של כמה מטרים מהמכונית, שמע את הירי, פתח במרדף אחר המחבל ולכדו. מאבטח נוסף של "בזק", הגיע למקום וניסה להנשים את המנוח , אך ללא הועיל. גם אמבולנס "וואן", הפועל בשירות הרשות הפלסטינית הגיע למקום, אך צוותו סירב לטפל ב מנוח ואף הוציאו מהאמבולנס לאחר ששהה בתוכו. לבסוף, אמבולנס של מד"א הגיע למקום וקבע את מותו של המנוח .

3.

משפחת המנוח הגישה תביעה נזיקית כנגד: "בזק" ומספר נושאי משרה בה; בן נעים ו חברת האבטחה, ש בן נעים פעל מטעמה (להלן: חברת האבטחה ); חברת הביטוח, אשר ביטחה את "בזק" ואת

חברת האבטחה (להלן: חברת הביטוח ), ו הרש"פ . טענתה כנגד הרש"פ

היתה כי היא אימנה את המחבל לרצוח יהודים, לא מנעה פעולות טרור ולא מסרה מידע, אשר היה ברשותה ושיכול היה לסייע במניעת הרצח.

4.

בתאריך 26.02.2013 בית-המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופטת ד' גנות ) קיבל את תביעת משפחת המנוח בכל הנוגע לאחריותם של: "בזק", בן נעים , ו הרש"פ,

ודחה את התביעה בנוגע לאחריותם האזרחית של

חברת האבטחה ו של חברת הביטוח לרצח המנוח .

בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את טענת הרש"פ בדבר זכאותה לחסינות משפטית על פי הדין הבינלאומי בשל מעמדה הנטען כמדינה, וזאת בהתבסס על תעודת עובד הציבור שהוגשה לו על ידי שר החוץ ושללה מ הרש"פ מעמד כזה, וכן נוכח העובדה ש הרש"פ

לא גילתה פרטים ביחס למחנה האימונים שקיימה ב יריחו , אשר נטען כי המחבל התאמן בו, וביחס לשמות שאר המתאמנים במחנה האמור במועד הרלבנטי, על אף שקיבלה הוראה לגילוי כאמור. כמו-כן, נקבע כי על-אף שלא הוכח ש המחבל נשלח לביצוע הפיגוע הספציפי על ידי הרש"פ – נכונותה לאמן נער כבן חמש עשרה וחצי בשימוש בנשק במשך כ-50 יום, עיסוקה בהטמעת האידיאולוגיה, שלפיה הטרור הוא דרך לגיטימית להשגת היעד הלאומי הפלסטיני, וכן סמיכות הזמנים שבין סיום מחנה האימונים על ידי המחבל לבין ביצוע הפיגוע – מוכיחים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין האימונים ש המחבל עבר במחנה האימונים של הרש"פ שהתקיים כאמור ב יריחו , לבין רצח המנוח .

לפיכך בית המשפט המחוזי הנכבד פסק לטובת משפחת המנוח פיצויים בסך של 1,944,177 ש"ח, כאשר ב-70% מתוכם חויבה הרש"פ ואילו ב-30% הנותרים, חויבו: בן נעים ו-"בזק" ועובדיה. מאידך גיסא, בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את תביעת משפחת המנוח להשית על הרש"פ תשלום פיצויים עונשיים, בנימוק כי המעשה עצמו בוצע על ידי המחבל ולא על ידי הרש"פ , ומשכך אין הצדקה להשית על הרש"פ פיצויים עונשיים ככאלה.

5.

על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הנכבד הוגשו שלושה ערעורים:

משפחת המנוח ערערה כנגד ההכרעה שלא לפסוק לטובתה גם פיצויים עונשיים שיוטלו על הרש"פ . טענתה בערעור הייתה כי נסיבות המקרה הולמות את הרציונל העומד בבסיס העיקרון של השתת פיצויים עונשיים וכן כי הטלת פיצויים עונשיים במקרה זה עשויה להציל את קורבנות הטרור הבאים.

"בזק" ו הרש"פ ערערו כנגד חיובם באחריות האזרחית לרצח המנוח . אחת הטענות העיקריות של הרש"פ בערעורה הייתה כי קמה לה חסינות על-פי המשפט הבינלאומי וכי לא ראוי היה לתבוע אותה על פעולותיה כריבון, לפי שיטתה.

6.

בתאריך 16.12.2017 בית משפט זה דחה

את ערעורה של הרש"פ בנוגע לחיובה באחריות לרצח המנוח

וקיבל את ערעורה של משפחת המנוח בנוגע להשתת תשלום פיצויים עונשיים על הרש"פ . משכך, נפסקו לטובת משפחת המנוח פיצויים עונשיים בסך של 3,000,000 ש"ח, בנוסף לסכום הפיצויים שנפסק לטובתם בבית המשפט המחוזי הנכבד. בית משפט זה קבע ב פסק הדין , בהתבסס, בין היתר, על עמדת היועץ המשפטי לממשלה שהוגשה לו במהלך ההליך, כי התשובה לשאלה אם הרש"פ נהנית ממעמד של מדינה לעניין החסינות הבינלאומית תינתן בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו ובהתאם לתעודת שר חוץ שתוגש, וכי בנסיבות מקרה זה ונוכח תעודת שר החוץ שהוגשה – לא עומדת ל רש"פ חסינות כנגד התובענה.

7.

לאחר שבית משפט זה קבע כי יש לייחס ל רש"פ אחריות אזרחית לרצח המנוח , הוא ניתח בהרחבה את מטרות הפיצויים העונשיים, ובתוכן: גמול והעברת מסר חברתי והרתעה, וכן סקר את הפסיקה, אשר במסגרתה הושתו פיצויים עונשיים. לבסוף, בית המשפט קבע כי הנסיבות החריגות והחמורות של המקרה באות בגדר אותם מקרים נדירים שבהם ראוי לפסוק פיצויים עונשיים וכי השתת פיצויים עונשיים על הרש"פ במקרה זה מגשימה את המטרות העומדות בבסיס דוקטרינת הפיצויים העונשיים. בעת קביעת שיעור הפיצויים העונשיים – בית המשפט התחשב, בין היתר, במידת האשם של הרש"פ ובתרומתה לתוצאה הטרגית.

מכאן הבקשה לקיום דיון נוסף שלפני.

טענות הצדדים

8.

הרש"פ מבקשת לקיים דיון נוסף בנוגע לארבע מהקביעות שנקבעו ב פסק הדין : קבלת הודעת המחבל במשטרה כראיה לאמיתות תוכנה, שהיא, לשיטתה, עדות שמיעה שאיננה עומדת בחריגים הקבועים ב פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 ; קבלת דו"ח שחובר על-ידי צוות בראשותו של השר לשעבר, דני נווה , תחת הכותרת: "מעורבות ערפאת, בכירי 'הרשות הפלסטינית' והמנגנונים בטרור נגד ישראל" (להלן: דו"ח נווה , או הדו"ח ), שהוגש על ידי משפחת המנוח , חרף היותו, לטענת הרש"פ , עדות שמיעה וחרף העובדה, שלסברתה היא התנגדה להגשת הדו"ח במועד הראוי לכך; הטלת פיצויים עונשיים על הרש"פ , בהיותה ריבון זר, שאיננה המזיק הישיר, וזאת כאשר, לטענתה, לא הוכחו זדון או כוונה מצידה, והכל בצד השגות על קביעות שב פסק הדין , המתייחסות להתנהלות הרש"פ בתקופת האינתיפאדה.

9.

לטענת הרש"פ , בית משפט זה שינה מההלכה הקיימת בדיני הראיות עת קבע את שתי הקביעות הראשונות שלעיל בנוגע לקבלת הודעת המחבל במשטרה ו דו"ח נווה . כמו-כן, לעמדתה, בפסק הדין נפלו מספר טעויות עובדתיות.

עוד טענה הרש"פ ,

כי עצם חיובה בפיצויים עונשיים, בנסיבות שבהן חויבה, כמו גם גובה הסכום, הינם בגדר הלכה חדשה, אשר מפאת חשיבותה וחידושה ולנוכח השלכותיה האפשריות, יש לערוך בגינה דיון נוסף. הרש"פ גם גרסה כי ההידרשות לנושאים כלליים שאינם נוגעים במישרין לאירוע, נשוא התביעה – דוגמת התנהלות הרש"פ והלך הרוח בקרב הציבור הפלסטיני בתקופת האינתיפאדה – משמעה קביעת הלכה חדשה, שלפיה בית המשפט רשאי לקבוע קביעות היסטוריות, מדיניות ופוליטיות נרחבות. לתמיכה בעמדתה זו היא הביאה את דברי השופט ע'

פוגלמן ב פסק הדין ,

אשר העיר כי: "אין הכרח להידרש למלוא היריעה שאותה פורש חברי (השופט נ' סולברג – ח"מ ) בשאלת תמיכתה של הרשות הפלסטינית בטרור כדי להכריע בשאלת הקשר הסיבתי בין האימונים שעבר המחבל לבין הרצח שביצע" (ראו: פיסקה 2 לחוות דעתו של השופט ע'

פוגלמן ב פסק הדין ). לבסוף, הרש"פ טענה כי קיומה של מחלוקת בין שופטי המותב בסוגיה, כפי שנתגלעה להשקפתה, ב פסק הדין , מצדיקה קיום דיון נוסף בסוגיה.

10.

בתגובתם מתאריך 23.01.2018 הותירו המשיבים 3 ו-7-5 את ההחלטה בבקשה – לשיקול דעת בית המשפט.

משפחת המנוח , לעומת זאת, טענה בתגובתה כי מרבית הטענות שמועלות בבקשה הן ערעוריות במהותן, וכי לא לכך נועד הליך הדיון הנוסף. לגישתה – הטענות הנוגעות לקבלת הודעת המחבל במשטרה ולקבלת דו"ח נווה , שנטען כי התקבלו בניגוד לדיני הראיות, יוצאות נגד יישום הדין על המקרה, וכן כי הן נדונו כבר בערכאות הקודמות ונדחו על ידן. בנוסף, משפחת המנוח גרסה עוד בנוגע לקביעות המתייחסות להתנהלות הרש"פ בתקופת האינתיפאדה, כי מדובר בקביעות עובדתיות, אשר לא ניתן להידרש להן במסגרת הליך של דיון נוסף. כמו-כן, נטען כי המבקשות מעלות בבקשתן השגות חדשות, אשר לא נטענו קודם לכן (בדומה להתנהלותן בשלב הסיכומים בבית המשפט המחוזי), וכי הן מנסות לערוך למעשה במסגרת הבקשה "מקצה שיפורים", שאיננו מותר בגדרה של בקשה לדיון נוסף. כן נטען כי הקביעה לפיה הרש"פ איננה נהנית מחסינות מפני שיפוט בתיק שבנדון התבססה על חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה שהוגשה בתיק ועל תעודה של משרד החוץ, בניגוד לנטען על ידי המבקשות. זאת ועוד – על פי עמדת משפחת המנוח , במסגרת תקנה 3א ל תקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 , מחוקק המשנה אישר מתן פטור מאגרה לנפגעי טרור בגין תביעת פיצויים עונשיים עד לסכום של 20 מיליון ש"ח, והוראה זו מעידה לכאורה על כך שקביעותיו של בית המשפט לגבי עצם האפשרות לפסוק לנפגעי טרור פיצויים עונשיים – מעוגנות בחיקוק רלבנטי וכן בפסיקה.

התפתחויות נוספות

11.

בתאריך 05.01.2021 התקיים בפני דיון, שבו התבקשו תגובות ב"כ הצדדים לנושאים מסוימים שהוצגו להם, וכן הבהרות. כמו כן העליתי בדיון הצעה שהיתה עשויה לייתר את ההכרעה בבקשה. בתאריך 17.01.2021 הודיעה ב"כ הרש"פ כי היא עומדת על הבקשה לדיון נוסף, ואיננה מקבלת את הצעת בית המשפט.

נוכח האמור – עלי לפסוק במכלול ואעבור איפוא עתה לליבון הדברים.

דיון והכרעה

12.

לאחר עיון בבקשה ובתגובות לה מצד המשיבים, ובעקבות הדיון שנערך בפניי והודעת העדכון שהוגשה על ידי ב"כ הרש"פ הנ"ל – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לקיום דיון נוסף להידחות . אביא את נימוקיי לכך בתמציתיות מיד בסמוך.

13.

הסמכות להורות על קיומו של דיון נוסף, מעוגנת, כידוע, בסעיף 30(ב) ל חוק בתי המשפט , לפיו:

"30. (ב)

[...] רשאי כל בעל דין לבקש דיון נוסף כאמור; נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון , או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף " (ההדגשות שלי – ח"מ ).

14.

נקודת המוצא לבחינת השאלה אם יש להורות על קיומו של דיון נוסף היא באם נפסקה

הלכה בפסק הדין, נושא הבקשה (ראו: דנג"ץ 8743/17 חננייב נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות , פיסקה 3 (14.11.2017)). בענייננו, בית משפט זה לא קבע ב פסק הדין הלכה חדשה , אלא יישם את ההלכות שנפסקו עד אז והחיל אותן – על המקרה שבנדון. הנה כי כן, ולוּ מטעם זה – דין הבקשה לדיון נוסף להידחות בהיעדר עילה. אבהיר ואפרט:

במסגרת הערעור, נושא פסק הדין , אמנם נמסר לבית משפט זה על ידי הצדדים כי: "זהו הליך ראשון בבית משפט זה בו עומדת להכרעה שאלת החבות בנזיקין של הרשות הפלסטינית [...] ושאלת חיובה של הרשות בפיצויים עונשיים", ולשם כך היועץ המשפטי לממשלה צורף להליך והתבקש לנקוט עמדה בעניין (עיינו: ע"א 2144/13 עזבון המנוח מנטין נ' הרשות הפלשתינית , פיסקה 2 (16.09.2014)). יחד עם זאת, הקביעות המשפטיות ב פסק הדין והניתוח שהוביל אליהן, אף שהן בעלות משמעות – לא היה בהן משום פסיקת הלכה חדשה, וודאי שלא כזאת העומדת בסתירה להלכות קודמות, או שנתקיימו בדברים עילות אחרות המצדיקות את קיום ההליך הנדיר והמיוחד של דיון נוסף .

הקביעות ב פסק הדין ריכזו הלכות קיימות ויישמו אותן, והמעיין ב פסק הדין ,

שנכתב בזהירות, יתקשה למצוא בו הלכה חדשה, להבדיל מתוצאה שאינה נוחה ל רש"פ .

15.

זאת ועוד – אחרת. ההלכה לפיה שאלת החסינות של הרש"פ תוכרע על-ידי בית משפט זה שידון בכל תביעה ותביעה, בהתאם לתעודת שר חוץ שתוגש לו, נקבעה לראשונה עוד ב-רע"א 4060/03 הרשות הפלסטינית נ' דיין , פ"ד סב(3) 1 (2007), פיסקה 4 שם (אסמכתא שאוזכרה בפיסקה 51 לפסק דינו של השופט נ'

סולברג ב פסק הדין )

ובית משפט זה ציטט אותה מאז בפסיקות רבות (ראו לדוגמא: ע"א 5093/06 אגודת מדרשת ארץ ישראל (קדומים) אלון מורה נ' מדינת ישראל , פיסקאות 13-12 (06.08.2008); ע"א 2561/09 עומרי (אלנג'אר) נ' רשות הפיתוח מנהל מקרקעי ישראל , פיסקה 16 (24.02.2011)).

הנה כי כן קביעה זו בענייננו, גם היא יש בה איפוא רק משום יישום

של ההלכה הנ"ל, והיא התבססה פרטנית על תעודת שר החוץ שהוגשה לבית המשפט. לפיכך לא נפסקה כאן כל הלכה חדשה בנושא זה, המצדיקה לערוך בעניינה דיון נוסף.

16.

באופן דומה, הקביעה בדבר השתת פיצויים עונשיים על הרש"פ מהווה יישום של ההלכה שנקבעה עוד ב-ע"א 140/00 עיזבון המנוח אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ , פ"ד נח(4) 486 (2004), שם נפסק כי השתת פיצויים עונשיים תיעשה "באותם מקרים אשר בהם התנהגות המזיק היא חמורה במיוחד, או שיש עמה פגיעה בזכויות חוקתיות". ראו שם, בפיסקה 75, וכן עיינו בהפניות הנוספות העוסקות בשאלת פסיקת פיצויים עונשיים, אשר מפורטות בהרחבה בפיסקאות 143-129 בחוות דעתו של השופט נ' סולברג ב פסק הדין (ראו לדוגמא: ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את , פ"ד סא(3) 603 (2006); ע"א 4576/08 בן-צבי נ' היס (07.07.2011) (להלן: עניין בן-צבי ); ע"א 9656/03 עזבון מרציאנו נ' זינגר (11.04.2005); ע"א 1080/07 עזבון פלוני נ' משטרת ישראל (08.11.2009) (להלן: עניין משטרת ישראל ). כן עיינו בפסק דין מהעת האחרונה: ע"א 71/18 הרשות הפלסטינית נ' יורשי המנוחה שרון בן שלום ז"ל (10.03.2021), שניתן כבר לאחר פסק הדין , נשוא הבקשה).

17.

לאור קביעת בית משפט ב פסק הדין , נשוא הבקשה, כי

הרש"פ אחראית אזרחית לרצח המנוח בשל מעשיה שלה , שכללו: הפעלת מחנות אימונים והעברת מסר של מתן לגיטימציה למעשי טרור – אין עוד מקום לדיון בשאלה האם הרש"פ הינה בבחינת המזיק הישיר, אם לאו. גם בהקשר ליתר טענות הרש"פ הנוגעות להשתת פיצויים עונשיים, ובכללן הצורך בהוכחת יסוד של זדון, או אלמנט של כוונה – בית המשפט לא קבע ב פסק הדין הלכה חדשה בנושא זה, אלא יישם את ההלכות שנפסקו עד אז בהקשרים אלה – על המקרה שבנדון. על כן, אין ביישום זה של ההלכות שנפסקו ב עניין בן-צבי וב עניין משטרת ישראל משום פסיקת הלכה חדשה, המצדיקה קיומו של דיון נוסף ב פסק הדין .

18.

למותר לציין כי הקביעות שהופיעו ב פסק הדין בהתייחס להתנהלות הרש"פ בתקופת האינתיפאדה והלך הרוח ברחוב הפלסטיני נדרשו, לכל הפחות בחלקן, לצורך הוכחת קשר סיבתי והטלת אחריות על הרש"פ למות המנוח במקרה דנן. למעלה מכך, קביעות אלו אינן עולות גם הן כדי 'הלכה חדשה', אף אם לטענת הרש"פ הן נאמרו שלא לצורך. המדובר בקביעות עובדתיות בעיקרן היפות לשעתן, ולא בקביעות משפטיות.

19.

בהקשר הכולל לא למותר להוסיף את שנקבע כבר בפסיקה כי:

"אכן, עד שנדע אם דברים שאמר בית-המשפט העליון בפסק-דין עולים הלכה, חייבת אותה הלכה לגלות עצמה על-פני פסק-הדין. וגילוי-פנים בהקשר ענייננו פירושו הוא זה, שבית-המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכַוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות" (ראו: דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן (19.08.2002)).

בענייננו, כאמור, לא נתגלתה על

פני

פסק הדין כל הלכה, במובנה המקובל, ומשכך אין עילה לקיום דיון נוסף בה כאמור.

20.

יתרה מכך, חרף האופן שבו נוסחו טענות הרש"פ – רובן אינן אלא טענות "ערעוריות" במהותן, שדינן להידחות. זהו הדין באשר לטענה הנוגעת לאופן קביעת העובדות ביחס לרש"פ , אשר, לטענת הרש"פ , מבוססת על השלמה הסתברותית והסקת מסקנות, וכן באשר לטענה הנוגעת ל סכום הפיצויים העונשיים. טענות אלו הינן טענות ערעוריות באופיין כאמור, אשר לא נהוג לדון בהן במסגרת הליך מסוג זה שלפניי. זהו גם הדין באשר לטענות הנוגעות לקבלת הודעת המחבל במשטרה ולקבלת דו"ח נווה , שנטען כי נתקבלו בניגוד לדיני הראיות, אף שסוגיות אלו נדונו שתיהן בערכאות הקודמות, ונשללו, ובנימוקי הדחיה של הטענות הנ"ל לא היה משום חידוש.

בהקשר זה חל איפוא הכלל לפיו: "דיון נוסף אינו ערעור נוסף" (ראו: דנג"ץ 5785/04 אגודת צער בעלי חיים בישראל נ' עמותת תנו לחיות לחיות , פיסקה 9 והאסמכתאות שם (19.09.2004); דנ"א 2125/17 יריב נ' בכר , פיסקה 13 (24.07.2017); דנ"א 1475/18 האוניה, THOR HORIZON

באמצעות בעלת האוניה נ' CONTRASTOCK OY , פיסקה 5 (25.06.2018), שהרי הדיון הנוסף איננו כלי להעברת ביקורת של ערכאה נוספת על פסק דין של בית משפט זה שניתן במותב תלתא (ראו: דנ"פ 2256/15

מלעי נ' מדינת ישראל , פיסקה 14 (02.04.2015)) .

21.

על כל אלה אוסיף, כי פסק הדין ניתן למעשה

פה אחד. הנשיאה מ' נאור והשופט ע' פוגלמן הצטרפו לתוצאה

אליה הגיע השופט נ' סולברג בפסק דינו המפורט והמקיף, ולבד מזאת הוסיפו רק מספר הדגשים, או הערות, שלא היה בהם כדי לחלוק על עיקר הקביעות המשפטיות או לסתור אותן. בצדק טענה איפוא משפחת המנוח כי עובדה זו מהווה שיקול נוסף, בין יתר השיקולים שפורטו לעיל , לצורך דחיית הבקשה לקיום דיון נוסף (עיינו והשוו: דנ"א 5136/12

פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה , פיסקה 7 (04.09.2012);

דנ"א 595/16

בית החולים הלל יפה בחדרה נ' דנינו , פ י סקה 9 (14.03.2016) ; דנ"פ 3080/14

חורי נ' מדינת ישראל (19.11.2014); דנ"א 4538/13 גולדשטיין נ' קצין התגמולים (31.10.2013)).

22.

סיכומם של דברים – הבקשה לקיום דיון נוסף נדחית . המבקשות תישאנה, בחלקים שווים ביניהן, בהוצאות המשיבים 2-1 (ביחד) בבקשה, בסך כולל של 20,000 ש"ח.