דנג"ץ 9099/16 ועד ארגון הסגל האקדמי הבכיר באקדמיה למוסיקה ולמחול נ. המועצה

המשנה לנשיאה ס' ג'ובראן :

1.לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 5480/14 ועד ארגון הסגל האקדמי הבכיר באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים נ' המועצה להשכלה גבוהה (10.11.2016), שניתן מפי השופט נ' סולברג , בהסכמת המשנה לנשיאה א' רובינשטיין והשופט י' דנציגר . במסגרת פסק הדין נדחתה עתירת המבקש שכוּונה כלפי מעורבותה של המועצה להשכלה גבוהה (להלן: המל"ג ) במינוי פרופסורים במוסדות להשכלה גבוהה שאינם אוניברסיטאות (להלן: מכללות ).

הרקע לבקשה

2.המבקש הוא ועד ארגון עובדים המייצג חברי סגל אקדמי במוסד להשכלה גבוהה שאינו אוניברסיטה ושהוכר על-ידי המל"ג. המבקש עתר לבית משפט זה נגד התערבותה של המל"ג, באמצעות ועדות המינויים העליונות שלה, במינוי פרופסורים במכללות. בעתירתו, העלה המבקש שלל טענות מינהליות וחוקתיות שעל-יסודן עתר לפיזור ועדות המינויים העליונות של המל"ג ולמתן אוטונומיה מלאה במינוי פרופסורים לכל מוסדות ההשכלה הגבוהה (בין מכללות ובין אוניברסיטאות); ובתוך כך ביקש גם לבטל החלטות-עבר של המל"ג בדבר מינוי פרופסורים במכללות, בטענה שהתקבלו בחוסר סמכות. פסק הדין בגדרו נדחתה העתירה סוקר בהרחבה את מארג הנורמות והכללים הצריכים לעניין, ולכן אסתפק בתיאור הרקע בתמצית בלבד.

3.המל"ג היא תאגיד סטטוטורי האמון על אסדרת תחום ההשכלה הגבוהה במדינה, והיא פועלת מכוח חוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח-1958 (להלן: החוק ), אשר מקנה לה סמכויות שונות. בין היתר, קובע סעיף 22 לחוק כי המל"ג רשאית להכיר בתואר אקדמי מסוים כתואר מוכר, על-פי כללים שתיקבע לעניין זה; סעיף 23 לחוק קובע כי המל"ג רשאית להסמיך מוסד אקדמי להעניק תואר אקדמי מוכר מסוים או תארים מוכרים בדרך כלל, על-פי כללים שתיקבע לעניין זה; וסעיף 24 לחוק קובע כי המל"ג רשאית לפקח על הענקת תארים מוכרים, וכי היא רשאית לקבוע כללים לפיקוח כזה. מתוקף סמכותה הנ"ל לפי סעיף 22 לחוק, קבעה המל"ג את כללי המועצה להשכלה גבוהה (תארים מוכרים), התשכ"ד-1964 (להלן: כללי התארים המוכרים ). רשימת התארים המוכרים הכלולה בסעיף 1 לכללים אלה כוללת את התואר "פרופסור".

4.אשר למצב הקיים כיום בתחום הענקת פרופסורה: בתמצית, וכמפורט בפסק הדין, "מרבית האוניברסיטאות בישראל (אך לא כולן – ס.ג'.) מעניקות לחברי הסגל שלהן תארי 'פרופסור חבר' ו'פרופסור מן המניין' על-פי שיקול דעתן, ללא התערבות המל"ג. במרביתן, ועדות המינויים הן על טהרת אנשי סגל המכהנים במוסד", אולם, " לעומת זאת , מינוי פרופסורים במכללות כפוף, ככלל, לאישור המל"ג" (פסקאות 6-5 לפסק הדין). הנוהל למינוי פרופסורים שהוא הרלבנטי (בין השאר) למכללות מעוגן ב' תקנון הוועדות העליונות של המל"ג למינוי פרופסורים במוסדות להשכלה גבוהה (להם אין הסכמה להעניק בעצמם דרגות פרופסור באופן מלא) (2014)' (להלן: התקנון למינוי פרופסורים ).

לפי האמור בו, מוסד המעוניין להעניק פרופסורה לחבר סגל פלוני נדרש לאשר תחילה את המינוי במועצה האקדמית העליונה שלו, בהסתמך בין היתר על ועדה חיצונית שמונתה לצורך ההליך; ולאחר זאת, נדרש אישור המועמד על-ידי אחת מחמש ועדות המינויים העליונות של המל"ג (להלן: הוועדות העליונות ; המדובר בוועדות שהוקמו לצורך זה, שכל אחת מהן אחראית על תחום אקדמי שונה, ואופן עבודתן מוסדר בתקנון למינוי פרופסורים ובכללים נוספים שקבעה המל"ג).

במקביל לנוהל הנ"ל , המל"ג יצרה גם מתווה למתן הסמכה למכללות להעניק באופן עצמאי תואר 'פרופסור חבר' (להלן: מתווה ההסמכה ), זאת בכפוף להגשתה של בקשה מתאימה מצד מכללה החפצה בכך ולתנאים שונים הקבועים במתווה. יוער, כי לא קיים מתווה דומה להענקת 'פרופסור מן המניין'.

5.טענתו המרכזית של המבקש בעתירתו הייתה, כי מכיוון שפרופסורה היא דרגה

אקדמית ולא תואר

אקדמי, ומכיוון שהחוק מעניק למל"ג סמכויות הנוגעות להענקת תארים אך לא לעניין מינוי חברי סגל אקדמי והעלאתם ב דרגה

– המסקנה היא שהכללת "פרופסור" ברשימה שבסעיף 1 לכללי התארים המוכרים נעשתה בחוסר סמכות. לפיכך, נטען, סמכויותיה של המל"ג המעוגנות בסעיפים 24-22 לחוק אינן חלות על הענקת פרופסורה כהוא זה, ופעילותן הרלבנטית של הוועדות העליונות לוקה בחוסר סמכות – זאת, הן בנושא הסמכת מוסדות אקדמיים להעניק פרופסורה (לפי מתווה ההסמכה) והן בפיקוח על הענקתה (בהתאם לתקנון למינוי פרופסורים). המבקש שם דגש על האמור בסעיף 15 לחוק, המעגן את החופש האקדמי של מוסדות מוכרים לכלכל את ענייניהם האקדמיים והמינהליים, לרבות את עצמאותם בכל הנוגע ל"מינוי מורים והעלאתם בדרגה", עצמאות המשתרעת, לשיטתו, גם על הענקת פרופסורה.

המבקש הוסיף וטען, בין היתר, שאף אילו פרופסורה היא אכן תואר אקדמי, פעילותה של המל"ג (באמצעות הוועדות העליונות) חורגת מסמכותה משום שהחוק מאפשר לה להסמיך מוסדות להעניק תארים (סעיף 23 לחוק) ולפקח על הענקתם (סעיף 24 לחוק), אולם אין בידה סמכות להעניק בעצמה את התארים.

6.בית משפט זה דחה את טענות המבקש, ומצא כי לצורך קביעת היקף סמכויותיה של המל"ג יש לסווג את הפרופסורה הן כדרגה הן כתואר. הודגש שבצד היותה דרגה אקדמית-'פנימית', הפרופסורה גם בעלת אספקטים של תואר אקדמי, זאת בפרט משום שהיא מקנה למחזיק בה הכרה חיצונית בהישגיו אשר לה נלווה "מימד של פומביות" (פסקה 92 לפסק הדין). עוד הובהר, כי אין בקביעה זו משום סתירה לאמור בסעיף 15 לחוק, שעקרון החופש האקדמי המעוגן בו "חל על היבטיה ה'פנימיים' של הפרופסורה, שעניינם בתנאי העסקה, אך לא על ההיבט ה'חיצוני' שלה – הנשיאה בכינוי 'פרופסור'" (פסקה 89 לפסק הדין); וכי על היבט אחרון זה של הפרופסורה חלים סעיפים 24-22 לחוק. בית המשפט הטעים כי הפן החיצוני הנ"ל של הפרופסורה, כמו גם של יתר התארים המוכרים, הוא העומד ביסוד האסדרה שהחיל המחוקק על הענקתם, שתכליתה לוודא עמידה בסטנדרטים אקדמיים ראויים ולהבטיח את מעמדה של ההשכלה הגבוהה בישראל. לנוכח האמור, נמצא שעצם האסדרה מצד המל"ג על הענקת פרופסורה במוסדות אקדמיים אינו נגוע בחוסר סמכות.

בהמשך, בית המשפט מצא כי גם אופי האסדרה אינו מהווה חריגה מסמכות (כאמור המבקש העלה זאת כטענה חלופית). צוין שאמנם הצדק עם המבקש במובן זה שהמל"ג אינה מוסמכת להעניק פרופסורה בעצמה – אולם פעילות הוועדות העליונות בה עסקינן אינה עולה כדי הפקעה של סמכות מינוי הפרופסורים מידי המוסדות שאינם מוסמכים למנותם באופן עצמאי, אלא במהותה מדובר בפעולה שעניינה פיקוח פרטני על מינויים של אנשי הסגל במכללות, אשר חוסָה תחת סמכות הפיקוח הנתונה למל"ג מכוח סעיף 24 לחוק. הוטעם כי "המוסד, ולא המל"ג, הוא היוזם את הענקת התואר, ופעולתן של הוועדות העליונות מסתכמת באישורו או באי-אישורו של המינוי" (פסקה 116 לפסק הדין). לשלמות התמונה יצוין כי כל יתר טענותיו של המבקש נדחו אף הן, ובהן הטענות כי ההסדרים הקיימים מבחינים בין מכללות לאוניברסיטאות באופן העולה כדי אפליה פסולה; כי האוניברסיטאות לא הוסמכו מעולם להעניק בעצמן תואר פרופסור; כי היה על המל"ג לעגן את החלטותיה הרלבנטיות בחקיקת משנה; וכי ההסדר הקיים פוגע שלא כדין בחופש העיסוק של חברי הסגל במכללות.

7.נוסף על האמור, העיר המשנה לנשיאה א' רובינשטיין , בהסכמת השופט י' דנציגר ,

כי נדרש ליצור שיטה מוסדרת לדירוג בין מכללות לעניין הענקת פרופסורה, בהתאם לפרמטרים רלבנטיים כגון ותק המכללה ואיכותה, וכי יש צורך "בשיתוף גדול יותר של המכללות בהענקת תארי פרופסור, ובהפחתה מסוימת ב"אדנות" של המל"ג" (פסקה ב' לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין ). בהקשר זה הוזכרה, למשל, הצעה שהוצעה לצדדים במסגרת ההליך (ולא התקבלה) לפיה בוועדה המקדמת לפרופסורה יהיו חברים שני נציגי מל"ג ושלושה נציגי המכללה הרלבנטית. הובהר, כי הערות אלה מהוות חלק בלתי נפרד מפסק הדין.

על יסוד כל האמור, ובכפוף להערות האמורות, דחה בית משפט זה את העתירה. מכאן הבקשה שלפניי.

הבקשה לדיון נוסף והתגובה לה

8.הבקשה לדיון נוסף שלפניי משתרעת על פני כמה עשרות עמודים ובגדרה שוטח המבקש מגוון טענות שונות. בליבת הבקשה מצויה טענתו כי יש להורות על קיום דיון נוסף במספר הלכות חדשות, קשות וחשובות שנקבעו בפסק הדין, אותן תיאר המבקש כדלקמן:

"א. כי "פרופסורה" היא בעת ובעונה אחת הן

"דרגה אקדמית" והן "תואר אקדמי".

ב.כי "תואר אקדמי" לצורך סעיף 22 לחוק המל"ג הוא כל "תואר המבטא הכרה חיצונית בהישגים אשר נלווה לה מימד של פומביות".

ג.כי האוטונומיה הנתונה למוסדות להשכלה גבוהה מכוח סעיף 15 לחוק המל"ג ביחס ל"מינוי מורים והעלאתם בדרגה" חלה רק על קביעת תנאי העסקתם של פרופסורים ואינה חלה על הענקת פרופסורה.

ד.כי סמכות הפיקוח הנתונה למל"ג מכוח סעיף 24 לחוק המל"ג כוללת גם סמכות לקבל החלטות במקום מוסדות להשכלה גבוהה, ובתוך כך סמכות לאשר הענקת תואר אקדמי לאדם פלוני" (עמוד הפתיחה של הבקשה; ההדגשה במקור – ס.ג'. ).

לעמדת המבקש, כל אלו הן הלכות חדשות החורגות מהנורמות שחלו עובר למתן פסק הדין, אשר להן השלכות מהותיות על דיני ההשכלה הגבוהה בישראל ואשר "יש מהן העומדות בניגוד להלכות קודמות, ואף בניגוד לעקרונות היסוד של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל ובעולם כולו" (פסקה 7 לבקשה). לפיכך, לדידו, יש להורות על קיום דיון נוסף.

9.הוחלט כי הבקשה מצריכה תגובה, וזו אכן הוגשה ביום 19.2.2017. בתגובתה, טוענת המל"ג כי פסק הדין מושא הבקשה כלל אינו עומד בתנאים המאפשרים להורות על קיום דיון נוסף. ראשית, נטען שהקביעות בו עוסקות בהבהרת פרשנותו של מונח הקבוע בחוק ואינן עולות כדי קביעת הלכה. שנית, צוין שאף אם נקבעה בו הלכה, ממילא זו אינה מקימה עילה לדיון נוסף בהתאם לתנאים הקבועים בחוק ובפסיקה – בעיקר משום שהמבקש לא הראה שפסק הדין מהווה חידוש בעל חשיבות או קושי מיוחדים, או שהוא עומד בסתירה לפסיקה קודמת רלבנטית. לבסוף, הוטעם כי אפילו יימצא שהתנאים הרלבנטיים מתקיימים בעניין דנא ושמדובר בהלכה חדשה, קשה וחשובה – אף במקרה זה אין הצדקה לקבל את הבקשה לדיון נוסף, דבר השמור למקרים נדירים ויוצאי דופן שענייננו אינו

נמנה עליהם.

הכרעה

10.לאחר עיון בפסק הדין, בבקשה ובתגובה לה, הגעתי למסקנה שדין הבקשה להידחות. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 מורינו כי:

"...נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף".

הלכה מושרשת היא כי תכלית הליך הדיון הנוסף לדון בנושאים בעלי חשיבות משפטית יוצאת דופן, מקום שבו נפסקה הלכה חדשה, קשה, ובעלת השלכות נרחבות (ראו, למשל: דנג"ץ 2469/15 גורביץ' נ' הכנסת (2.8.2015)) . כפי שיבואר להלן, סבורני כי המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים נדירים וחריגים המצדיקים קיום דיון נוסף.

11. תחילה,

אין בידי לקבל את טענת המבקש בדבר ההלכות החדשות שנקבעו בפסק הדין נשוא הבקשה. השאלה המרכזית שנדונה במסגרת פסק הדין נגעה לסיווגה של הפרופסורה ביחס להוראות החוק שעניינן בסמכויות הרגולטוריות של המל"ג. כאמור, בית משפט זה מצא כי לצורך ההסדר הרלבנטי יש לסווג את הפרופסורה הן כדרגה והן כתואר; ובהתאם לכך, נמצא כי סעיפים 24-22 לחוק חלים על היבטיה החיצוניים של הפרופסורה (ובעיקר על הנשיאה בכינוי 'פרופסור') וסעיף 15 לחוק חל על היבטיה כדרגה אקדמית (בדגש על תנאי ההעסקה). ודוקו: ברי כי הדברים נקבעו לצורך עניין זה בלבד , ואין לקבל אפוא את ניסיונו של המבקש להציגם כהלכה לפיה פרופסורה באשר היא מגלמת "בעת ובעונה אחת הן דרגה אקדמית והן תואר אקדמי". כפי שהודגש במפורש בפסק הדין:

"ענייננו אינו בסיווג הפרופסורה כשלעצמו, אלא בסיווגה לגבי שאלת תחולתם של סעיף 15 לחוק מחד גיסא, ושל סעיפים 24-22 – המקנים למל"ג סמכויות רגולטוריות ביחס להענקת תארים מוכרים – מאידך גיסא. השאלה העומדת להכרעתנו היא אפוא, אם סמכויותיה של המל"ג, המעוגנות בסעיפים 24-22 לחוק, חלות על הענקת פרופסורה, אם לאו" (פסקה 80 לפסק הדין; וראו גם במילותיו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין בפסקה י' לפסק דינו: "מדיניות שיפוטית ראויה משלבת בהקשר דנא בין תואר לדרגה" (ההדגשה הוספה – ס.ג'.)).

נוסף על כך, אין יסוד לטענת המבקש לפיה נפסק ש""תואר אקדמי" לצורך סעיף 22 לחוק המל"ג הוא כל "תואר המבטא הכרה חיצונית בהישגים אשר נלווה לה מימד של פומביות"". עיון בפסק הדין מלמד כי לא זו בלבד שאין בו קביעה כזו, אלא שלמעשה אין בו קביעה כלשהיא

בעניין היקפה או אופן הפעלתה של סמכות המל"ג מכוח סעיף 22 לחוק. בניגוד לנטען, בית המשפט לא דן בשאלה כיצד יש להגדיר 'תואר אקדמי' באופן כללי, אלא אך ורק בשאלה האם יש לראות בַּתואר פרופסור (ובו בפרט), הכלול ברשימת כללי התארים המוכרים, כ'תואר אקדמי' שלמל"ג סמכות אסדרה ביחס אליו. הפן החיצוני של הכרה פומבית בהישגים היווה הנמקה

במסגרת הדיון בשאלה זו, ובית המשפט לא דן בפן זה ביחס לתארים אחרים שאינם פרופסורה.

באופן דומה, גם אין בסיס לטענת המבקש כי נפסק ש"סמכות הפיקוח הנתונה למל"ג מכוח סעיף 24 לחוק המל"ג כוללת גם סמכות לקבל החלטות במקום מוסדות להשכלה גבוהה, ובתוך כך סמכות לאשר הענקת תואר אקדמי לאדם פלוני". אדרבה, בית המשפט קבע באופן שאינו משתמע לשני פנים ש "המל"ג

אינה מוסמכת להעניק את התואר 'פרופסור' בעצמה או באמצעות ועדות המינויים העליונות שמינתה" (פסקה 115 לפסק הדין; ההדגשה הוספה – ס.ג'.); ובצד זאת, מצא שפעילותן של הוועדות העליונות אינה עולה כדי הפקעה של סמכות המינוי, אלא חוסה תחת סמכות המל"ג לפקח על הענקת פרופסורה (לפי סעיף 24 לחוק), ואינה חורגת ממנה (ראו: פסקאות 124-113 לפסק הדין). המבקש טוען שמהעובדה שמוסד מסוים לא הוסמך להעניק פרופסורה באופן עצמאי נובע כי בהפעלתה את סמכות הפיקוח שלה ביחס לאותו מוסד המל"ג בהכרח לוקחת לעצמה את הסמכות הביצועית בנושא זה. דומני כי מדובר בטענה 'ערעורית' גרידא המופנית כלפי הקביעות האמורות בפסק הדין, ולפיכך אין לה נפקות לעניין הבקשה לדיון נוסף ואיני מוצא לדון בה (ראו והשוו: דנ"א 6230/12 מחקשווילי נ' רשות המיסים בישראל

(4.9.2012); דנ"א 7577/13 שעלים ניהול נכסים בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב

(29.12.2013)).

12.אשר לקביעה שאכן נקבעה בפסק הדין – לפיה לפרופסורה ישנם הן

היבטים של תואר אקדמי, שבעטיָם למל"ג סמכות לאסדר את הענקתה, ו הן היבטים של דרגה אקדמית, שסעיף 15 לחוק חולש עליהם – אין לכחד שכרוך בקביעה זו חידוש מסוים. חרף זאת, לא מצאתי כי הדבר מצדיק להורות על קיום דיון נוסף; ואסביר.

תחילה, ה מבקש לא ביסס כי מתעוררת סתירה ביחס להלכה קודמת כלשהי. בפרט, האמור בבג"ץ 7793/05

אוניברסיטת בר-אילן נ' בית הדין הארצי לעבודה ירושלים , פ"ד סד(3) 1 (2011) (להלן: עניין אוניברסיטת בר-אילן ), אשר תולה המבקש יהבו בו, אינו עומד בסתירה לקביעות שבפסק הדין נשוא הבקשה שלפניי. בשונה מענייננו, אותו עניין עסק במעמדה של הוראת סודיות הקבועה בתקנוניהן של אוניברסיטאות בכל הנוגע לדיוני ועדות המינוי והקידום שלהן. המבקש מצביע על האמור בפסקה 16 לעניין אוניברסיטת בר-אילן , שם העיר בית משפט זה כי "החלטה בדבר מינוי מורים והעלאתם בדרגה היא בגדר רשות היחיד של המוסד (...), על כן ימנעו רשויות השלטון, ובית המשפט בתוכן, מלהכתיב למוסד אקדמי מי מחבריו יזכה במינוי ומי יקודם בדרגה". דברים אלה טעמם יפה, אולם איני מוצא בהם רלבנטיות לעניין שלפניי, בגדרו נקבע במפורש כי הסמכות הנדונה של המל"ג לערוך רגולציה על הענקת פרופסורה למוסדות מסוימים אינה עולה כדי 'הכתבה' למוסדות אלה בדבר המינויים, אלא כפיקוח בלבד על מינויים אותם יוזמים המוסדות עצמם. לא זו אף זו, קריאת הדברים בהקשרם מלמדת שאלה כלל אינם מצויים בליבת פסק הדין בעניין אוניברסיטת בר-אילן , וודאי שרחוקים הם מלהיות 'הלכה קודמת' (וראו גם את ההבחנה שערך המשנה לנשיאה א' רובינשטיין , בסוף פסקה א' לחוות דעתו בפסק הדין נשוא הבקשה, בין ההיבט ה'חיצוני' להיבט ה'פנימי' של החופש האקדמי – הבחנה שכוחה יפה גם במסגרת ההשוואה בין שני העניינים השונים). מעבר לכך, אין בידי לקבל את טענות המבקש כי פסק הדין נשוא בקשתו עומד בסתירה לפסיקת בתי הדין לעבודה, שכן מטבע הדברים זו עוסקת בפרופסורה כדרגה אקדמית, וברי כי הפרשנות ה'דו-מהותית' שניתנה לפרופסורה בעניין שלפניי אינה נוגעת לה או סותרת אותה (ויוזכר כי כדי לגבש עילה לדיון נוסף יש להצביע על סתירה להלכה קודמת של בית משפט זה ).

יתרה מכך, אף לא התרשמתי כי עסקינן בהלכה חשובה, קשה או חדשה, המצדיקה קיום דיון נוסף. אכן, לקביעה האמורה נפקות ביחס להיקף סמכויותיה הרגולטוריות של המל"ג מכוח סעיפים 24-22 לחוק, וביחס להיקפו של עיקרון החופש האקדמי המעוגן בסעיף 15 לחוק; וודאי אין להקל ראש בכך שבמסגרת פסק הדין זכה סעיף 15 לחוק לפרשנות מצמצמת. אולם, ברי כי צמצום זה הוא בעל היקף מוגדר ונקודתי. על-פי פרשנות זו הסמכות למינוי פרופסורים אינה מופקעת מהמוסדות הרלבנטיים, אלא, כפי שהובהר, כפופה היא לפיקוח של המל"ג (ויוזכר שבמקביל לכך הוצע, כחלק מפסק הדין, לערוך חשיבה מחדש בנוגע לאופי הפיקוח). יתר על כן, בפועל קביעה זו מאשררת את המצב המתקיים מזה שנים רבות; אין בה חידוש כלשהו מבחינה מעשית, אלא אך מבחינת הפרשנות שלפיה נמצא ש הסעיפים השונים בחוק דרים בכפיפה אחת ולא מעוררים סתירה. ויוזכר, בנוסף, שנפקות הקביעה בדבר ה'דו-מהותיות' של הפרופסורה מצומצמת למדי – הן משום שעסקינן בקביעה שהיא רלבנטית לתואר 'פרופסור' בלבד (ולא לתארים אחרים כפי שנטען), ו הן משום שמדובר בקביעה שכוחה יפה אך

ביחס לסמכויות הרלבנטיות של המל"ג

(מכוח החוק), ולא באופן כללי לפרופסורה באשר היא. במובן זה ברי שאין יסוד לטענות מרחיקות הלכת שמעלה המבקש בבקשתו, כגון למשל הטענה כי "פסק הדין הפך את מדינת ישראל למדינה הראשונה (והיחידה) בעולם אשר קיים בה "תואר אקדמי" גבוה יותר מתואר שלישי", או הטענה כי "נקבע לראשונה כי מבחינה חוקית מוסד רשאי להעניק "תואר אקדמי" לעובדיו ולא לתלמידיו, במסגרת יחסי עבודה", ועוד (פסקאות 22-14 לבקשה). גם לא מצאתי ממש בטענת המבקש כי פסק הדין עשוי להשליך על שילובה של ישראל במודל ההשכלה המוכתב ב"אמנת בולוניה". אין לקביעה הפרשנית במסגרת הדיון שעניינו סמכות הרגולציה של המל"ג נפקות לעניינים נוספים, ובוודאי שאין בה משום 'יצירה' של תואר אקדמי נוסף ככלל.

ממילא, יוזכר, "פסיקתה של הלכה, ואפילו חדשה וקשה היא, אין בה די כדי להצדיק סטייה מן הכלל הרגיל שלפיו פוסק בית-המשפט העליון בשלושה (...) ופסיקתו היא סוף פסוק ואין עליה ערעור" (דנ"א 4813/04 מקדונלד נ' אלוניאל בע"מ ,

פסקה 15 (29.11.2004)). המבקש לקיים דיון נוסף נדרש להראות הצדקה עניינית לכך ( דנ"א 4011/04 עיריית ירושלים נ' עיזבון המנוח מיכאל אטינגר , פ"ד נט (4) 8 (2004); דנ"מ 302/14 לופו נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון (18.12.2014)); ועליו לשכנע גם כי הצורך הנטען בדיון נוסף גובר על עיקרון סופיות הדיון "ועל ההכרח לנצל באופן יעיל את משאביו השיפוטיים המוגבלים של בית-המשפט" (דנ"א 8349/03 יואב רובינשטיין ושות' חברה לבנין פיתוח ומימון בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים , פסקה 5 והאסמכתאות שם (28.6.2004)). בענייננו, לא מצאתי כי המבקש עמד בנטל זה, וכפי שתואר ממילא לא מצאתי שנפסקה הלכה קשה או חשובה, או כזו הסותרת הלכות קודמות. מכאן שאין אפוא הצדקה לקבלת הבקשה.

13.לבסוף, מעבר לצורך, אדרש לטענת המבקש לפיה ראוי להעניק משקל לכך שההסכמה לפסק הדין הייתה חלקית בלבד, נתון המטה לדידו את הכף לעבר קבלת בקשתו. לגישתו, חברי ההרכב הסכימו לתוצאה של דחיית העתירה אך נחלקו מהבחינה המשפטית. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, יש להבהיר כי שלושת חברי ההרכב הסכימו בבירור לפיתרון המשפטי-פרשני האמור, כפי שפורט בפסק דינו של השופט נ' סולברג , ולפיו במסגרת הדיון בסמכויות המל"ג

יש לראות את הפרופסורה גם כתואר וגם כדרגה וכתוצאה מכך למל"ג סמכות רגולטורית בקשר עם הענקתה. השוני בין עמדותיהם נגע להנמקה

המובילה לפיתרון זה, ולה בלבד. כפי שציין המשנה לנשיאה א' רובינשטיין , הטעמים להצטרפותו שונים – וביסודם טעמים של מדיניות שיפוטית ראויה ומניעת זילות בהענקת התואר פרופסור במוסדות אקדמיים באשר הם (ראו פסקאות ב' ו-י' לפסק דינו ; שהאמור בהן זכה גם להסכמתו של השופט י' דנציגר ). שנית, דומני שהשוני בהנמקה אינו מעלה או מוריד לעניין הבקשה לדיון נוסף. אזכיר כי ככלל, אפילו היו חברי ההרכב נחלקים ביניהם לעניין התוצאה, לא היה בעובדה זו (שכאמור לא מתקיימת בענייננו) כדי להצדיק להורות על קיום דיון נוסף (לכל היותר הייתה היא בגדר שיקול נוסף שניתן לשקול בבחינת הבקשה). על דרך קל וחומר, מקום ששופטי ההרכב הגיעו לפיתרון משפטי פה אחד ונבדלו ביניהם בהנמקה בלבד

– ודאי שאין בנתון זה, כשלעצמו, כדי להצדיק קיום דיון נוסף (ראו והשוו: דנ"א 2393/12

מדינת ישראל נ' מולהי , פסקה 9 (22.4.2012); דנ"א 6076/15 בנק הפועלים בע"מ נ' זאבי תקשורת אחזקות בע"מ , פסקה 18 (12.10.2015) ). אדרבה, בעניין שלפניי הבהיר המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כי אף בלי להצטרף להנמקה שהציג השופט נ' סולברג

(בדבר הפן החיצוני-'תארי' של הפרופסורה), נכון לדידו להגיע לאותה תוצאה מטעמי מדיניות שיפוטית ראויה – דבר אשר מלמד, לגישתי, כי הסיכוי לשינוי התוצאה האמורה במסגרת הדיון הנוסף נמוך אף יותר (השוו: דנ"פ 8050/15 קרן נ' מדינת ישראל , פסקה 19 והאסמכתאות שם (27.10.2016)).

אשר על כן, דין הבקשה להידחות .

14.סוף דבר : הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.