דנ"א 6076/15 בנק פועלים בע"מ נ. זאבי תקשורת אחזקות בע"מ

1.

לפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 8506/13 וע"א 8535/13 זאבי תקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ

(23.8.2015) ובהחלטה המתקנת מיום 25.8.2015 (להלן ביחד: פסק הדין ), מפי השופט י' דנציגר , בהסכמת השופטים ע' פוגלמן ו נ' סולברג , במסגרתו נדחה ערעור העותרים והתקבל חלקית ערעור המשיבות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט ב' ארנון ) בת"א 26401-10-19 ובת"א 21725-02-10 מיום 21.7.2013 ופסק דינו המשלים מיום 3.11.2013.

רקע עובדתי ודיוני רלוונטי

2.

פסק דינו של בית משפט זה עניינו שני ערעורים נגד פסק דינו של בית המחוזי, במסגרתו התקבלה באופן חלקי תביעת המערערות בע"א 8506/13 והמשיבות בע"א 8535/13 (להלן: החברות או המשיבות ) והופחת חיובן החוזי לשלם ריבית הפרה במהלך תקופת כינוס הנכסים למערערים בע"א 8535/13 והמשיבים בע"א 8506/13 – 7 בנקים שהלוו לחברות כספים לצורך מימון רכישת מניות (להלן: הבנקים או

העותרים ).

3.

לשם רכישת והחזקת מניות חברת בזק – החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (להלן:

בזק ) על ידי החברות, נערך בינן לבין הבנקים הסכם הלוואה. בהסכם נקבע כי כל סכום שלא ייפרע במועדו יישא ריבית הפרה בשיעור העולה ב-3% לשנה על הריבית ההסכמית (להלן: ריבית ההפרה ), החל מהמועד שנקבע לפירעונו לפי ההסכם ועד לסילוקו בפועל. החברות לא עמדו במועד פירעון ההלוואה שנקבע בהסכם, ובסוף שנת 2001 הבנקים הודיעו להן על הפרת הסכם ההלוואה והחלו לחייבן בריבית ההפרה. בין השנים 2002 עד 2009, התקיים הליך כינוס נכסי החברות אשר בסיומו נמכרו מניות בזק, אשר שווין עלה באופן משמעותי לאחר הפרטת בזק בשלהי שנת 2005. כך, בסופו של יום, הכספים שקיבלו הבנקים במהלך כינוס הנכסים כיסו את כל חובות החברות, לרבות הוצאות הכינוס ושכר טרחת כונס הנכסים, ואף נותרה יתרה בקופת הכינוס שהוחזרה לחברות.

4.

החברות הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי, במסגרתה ביקשו להורות לבנקים להשיב להן את הכספים שגבו בגין רכיב ריבית ההפרה במהלך תקופת כינוס הנכסים. בית המשפט המחוזי קיבל באופן חלקי את טענות החברות וקבע כי מוצדק בנסיבות העניין להפחית באופן חלקי את ריבית ההפרה, בין היתר בהתאם לסמכות הקבועה בסעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות ), העוסק בפיצויים מוסכמים. בית המשפט המחוזי מצא כי התארכות הליכי הכינוס מעבר לשנה לאחר מועד הפרטת מניות בזק לא היו ניתנים באופן סביר לצפייה מראש של הצדדים בעת חתימת ההסכם, ועל כן הפחית את הריבית ל-2.5% מיום 1.1.2007. כתוצאה מקביעה זו, נדרשו הבנקים להשיב לחברות כ- 48 מיליון ש"ח.

1.

החברות ערערו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית משפט זה, הן לעניין שיעור ההפחתה הנמוך והן לעניין תקופת ההפחתה – בשולי תקופת הכינוס. הבנקים הגישו ערעור שכנגד, בטענה כי לא היה מקום להתערב כלל בריבית ההפרה שנקבעה בהסכם.

2.

בפסק דינו, בית משפט זה מיקד את דיונו בסוגיית הפיצויים המוסכמים וקבע כי ריבית ההפרה היא בגדר פיצוי מוסכם, אשר לבית המשפט סמכות להפחיתו אם הוא אינו עומד ביחס סביר לנזק אותו ניתן היה לצפות במועד כריתת ההסכם, כתוצאה מסתברת של ההפרה שאירעה בפועל. הובהר כי לצורך הכרעה במחלוקת בדבר סיווג הסעיף יש לבחון מהי התכלית המשפטית שלו: האם מדובר בסעיף שנקבע מראש בחוזה, כדי להקים לצד אחד לחוזה זכות לקבלת תמורה נוספת (מעבר לתמורה "הרגילה" הקבועה בחוזה) בעקבות הפרת החוזה על ידי הצד השני, ללא הוכחת נזק. אם התשובה לשאלה זו חיובית, הרי שמדובר, מבחינה משפטית, בסעיף פיצויים מוסכמים, הכפוף לסמכות בית המשפט בהתאם לסעיף 15(א) לחוק התרופות, תהא תכליתו הכלכלית של הסעיף אשר תהא.

3.

משפסק כי ריבית ההפרה שנגבתה מהחברות הינה בגדר פיצוי מוסכם, בית משפט זה בחן את סבירות ריבית ההפרה בנסיבות הספציפיות של המקרה דנן. נקבע כי שיעור ריבית ההפרה שנגבה מהחברות (בשיעור של 3%, בנוסף לריבית ההסכמית הרגילה) הוא סביר, אולם משך התקופה שבמהלכה נגבתה ריבית ההפרה (כ-8 שנים) אינו סביר. בית המשפט זה עמד על כך שכאשר צדדים לחוזה קבעו מנגנון של פיצוי מוסכם עתי, וכאשר בית המשפט השתכנע כי שיעור הפיצוי העתי הוא סביר, עיקר הדיון בתביעה להפחתת פיצוי מוסכם יתמקד בשאלת משך התקופה שבה יחויב המפר בפיצוי העתי בגין ההפרה. בית המשפט קבע כי יש לבחון האם משך תקופת המימוש היה חלק מהסיכון שהיה צפוי מראש, או שהוא חורג במובהק מציפיות הצדדים במועד כריתת החוזה בדבר תוצאותיה המסתברות של ההפרה. ככל שבית המשפט משתכנע כי התארכות תקופת המימוש היא חריגה באופן שהופך את סכום הפיצוי הכולל לבלתי סביר ביחס לנזקים שיכלו הצדדים לצפות במועד כריתת החוזה, הרי שקיימת הצדקה להפחיתו בהתאם לסעיף 15(א) לחוק התרופות, בין אם על ידי קיצור התקופה שבה ישולם הפיצוי העתי ובין אם על ידי הפחתה של סכום הפיצוי הכולל.

4.

בית משפט זה הוסיף ועמד על כך שמימוש בטוחות במסגרת הליכי כינוס נכסים צריך להיעשות בתוך פרק זמן סביר. פרק הזמן הסביר הוא תלוי נסיבות, ועליו להיבחן לאור התכלית המרכזית של הליכי כינוס נכסים, שהיא מימוש הבטוחות בתמורה הגבוהה ביותר האפשרית על מנת לפרוע את חובו של החייב לנושה המובטח. בית המשפט ציין, כי אם הליכי כינוס הנכסים מתארכים ללא הצדקה אמתית, עשוי בית המשפט לקבוע כי הליכים אלה התארכו באופן בלתי סביר.

5.

בעניינן הקונקרטי של החברות, קבע בית משפט זה כי יש להותיר את החיוב בריבית ההפרה ביחס לתקופה שהחל מיום 6.12.2001 ועד ליום 1.7.2007, ולבטל את החיוב בריבית ההפרה רק החל ממחצית שנת 2007 ועד לסוף שנת 2009. קביעה זו התבססה על נסיבותיו הספציפיות והקונקרטיות של המקרה, ובכללן על כך שהחל ממחצית שנת 2007 (כחמש שנים לאחר שמונה כונס הנכסים, אשר עד אז לא נקט כל פעולה מעשית לשם מימוש המניות) שוויין של מניות בזק, אשר שימשו כבטוחה להלוואה, עלה על גובה חובן של החברות לבנקים (כולל ריבית ההפרה), ולכן משלב זה ואילך לא היו הבנקים חשופים עוד לסיכון בגין אי פירעון החוב והחיוב בריבית הפרה חרג מגבולותיו של הפיצוי המוסכם הסביר. בהתאם לכך, נקבע כי יש להפחית בסך של כ-239 מיליון ש"ח את חיוב החברות בגין ריבית ההפרה (שעמד על סך של כ-830 מיליון ש"ח) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל משנת 2009 ועד ליום מתן פסק הדין. בנוסף, נקבע כי הבנקים ישלמו לחברות שכר טרחת עורכי דין בסך 2 מיליון ש"ח בנוסף לסכום שכבר נפסק בהקשר זה בבית המשפט המחוזי, וכן חלק יחסי של סכום האגרה ששילמו החברות לצורך הגשת התביעה בבית המשפט המחוזי.

מכאן העתירה לדיון נוסף שלפניי.

העתירה לדיון נוסף והתגובה לה

6.

בעתירתם, העותרים מעלים שלוש סוגיות אשר לטעמם מצדיקות קיום דיון נוסף. ראשית, לטענתם, בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה, עקרונית וגורפת, לפיה לאחר הפרתו של הסכם הלוואה, אין הצדקה לחיוב בריבית הפרה, אם שווי הביטחונות עולה על גובה החוב – לרבות בנקודת זמן כלשהי עובר למועד המימוש, גם אם זו זמנית ומשתנה מטבעה – שכן במצב זה, למרות ההפרה, הנושה אינו חשוף עוד לסיכון של אי פירעון מלוא החוב (כולל רכיב ריבית ההפרה). שנית, העותרים סבורים כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה ותקדימית לפיה יש לסווג ריבית הפרה/ פיגורים בנקאית כפיצוי מוסכם. לבסוף, לשיטת העותרים, פסק הדין מהווה מהפכה של ממש בדיני הראיות וסדרי הדין הנהוגים מאחר שמשמעותו היא שבית משפט שלערעור רשאי להחליט במשפט בהתבסס על עובדה שלפי קביעתו היא מהותית להחלטה, תוך יצירת ממצא "יש מאין" בהתבסס על היעדר ממצא ומבלי להידרש לראיות (בהתייחס לקביעה לפיה שווי מניות בזק עלה על שווי החוב ממחצית שנת 2007).

7.

המשיבות מתנגדות לעתירה. לעמדתן, המקרה שלפניי אינו בגדרי המקרים ה"חריגים שבחריגים" המצדיקים קיומו של דיון נוסף, ואף אין מדובר במקרה גבולי בו לא ברור אם נקבעה הלכה או לאו, אלא במקרה מובהק שבו ברור כי לא נקבעה הלכה חדשה. בנוגע לכל שלושת הסוגיות שהעלו העותרים, המשיבות גורסות כי פסק הדין יישם את ההלכה הפסוקה על נסיבותיו הספציפיות של העניין, ואין מדובר בכינון הלכה חדשה, ולפיכך, לשיטתן, דין העתירה להידחות.

הכרעה

8.

לאחר עיון בעתירה ובתגובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הרשות לדיון נוסף תינתן רק במקרים בהם פסק בית המשפט העליון הלכה חדשה, הסותרת הלכה קודמת של בית המשפט העליון, או הלכה שמפאת קשיותה או חידושה ראויה היא כי תידון בדיון נוסף. יצוין גם, כי לא די בכך שהלכה שנפסקה סותרת הלכה קודמת ואף לא די בכך שיש בה חשיבות או קושי מיוחד, אלא יש לבדוק גם האם "יש מקום לדיון נוסף". כלומר, האם ישנה הצדקה עניינית להביא את העניין לדיון נוסף (ראו למשל: דנ"א 4011/04 עיריית ירושלים נ' עיזבון המנוח מיכאל אטינגר , פ"ד נט(4) 8 (2004)).

9.

במקרה שלפניי, לא מצאתי כי פסק הדין עומד בתנאים הדרושים לקיומו של דיון נוסף, ובפרט לא מצאתי כי נקבעה בו הלכה חדשה המצדיקה קיומו של דיון כזה (השוו: דנ"א 7259/13 פלונית נ' פלוני (13.11.2013)). הכרעת בית משפט זה נסבה על יישום הדין – בשלוש הסוגיות שהעלו העותרים – על עובדות המקרה. יישום הלכה קיימת, להבדיל מקביעת הלכה חדשה, אינו מצדיק בדרך כלל קיומו של דיון נוסף.

10.

העותרים טוענים כי בפסק דינו של בית משפט זה נקבעה הלכה חדשה לפיה יש לבחון את סבירות הפיצוי המוסכם לפי הנזק שנגרם בפועל ולא על פי הנזק הצפוי במועד כריתת הסכם ההלוואה. זאת, משום שבמקרה שלפניי היה ניתן לדעת ששווי הביטחונות יעלה על שווי החוב – ובכך תיפסק גביית ריבית ההפרה – רק כחוכמה בדיעבד. ואולם, ההלכה אותה מבקשים העותרים למצות מפסק דינו של בית משפט זה אינה ההלכה אשר נקבעה בו, אלא עניין לנו בקביעה המבוססת על הלכות מושרשות בפסיקתנו. בית משפט זה עמד במפורש על כך שיש לבחון את סבירות הפיצוי המוסכם לפי הנזק שהיה ניתן לצפות מראש ולא לפי הנזק שנגרם בפועל, בפסקה 42 לפסק הדין:

"ה) השאלה שעליה יש להשיב לעניין סבירותו של הפיצוי המוסכם

הינה האם מתקיים יחס סביר בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק שניתן היה לצפות מראש, ולא

האם מתקיים יחס סביר בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק שנגרם בפועל . במילים אחרות, אין לטעות ולהשוות בין הפיצוי המוסכם לנזק שנגרם בפועל כפי שמתברר בדיעבד עקב ההפרה, ואין זה משנה אם הנזק שנגרם בפועל נופל מהשיעור המוסכם או אם כלל לא נגרם נזק כלשהו . השאלה אינה האם הפיצוי המוסכם גבוה או נמוך ביחס לנזק שנגרם בפועל, אלא האם הפיצוי נקבע תוך יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו מראש בשעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת מהפרה מהסוג שאירעה בפועל. לעניין זה נקבע כי ניתן להיעזר במבחן היחס שבין סכום החוזה כולו לבין הפיצוי המוסכם מראש כפי שנקבע בחוזה [ע"א 313/85

קור נ' דיין , פ"ד מא(4) 151, 159 (1987); ע"א 795/86 לודאית חברה לבנין בע"מ נ' השקעות שירליב בע"מ , פ"ד מא(3) 645, 652-651 (1987); עניין זקן ]" (ההדגשות במקור – ס'.ג'. ).

בית משפט זה המשיך והבהיר בפסק הדין כי בבחינת סבירותו של פיצוי מוסכם עתי, כגון ריבית הפרה, יש לבחון את צפיית הצדדים מראש ביחס לשיעור ריבית ההפרה וביחס למשך התקופה שבה נגבתה הריבית, אשר שניהם ביחד מהווים את סכום ריבית ההפרה. בית המשפט התערב, בהתאם להלכה הפסוקה, בגובהו של הפיצוי המוסכם – ריבית ההפרה – משום שמצא כי בעת כריתת הסכם ההלוואה לא היה ניתן לצפות מראש את התמשכות תקופת הליכי הכינוס, במיוחד לאחר שכבר מומשה מכירת מניות בזק. וראו פסקה 88 לפסק הדין:

"[...] תוצאה זו עולה בקנה אחד עם הכלל המשפטי לפיו יש הצדקה לשים גבול לחיוב בפיצוי מוסכם עתי (לרבות ריבית פיגורים), ככל שהתקופה הולכת ומתארכת והפיצוי הכולל מצטבר לסכומי עתק, באופן שחורג במידה ניכרת מציפיות הצדדים ומגבולות הנזק שניתן היה לצפותו במועד כריתת החוזה. סבורני כי יישומו של כלל זה במקרה דנן מוביל למסקנה כי ניתן לייחס לצדדים בנסיבות העניין צפייה כי החיוב בריבית הפרה יימשך גם במהלך הליכי כינוס הנכסים, כל עוד גובה החוב לבנקים עולה על שווי הבטוחה (מניות בזק), דהיינו כל עוד חשופים הבנקים לסיכון של אי פירעון מלוא החוב, אך לא מעבר לכך [...]".

11.

כך גם בקביעתו של בית משפט זה בפסק הדין כי יש לסווג ריבית הפרה (או ריבית פיגורים) כפיצויים מוסכמים, בית המשפט נשען מפורשות על הלכות קודמות ועל יישומן ואינני מוצא כי קבע כל הלכה חדשה בעניין זה. ראו את הדברים האמורים בפסקה 43 לפסק הדין:

"בפסיקת בית משפט זה התגבשו במרוצת השנים גם מספר כללים ספציפיים בדבר מידת התערבותו של בית המשפט בסעיף פיצוי מוסכם עתי, המכונה גם "פיצוי לשיעורין", שנקבע בחוזה בין הצדדים, לרבות סעיף הקובע ריבית פיגורים:

(א)

נפסק כי הוראה בחוזה הקובעת כי במקרה של פיגור בתשלומים מעבר למועדים הנקובים בחוזה יהיה זכאי הצד הנפגע לתשלום נוסף – בין אם הוא מוגדר כ"ריבית פיגורים" או מחושב כאחוז מסוים שמתווסף לחוב מדי יום או חודש או שנה – מהווה מנגנון של פיצויים מוסכמים, והיא משקפת את הסכמת הצדדים באשר לפיצוי שהנפגע זכאי לו במקרה של הפרה של החיוב הכספי [ראו: עניין חשל ; ע"א 7871/98 מדינת ישראל נ' עו"ד לוינסון, כונס נכסים , פ"ד נח(6) 340, 346 (2004) (להלן: עניין לוינסון ); ע"א 4553/06 מדינת ישראל, משרד הבינוי והשיכון נ' מי ערד חברה להנדסה פיתוח ובנין בע"מ (בפירוק)

(14.10.2010) בפסקה 18 (להלן: עניין מי ערד ); רע"א 8429/06 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (1.7.2007) (להלן: עניין הפניקס )]".

בית משפט זה אף חזר ועמד על כך שקביעתו זו מבוססת על פסיקה קודמת, וראו בפסקה 55 לפסק הדין:

"כאמור, בפסיקת בית משפט זה כבר נפסק לא אחת בעבר כי יש לסווג סעיף ריבית פיגורים כסעיף פיצויים מוסכמים, וכי ריבית פיגורים משקפת את הסכמת הצדדים באשר לפיצוי שהנפגע זכאי לו במקרה של הפרת החיוב הכספי [ראו: עניין חשל ; עניין לוינסון ; עניין מי ערד ; עניין הפניקס ]".

12.

אמנם, בית משפט זה דחה את טענת הבנקים לפיה יש לאבחן את ההלכה הפסוקה כך שלא תחול על בנקים, אך דחיית הטענה אינה מהווה הלכה חדשה ותקדימית אלא התפתחות דוקטרינארית טבעית של יישום הלכה קיימת על נסיבות המקרה, אשר אינה מצדיקה קיומו של דיון נוסף בסוגיה (והשוו: דנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(4) 385, 395 (2002)).

13.

גם טענת העותרים ל"שינוי סדרי הדין" בפסק הדין חסרת יסוד ואינה מצדיקה קיומו של דיון נוסף. העותרים העלו טענה עובדתית אשר לא הוכחה בערכאה הדיונית, ועל כן בית משפט זה דחה אותה, וביסס את קביעתו בהסתמך על קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, כמקובל וכנהוג בהתאם להלכה הפסוקה בעניין זה (וראו, למשל, ע"א 7633/12 קבוצת גיאות בע"מ נ' גולדפרב לוי, ערן , מאירי, צפריר ושות', עורכי דין בע"מ , בפסקה 31 (16.9.2014)). כך, בפסקה 87 לפסק הדין:

"אלא שבית המשפט המחוזי קבע עוד, כי במהלך שנת 2007 עלה שווי המניות על גובה החוב של החברות לבנקים (כולל רכיב ריבית ההפרה). למען הסר ספק אציין כי מעיון בסיכומי שני הצדדים בערעוריהם לפנינו עולה כי אין מחלוקת ש במחצית שנת 2007 עלה שווי המניות על גובה החוב (כולל ריבית ההפרה). בנקודה זו אעיר כי הבנקים מודים אמנם בסיכומיהם בערעור כי שווי המניות אכן עלה על גובה החוב במחצית שנת 2007, אך לטענתם שווי המניות שב וירד בהמשך אותה שנה, ורק במהלך שנת 2009 שב ועלה על גובה החוב הכולל. לא מצאתי כי טענה זו של הבנקים מעוגנת בקביעה עובדתית בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומשכך דינה להידחות. הנה כי כן, אין מחלוקת עובדתית כי במחצית שנת 2007 עלה שווי המניות על גובה החוב של החברות לבנקים (כולל רכיב ריבית ההפרה עד לאותו מועד) " (ההדגשות במקור – ס'.ג'. ).

יצוין, כי טענה זו היא בעלת אופי ערעורי והלכה ידועה היא כי דיון נוסף אינו בגדר אכסניה לערעור נוסף, ומהות ההליך היא דיון משפטי בסוגיה חדשה בעלת חשיבות גדולה (ראו: דנ"א 302/14 לופו נ' קצין התגמולים , בפסקה 12 (18.12.2014) (להלן: עניין לופו ); דנ"א 7577/13 שעלים ניהול נכסים בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב

(29.12.2013); דנ"א 6230/12 מחקשווילי נ' רשות המיסים בישראל

(4.9.2012)).

14.

לבסוף, יוזכר כי בהחלטה האם לקיים דיון נוסף, יש להביא בחשבון גם את הצורך לעשות שימוש יעיל במשאביו המוגבלים של בית המשפט (ראו: דנג"ץ 5019/13

בית הדין השרעי לערעורים בירושלים נ' פלונית , בפסקה 7 (14.8.2013); דנ"א 6149/12 Dexia Credit Local

נ' שפירא , בפסקה 13 (3.1.2013)). וכן, כי יש ליתן משקל מסוים לכך שפסק הדין מושא הבקשה ניתן פה אחד (ראו: דנ"א 2393/12

מדינת ישראל נ' מולהי , בפסקה 9 (22.4.2012); עניין לופו , בפסקה 13).

לאור כל האמור לעיל, אינני סבור כי המקרה שלפניי נמנה עם אותם מקרים נדירים וחריגים המצדיקים קיומו של דיון נוסף, ועל כן דין העתירה להידחות.

15.

סוף דבר, העתירה לדיון נוסף נדחית. העותרים יישאו בשכר טרחת עורכי דינן של המשיבות בסכום של 50,000 ש"ח.