דנג"ץ 6242/12 אסתר שוורץ נ. הממונה על תשלום הגמלאות

1.

לפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט מיום 11.7.2012 בבג"ץ 8250/09, שניתן מפי המשנָה לנשיא מ' נאור ובהסכמת השופטים י' דנציגר ו צ' זילברטל . בפסק הדין נשוא ההליך דנא נדחתה עתירה שהגישו העותרים נגד המשיב 1, שעניינה הזכות לתגמולים של שאריו של חייל מילואים, שנפצע לפני המועד הקובע שמוגדר בסעיף 19 לחוק תשלום קצבאות לחיילי מילואים ולבני משפחותיהם, התשס"ב-2002 (להלן: החוק ) אך נפטר החל מהמועד האמור (1.1.1999) ואילך. פסק הדין מעורר, אפוא, את שאלת פרשנות סעיף 19 לחוק שקובע כדלקמן:

" תחולה

19.חוק זה, למעט סעיף 15(ב), יחול, בכפוף להוראות סעיף 18, על חייל מילואים זכאי ושאיר זכאי, שהוכרו לפי הוראות חוק זה, לפי הענין, בשל נכות או פטירה, שאירעה ביום י"ג בטבת התשנ"ט (1 בינואר 1999) או לאחריו".

2.

העותרים הם הוריו של גלעד שוורץ ז"ל שנפגע בשירות מילואים בשנת 1997 ונפטר כתוצאה מהפגיעה ביום 29.4.2005. בנסיבות אלה התעוררה בפסק הדין נשוא העתירה השאלה האם יש לפרש את סעיף 19 הנ"ל, כך שפטירתו של חייל מילואים החל מיום 1.1.1999 מקנה כשלעצמה לשאריו זכאות לפי החוק, או שמא גם הפגיעה צריכה הייתה להתרחש החל מהמועד האמור כתנאי לזכאות. פסק דין זה ניתן לאחר שבית המשפט המחוזי בירושלים, קיבל את ערעור המשיב על החלטת ועדת הערר שפועלת לפי סעיף 10(ב) לחוק, שקבעה כי העותרים זכאים לקבלת קצבאות ומענקים לפי החוק. בשולי דברים יצוין, כי פסק הדין נשוא העתירה ניתן על ידי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק נוכח העדר אפשרות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ראו סעיף 10(ב) לחוק וסעיף 49(ד) לחוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה-1985).

3.

בפסק דינה של המשנָה לנשיא נתקבלה עמדתו הפרשנית של המשיב 1, לפיה תנאי לזכאות לפי החוק הוא שהפגיעה התרחשה גם היא החל מיום 1.1.1999, ונדחתה טענת העותרים כי די בכך שמותו של חייל המילואים אירע לאחר המועד הנזכר, גם אם נפגע קודם לכן. המשנָה לנשיא קבעה כי מבחינה לשונית שתי הפרשנויות הנזכרות לסעיף 19 לחוק הן אפשריות, אולם פרשנות תכליתית של החוק מלמדת כי המחוקק בנוסח המקורי של החוק (לפני תיקון מס' 4 לחוק שנתקבל בשנת 2011) ביקש להעניק זכויות רק לחיילים שנפצעו החל מהמועד הקובע ולשאריהם של חיילים כאלה. בהקשר זה ציינה המשנָה לנשיא כי במרכז הכובד של החוק המקורי עמד החייל עצמו וזכאות שאריו הייתה מכוחו של החייל עם פטירתו. לפיכך קבעה המשנָה לנשיא, כי תוצאה לפיה החייל שנפגע לא היה זכאי לקצבה בחייו, כיוון שנפגע לפני היום הקובע, אך שאריו יהיו זכאים לקצבה לאחר מותו, תהיה בלתי סבירה.

4.

בנוסף התבססה פרשנותה של המשנָה לנשיא על תיקון מס' 4 לחוק שנתקבל בשנת 2011 והבהיר, לשיטתה, מה הייתה כוונת המחוקק בנוסחו המקורי של החוק. בתיקון מס' 4 נוסף לחוק סעיף 15(ב), שבו נקבעה זכות בני משפחותיהם של חיילי מילואים שנספו בין 14.5.1948 ל-31.12.1998 למענק הוני בסך 100,000 ש"ח. קבוצה נוספת, שעליה הוחל מפורשות במסגרת תיקון מס' 4 ההסדר שנקבע בסעיף 15(ב) לחוק, היא בני משפחותיהם של חיילי מילואים שנפגעו בתקופה שבין 14.5.1948 ל-31.12.1998, אך נפטרו לאחריה. במסגרת תיקון מס' 4 אף נוספה לסעיף 19 התיבה "למעט סעיף 15(ב)", שמשמעותה היא כי ההסדר שנקבע בסעיף 15(ב) לחוק לא יחול על מי שנכנסים ממילא לתחולת החוק בהתאם לסעיף 19. נוכח הוראות אלה, ובהתחשב בדברי ההסבר שנלוו לתיקון מס' 4, הגיעה המשנָה לנשיא למסקנה כי התיקון בא להוסיף לאוכלוסיית הזכאים לפי החוק בנוסחו המקורי. לפיכך, ומשהתיקון מתייחס מפורשות לחיילי מילואים שנפצעו לפני 1.1.1999 אך נפטרו החל ממועד זה ואילך, הגיעה המשנָה לנשיא למסקנה כי ההנחה הפרשנית הגלומה בתיקון היא ששאריהם של חיילי מילואים כאלה לא היו זכאים לקצבאות לפני התיקון. בהקשר זה ציינה המשנָה לנשיא כי תיקון מס' 4 היה אמנם מאוחר להליכים המשפטיים בעניינם של העותרים, וכי ההנחה הפרשנית של המחוקק אודות משמעות החוק טרם תיקונו אינה מחייבת את בית המשפט, אולם היא אינה נעדרת חשיבות ויש ליתן לה משקל. עוד הוסיפה המשנָה לנשיא, כי בני המשפחה של חיילי מילואים שנפטרו, שהחוק בנוסחו המקורי חל עליהם, זכאים למענק הוני העומד כיום על כ-300,000 ש"ח. אילוּ הייתה מתקבלת פרשנות העותרים, לפיה החוק בנוסחו המקורי חל גם על בני המשפחה של מי שנפצעו לפני יום 1.1.1999 אך נפטרו לאחר מכן, משמעות הדבר, לשיטת המשנָה לנשיא, הייתה כי תיקון מס' 4 הרע את מצבם של בני משפחה אלה, הזכאים, כאמור, לפי התיקון למענק בסך 100,000 ש"ח. לפיכך, קבעה המשנָה לנשיא כי החוק המקורי חל רק באותם מקרים שבהם מועד הפגיעה הוא 1.1.1999 ואילך, ואילו תיקון מס' 4 לחוק הרחיב קבוצה זו באופן מוגבל על ידי קביעת המענק 100,000 ש"ח לבן משפחה של מי שנפגע לפני התאריך הנזכר ונפטר כתוצאה מהפגיעה (בין לפני המועד הנ"ל ובין ממנו ואילך).

5.

העותרים טוענים, כי הפרשנות שאומצה בפסק הדין נשוא העתירה אינה עולה בקנה אחד עם לשון הוראת סעיף 19 לחוק. לטענתם, לשון סעיף 19 היא ברורה ועולה ממנה כי די בכך שחייל המילואים נפטר החל מ-1.1.1999 ואילך כדי שהחוק (בנוסחו המקורי) יחול על שאריו. העותרים מוסיפים עוד, כי יש להעדיף פרשנות המקיימת את תכליתו של החוק, שהיא לשיטתם כי שארי חייל מילואים שנספה יקבלו קצבאות ומענק הוני, אם אינם מקבלים תשלומים כאלה מקופת גמל או במסגרת הסדר ביטוחי. העותרים מוסיפים עוד, כי פסק הדין נשוא העתירה סותר את ההלכה שנקבעה בפסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 6758/01 ליפשיץ נ' שר הביטחון , פ"ד נט(5) 258, 265 (2005) (להלן: עניין ליפשיץ ), ממנה עולה כי תחולת החוק היא לגבי חיילים שנפגעו או נספו החל מהמועד הקבוע בו ואילך. העותרים מוסיפים וטוענים, כי טמון קושי בפרשנות החוק בהתאם לתיקון מאוחר יותר של החוק, שנחקק, כך טוענים העותרים, בין היתר בשל ההליך המשפטי בין בעלי הדין ובעטיו.

6.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. בפסק הדין נשוא העתירה נדונה שאלת פרשנות הוראת התחולה הקבועה בסעיף 19 לחוק בסיטואציה מסוימת. שאלה זו לא הוכרעה קודם לכן בפסיקת בית משפט זה, אולם אין די בכך כדי להצדיק קיום דיון נוסף בפסק הדין נשוא העתירה. עצם העובדה שבפסק הדין לא נתקבלה פרשנות החוק שלה טוענים העותרים אינה מקימה עילה לדיון נוסף, בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, שהרי הליך הדיון הנוסף אינו הליך ערעור על פסקי דין של בית המשפט העליון. זאת ועוד, פסק הדין נשוא העתירה אינו סותר כלל את פסק דינו של בית משפט זה בעניין ליפשיץ . בפסק הדין בעניין ליפשיץ לא נדרש כלל בית משפט זה לשאלת פרשנות סעיף 19 לחוק, שכן פסק הדין בעניין ליפשיץ עסק בזכויות שאריהם של חיילי מילואים שנפטרו לפני 1.1.1999, שעליהם החוק כנוסחו בעבר לא חל. העובדה שפסק הדין נשוא העתירה ניתן פה אחד תומכת אף היא בדחיית העתירה (ראו, דנ"א 2393/12 מדינת ישראל נ' מולהי (טרם פורסם, 22.4.2012)).

7.

אשר על כן, העתירה נדחית. משלא הוגשה תשובה, אין צו להוצאות.