דנג"ץ 2469/15 טניה גורביץ ואח' נ. כנסת

לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה ב-בג"ץ 6133/14 גורביץ נ' הכנסת (26.3.2015) (להלן: פסק הדין ), בו דחה בית המשפט פה אחד (מפי המשנה לנשיאה א' רובינשטיין ובהסכמת השופטים נ' הנדל וצ' זילברטל ) את עתירתם של המבקשים כנגד חוק השידור הציבורי, התשע"ד-2014.

רקע

1.

במוקד פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף עמד חוק השידור הציבורי, אשר עבר בכנסת בקריאה שנייה ושלישית ביום 29.7.2014. החוק נועד להסדיר את פירוקה של רשות השידור ואת הקמתו של תאגיד שידור ציבורי חדש.

המבקשים – 71 מעובדי רדיו "קול ישראל" שברשות השידור – עתרו להורות על בטלותו של החוק. זאת בשל שתי טענות עיקריות: בהליך החקיקה נפלו פגמים היורדים לשורשו של ההליך; החוק פוגע פגיעה בלתי מידתית בזכויות החוקתיות להתארגנות, לקניין, לחופש העיסוק, לשוויון ולמינימום קיום אנושי בכבוד.

1.

בית משפט זה דחה, כאמור, פה אחד את עתירתם של המבקשים. לעניין הפגמים שנטען כי נפלו בהליך החקיקה נקבע:

"לא מצאנו כי בהליך חקיקת חוק השידור הציבורי נפלו פגמים היורדים לשורש ההליך. ההר שלפני העובדים היה גבוה, כמובן בראש וראשונה כיון שההליך עבר ועדה מקצועית, הסכמים עם ארגוני עובדים וחקיקה לאחר דיונים רבים בכנסת – כך שמעיקרא קשה לתקוף חוקתית תהליך מעין זה" (פסקה ע"ו לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין ).

כן דחה בית המשפט את הטענות בדבר פגיעה בלתי מידתית בזכויות חוקתיות: בית המשפט מצא כי החוק אינו פוגע בזכויות לחופש העיסוק, למינימום קיום אנושי בכבוד ולשוויון, וקבע כי פגיעתו בזכויות להתארגנות ולקניין עומדת בתנאים שנקבעו בפסקת ההגבלה.

מכאן הבקשה לדיון נוסף שלפניי.

טענות הצדדים בדיון הנוסף

2.

לטענת המבקשים, פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף משנה "מהיסוד את ההסדרה המשפטית של יחסי העבודה במשק בכללותו" (עמוד 1 לבקשה לקיום דיון נוסף מיום 12.4.2015) והוא "בבחינת מהפכה של ממש בתחום דיני העבודה" (פסקה 39 לתגובת המבקשים מיום 30.7.2015). המבקשים הצביעו על שלוש הלכות עקרוניות שנקבעו בפסק הדין ואשר יש בהן, כך הטענה, כדי להצדיק קיום דיון נוסף.

3.

ראשית, טענו המבקשים כי נקבעה הלכה לפיה המדינה רשאית לכפות פיטורין בחקיקה, ואם החוק הנחקק לנוכח סברה בדבר הקושי ליישם רפורמה די בכך על מנת להפוך את פגיעתו בזכות להתארגנות למידתית. לגישת המבקשים, הן הקביעה כי החוק פוגע בזכות ההתארגנות, הן בחינת פגיעה זו במבחני המידתיות הינן בבחינת הלכה חדשה. המבקשים הוסיפו וטענו כי הלכה זו עומדת בסתירה להלכה שקבע בית משפט זה ב-בג"ץ 8111/96

הסתדרות העובדים החדשה נ' התעשייה האווירית לישראל בע"מ , פ"ד נח(6) 481 (2004) (להלן: עניין רמת"א ).

בנוסף, המבקשים טענו כי פסק הדין קבע הלכה המחילה את הלכת ההשתחררות – החלה על רשויות המנהל – על יחסי עבודה בין המדינה כמעסיקה לבין עובדיה. במסגרת זאת, כך נטען, קבע בית כי המדינה רשאית להשתחרר מחוזי עבודה בהם היא קשורה כמעסיקה באמצעות חקיקה וכי אין בכך משום פגיעה בזכות החוקתית לקניין. בכך, לטענת המבקשים, עוגנה הלכת ההשתחררות במישור החוקתי בשלב בחינת היקף הזכות החוקתית, וזאת בניגוד להלכות קודמות של בית משפט זה בדבר שלבי הבחינה החוקתית. לבסוף, טענו המבקשים כי נפסקה הלכה, הסותרת הלכות קודמות של בית משפט זה, לפיה די בכך שלא נתקיימה כוונת הפליה על מנת לשלול את הפגיעה בזכות לשוויון, אף אם תוצאה הפעולה היא מפלה.

4.

המשיבים טענו בתגובותיהם כי פסק הדין עסק ביישום קונקרטי של ההלכות הקיימות במשפט החוקתי על נסיבותיו הספציפיות של חוק השידור הציבורי, ולא נקבעה בו כל הלכה חדשה, ובוודאי שלא הלכה עקרונית המצדיקה קיום דיון נוסף. כן עמדה המשיבה 1, בתגובתה מיום 8.7.2015, על מרחב התמרון הרחב הנתון לכנסת לחוקק חוק המשליך על זכויות עובדים, ובלבד שהוא עומד בדרישות הקבועות בחוקי היסוד. המשיבים 4-2 ציינו בנוסף, בתגובתם מיום 16.7.2015, כי בניגוד לטענת המבקשים המדינה עצמה לא הייתה מעסיקתם של עובדי רשות השידור, המהווה תאגיד סטטוטורי עצמאי. עוד ציינו המשיבים 4-2 כי בהינתן הצמצום הרב שבו ניתן הסעד של בטלות חוק, קלושים הסיכויים שהכרעת פסק הדין תשתנה בדיון נוסף. גם מסיבה זו, כך נטען, אין מקום לקבל את הבקשה לדיון נוסף.

5.

ביום 23.7.2015 נעתרתי לבקשת המבקשים להגיש תגובה מטעמם לתגובות המשיבים. בתגובתם מיום 30.7.2015 עמדו המבקשים בהרחבה על תזכיר שפרסם משרד המשפטים בעניין הצעת חוק לתיקון חוק השידור הציבורי, אשר פורסם ביום 19.7.2015 – כלומר כארבעה חודשים לאחר שניתן פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף. לדידם, התזכיר משנה באופן ניכר את המתווה שנקבע בחוק השידור הציבורי ומרע בצורה קיצונית את מצבם של עובדי רשות השידור. המבקשים הוסיפו וטענו כי התיקון "ממחיש את הצורך בפסיקת הלכה ברורה" באשר ליכולתה של הכנסת לקדם בחקיקה שינויים ביחסי עבודה (שם, פסקה 16).

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בפסק הדין, בבקשה לקיום דיון נוסף ובתגובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 מטרתו של דיון נוסף היא לדון בנושאים בעלי חשיבות משפטית יוצאת דופן. הליך הדיון הנוסף שמור לאותם מקרים נדירים, בהם החידוש או הקושי בהלכה שנפסקה הם מהותיים ומשמעותיים. המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים נדירים. אין בידי לקבל את טענת המבקשים לפיה פסק הדין קבע הלכות חדשות, לא כל שכן הלכה "המשנה מהיסוד את ההסדרה המשפטית של יחסי העבודה במשק בכללותו". עיון בפסק הדין מלמד כי הוא מבוסס על הלכות מושרשות של בית משפט זה, שאותן יישם בית המשפט על נסיבותיו של חוק השידור הציבורי. טענות המבקשים, ביסודן, מלינות על אופן יישום הדין ועל התוצאה אליה הגיע בית המשפט. לפיכך, אין הן מצדיקות קיום דיון נוסף.

7.

אין לקבל את טענת המבקשים, לפיה נקבעה הלכה חדשה בעניין זכות ההתארגנות. פסק הדין לא חידש הלכה בעניין זה, אלא ניתח באופן מפורט את הנסיבות העובדתיות של חוק השידור הציבורי ויישם עליהן את אמות המידה של הבחינה החוקתית, ובפרט את מבחני המידתיות. אמות מידה אלה מיוסדות היטב בהלכה הפסוקה ( על תנאי פסקת ההגבלה, ראו פסקאות מ"ז-נ"ט לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין , והאסמכתאות שם ; על הזכות החוקתית להתארגנות, ראו: פסקה מ"א לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין , והאסמכתאות שם; על התפתחותה בפסיקה, במסגרת זכות הבת לעבודה, עיינו גם: אהרן ברק כבוד האדם – הזכות החוקתית ובנותיה 827–841 (2014)) . אף לא מצאתי כי בפסק הדין נקבעה, כטענת המבקשים, קביעה גורפת כלשהי לעניין מידתיותו של חוק.

8.

מדובר ביישום דין קיים על נסיבותיו של מקרה קונקרטי. פסק הדין עסק בניתוח חוקתיותו של חוק קונקרטי שהוא חדש, וממילא כל שנקבע לגביו יש בו חידוש, ואולם פסק הדין לא חידש – אף לא ביקש לחדש – הלכות בדיני עבודה. גם תזכיר הצעת החוק לתיקון חוק השידור הציבורי, עליו עמדו המבקשים באריכות בתגובתם מיום 30.7.2015, אשר כאמור הוא מאוחר לפסק הדין, אין בו כדי לשנות מסקנה זו. לא זו אף זו: עצם קיומו של תזכיר העשוי לשנות מקביעות פסק הדין פועל, במובן מסוים, נגד הטעם בקיום דיון נוסף, אך אין זה נימוק מכריע לדחיית הבקשה. מכל מקום, הלכה חדשה בסוגיה זו – איִן. אכן, נושא פסק הדין הוא רגיש (ראו: פסקאות ע"ו, ע"ח לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין ). אולם שאלות של יישום דין קיים, חשובות ורגישות ככל שתהיינה, אינן מצדיקות קיום דיון נוסף (ראו: דנג"ץ

10480/03 בוסידן נ' בכרי , פ"ד נט(1) 625, 639 (2004) (להלן: עניין בכרי ); ראו גם: דנג"ץ 7469/04 מימון-כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה (28.9.2004) (להלן: עניין מימון-כהן )) .

9.

הדברים יפים גם לעניין טענת המבקשים בדבר החלת הלכת ההשתחררות על המדינה כמעסיקה. ודוק: בית המשפט לא החיל את הלכת ההשתחררות על נסיבות המקרה אלא נעזר בה כבסיס להיקש (ראו: פסקה ס"ג לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין ). זאת ועוד: בניגוד לטענת המבקשים, בית המשפט לא קבע כי בשל הלכת ההשתחררות לא קיימת פגיעה בזכות לקניין (ובעיקרון הנגזר ממנה כי חוזים יש לקיים):

"קשה להלום, כי התנערות המדינה מהחוזים להם היא צד, תוך הבטחת פיצויים מלאים והענקת תנאים מיטיבים נוספים, כפי שעוגנו בהסכמים עם ארגוני העובדים היציגים, עולה לכדי פגיעה חוקתית; זאת, גם מקום שהתנערות זו עוגנה בחוק. אולם, אף אילו הנחנו, ובלא לטעת כל מסמרות בעניין זה, כי אכן פגיעה בעיקרון לפיו חוזים יש לקיים היא פגיעה חוקתית, בענייננו מדובר בכזו העומדת בתנאי פסקת ההגבלה" (פסקה ס"ד לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין ).

כך או אחרת, בית המשפט לא קבע כל הלכה בעניין תחולת הלכת ההשתחררות על חוזי עבודה בהם התקשרה המדינה כמעסיק, קל וחומר שלא קבע הלכה בעניין שלבי הבחינה החוקתית. כידוע, קביעת הלכה צריכה להיעשות באורח מפורש וגלוי ומתוך כוונת מכוון (ראו: דנג"ץ

1988/08 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה פסקה 15 להחלטתי (24.3.2008) (להלן: עניין התנועה לאיכות השלטון )) . לא כך הם פני הדברים במקרה שלפנינו.

10.

אשר לטענת המבקשים בנוגע להלכה שנקבעה בדבר ניתוח הפגיעה בזכות החוקתית לשוויון, בית המשפט לא דן בהבחנה בין הכוונה להפלות לבין התוצאה המפלה. אכן, מדובר בהבחנה מקובלת בהלכה הפסוקה, אך בית המשפט בענייננו לא סטה ממנה, כי אם בחן את טענת המבקשים באשר לקיומה של תוצאה מפלה ודחה אותה (ראו: פסקה ע"ג לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין ). טענת המבקשים אינה אלא טענה ערעורית , אך הכלל, כידוע, הוא כי פסיקתו של בית משפט זה היא סוף פסוק ואין עליה ערעור (ראו: דנג"ץ 9888/04 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' עיריית רעננה פסקה 6 להחלטתו של המשנה לנשיא מ' חשין (2.3.2005) ). אין בטענה זו, אפוא, כדי להצדיק דיון נוסף (ראו: דנג"ץ 1585/14 עיריית ראשון לציון נ' שר הפנים

(19.3.2014); דנג"ץ

1911/14

בורובסקי נ' ממשלת ישראל (9.6.2014) ).

סוף דבר

11.

ניכר כי המבקשים אינם שבעי רצון מתוצאת פסק הדין. ניתן אף להבין ללבו של כל אדם שמקור פרנסתו נשלל ממנו, בין אם עבד בשירות הציבורי ובין אם עבד במפעל פרטי שקרס, ואולם בהידרשי לבקשה לדיון נוסף, איני מתווספת על שופטי ההרכב שנתנו את פסק הדין , ואיני מכריעה מחדש בסוגיות שעמדו לדיון (ראו: עניין התנועה לאיכות השלטון , פסקה 17 להחלטתי). הקריטריונים למתן רשות לדיון נוסף ידועים, והמקרה שלפנינו אינו בא בקרבם. המבקשים קוראים לתוך פסק הדין הלכות שאינן מצויות בו. בהיעדר הלכה חדשה, כידוע, אין מקום להורות על קיום דיון נוסף :

"הדיון הנוסף עניינו בהלכה והוא לא נועד לשרת את המטרה של שינוי תוצאה קונקרטית, שמא בהרכב רחב עוד יותר תשתנה התוצאה. אכן הדיון הנוסף אינו ערעור נוסף ויש חשיבות גם לעקרון סופיות הדיון" (עניין התנועה לאיכות השלטון , פסקה 16 להחלטתי; ראו גם: עניין בכרי , עמוד 639; עניין מימון-כהן )

אשר על כן, הבקשה לדיון נוסף נדחית. בנסיבות העניין לא יהיה צו להוצאות.