רע"א 8429/06הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ. המוסד לביטוח לאומי

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים: זילברטל, סולברג וסובל) בע"א 6007/06 מיום 5.9.06, אשר דחה ערעור שהוגש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (סגן הנשיא מוסק) בת"א 7956/02, מיום 28.11.05.

ב.

בין המשיב, המוסד לביטוח לאומי, לבין המבקשת, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן הפניקס), נחתם ביום 31.12.1978 חוזה (להלן החוזה), על פיו התחייבה הפניקס לשפות את המוסד לביטוח לאומי באותם מקרים, שבהם אחראית היא לפצות נפגעים מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975.

ג.

בסעיף 6 לחוזה, כפי שצוטט על-ידי בית משפט השלום (למרבה הצער לא צורף לבקשה לרשות ערעור) נאמר כדלקמן:

"החברה תשלם את תביעת המוסד לפי דרישתו ... פיגרה החברה בתשלום פרק זמן העולה על 15 יום, יהיה עליה לשלם למוסד ריבית בגובה הריבית המכסימלית על סכום התביעה, לפי חוק פסיקת ריבית תשכ"א-1961, ועוד 20% מסכום הריבית הנ"ל" (הדגשה הוספה – א"ר).

הסנקציה הכפולה בסעיף 6, קרי, הריבית המירבית והתוספת, נועדה לפי המוסד לביטוח לאומי להבטיח את מילוי חובתן של המבטחות לשלם את כספי התביעה תוך פרק זמן קצר, וזאת לאחר שהמבטחות זכו בהנחה ניכרת מגובה הסכומים שהיו צריכים להיות משולמים על ידיהן אחרת; ראו גם דנ"פ 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אררט לסוגיה שונה בהקשרים דומים.

ג.

להשלמת התמונה יצוין, כי בשנת תשס"א-2001 תוקן חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן החוק), באופן שנכללה בו הוראה לעניין תוספת הריבית הצמודה שניתן להוסיף על חוב פסוק (סעיף 5(ב) לחוק); ריבית זו הוגדרה בחוק כ"ריבית פיגורים". זאת, על-ידי קביעת העיקרון, והסמכת שר האוצר בהתייעצות עם שר המשפטים ונגיד בנק ישראל ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, לעניין השיעור ודרך החישוב. קודם לתיקון חוק פסיקת ריבית והצמדה, הוסדר שיעור הריבית שניתן להוסיף על סכום כסף שנפסק על-ידי רשות שיפוטית, בחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל). סעיף 10א לחוק ההוצאה לפועל, אשר הוסף לחוק זה בשנת תשמ"ט-1989, כלל הוראת חוק בנושא "ריבית פיגורים".

ד.

ביום 16.6.95 נהרג סילוג פריג ע"ה (להלן המנוח) בתאונת דרכים, עת נסע ברכב שהיה מבוטח אצל הפניקס. כתוצאה מהתאונה שאירעה למנוח שילם המוסד לביטוח לאומי גימלאות בסך 336,044 ₪. לשיטת המוסד לביטוח לאומי, על-פי האמור בחוזה, היה על הפניקס להשיב לו 80% מסכום הגמלאות, קרי סך של 268,835.20 ₪ (להלן הסכום הנתבע).

ה.

ביום 12.5.02 שיגר המוסד לביטוח לאומי דרישה לפניקס, כי תשפהו בגין הסכום הנתבע, בהסתמך על הוראות החוזה. לטענתו, על הפניקס לשלם לו ריבית בגין איחור בתשלום בגובה הריבית המכסימלית על סכום התביעה כאמור בסעיף 6 לחוזה.

ו.

המוסד לביטוח לאומי הוציא את דרישתו זו בהסתמכו על לשון החוזה, המתייחס ל"ריבית מכסימלית" שעל פי החוק. לטענתו, במצב בו תיקון החוק הביא לידי כך שהריבית המכסימלית המופיעה בו היא ריבית פיגורים, קמה זכותו מכוח החוזה להוסיף ריבית זו על תביעתו. לטענת המוסד לביטוח לאומי, בטרם התקנת תקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית וחישובה) שהותקנו בשנת תשס"ג-2003 דרש ריבית מכסימלית בשיעור 16% ונענה, ובעקבות תקנות תשס"ג, הוריד את שיעור הריבית במידה משמעותית, והיא נעה בין 9.6% ל-12.8%.

ז.

תמצית טענות המבקשות בשקלא וטריא היתה, כי פירושו הנכון של החוזה אינו מאפשר את הוספת הפיגורים המעוגנת בהוראת סעיף 5(ב) לחוק – אלא אך ריבית מכסימלית שניתן להוסיף לחוב לפני היותו חוב פסוק, כאמור בסעיף 2 לחוק, בשילוב עם הוראת סעיף 4 לחוק שעניינה שיעור הריבית. לטענתן, במשך כל השנים בהן היה נושא ריבית הפיגורים מוסדר בחוק ההוצאה לפועל, לא נדרשה ריבית זו על-ידי המוסד לביטוח לאומי, והמצב לא היה אמור להשתנות כתוצאה מן השינוי שחל במיקומה של ההוראה החוקית בדבר ריבית הפיגורים; לא ניתן לפרש את החוזה – כך נטען – באופן שהריבית הנזכרת בו תהא הריבית שניתן להוסיף על חוב פסוק, שהרי אין מדובר בחוב שמקורו בפסק דין.

ח.

בית משפט השלום בירושלים (סגן הנשיא מוסק) קיבל את תביעת המוסד לביטוח לאומי בקבעו, כי דרישתו לתשלום הריבית הקבועה בסעיף 6 לחוזה משתלבת עם האמור בחוזה, כוונת הצדדים ומטרות החוזה. מכיוון ש"הריבית המכסימלית" הופחתה בינתיים לשיעור של 10.7%, על הפניקס לשלם ריבית זו בתוספת 20%, כאמור בחוזה.

ט.

על פסק דינו של בית משפט השלום עירערו המבקשות לבית המשפט המחוזי בירושלים.

י.

בית המשפט המחוזי (השופטים זילברטל, סולברג וסובל) דחה את הערעור בקבעו, כי בעת כריתת החוזה בשנת 1978 לא הוסדר עדיין בחקיקה נושא הריבית על חוב פסוק. ההוראה בנושא ריבית הפיגורים נחקקה לראשונה בשנת 1989, ובמצב דברים זה אין משמעות לכך שהיא נכללה אז בחוק ההוצאה לפועל ולא בחוק פסיקת ריבית והצמדה. זאת ועוד, ריבית הפיגורים על-פי סעיף 5(ב) לחוק היא עתה הריבית המכסימלית הנזכרת בסעיף 6 להסכם. תכליתה של ההפניה בחוזה לריבית המכסימלית היא לדרבן את המבקשות להימנע מהתמהמהות בקיום הדרישה. תכלית זו לא רק שאינה נפגעת, אלא אף מושגת היטב יותר על-ידי החמרת הסנקציה, בדרך של החלת ריבית הפיגורים תחת הריבית המכסימלית שהיתה בתוקף עד לתיקון החוק בשנת 2001.

יא.

מכאן הבקשה הנוכחית, בגדרה טוענות המבקשות, כי במשך כל השנים שבהן הוסדר נושא ריבית הפיגורים, דהיינו – הריבית שניתן להוסיף על החוב הפסוק, בחוק ההוצאה לפועל, לא נדרשה ריבית זו על ידי המוסד לביטוח לאומי. עתה משתוקן החוק ונכללות בו שתי הוראות, האחת הקובעת מהו השיעור המירבי שרשות שיפוטית יכולה לפסוק והאחרת הקובעת מהו שיעור הריבית שיחושב בהוצאה לפועל לאחר פסק-הדין, דורש המוסד לביטוח לאומי את ריבית הפיגורים, רק משום שהמחוקק שינה את מיקומה הגיאוגרפי במפת החוקים. יתר על כן, החוזה נקב בצורה מפורשת בלשון "הריבית המכסימלית על סכום התביעה". לשון זו תומכת כנטען בגישת המבקשות, שכן עיון בחוק פסיקת ריבית והצמדה מלמד, כי נמתח קו ברור בין ריבית שרשות שיפוטית יכולה לפסוק, והיא הריבית הקבועה בסעיף 2 לחוק פסיקת ריבית, לבין ריבית הפיגורים הנגבית בתום הליך שיפוטי. לשון החוזה המדברת ב"סכום התביעה" ולא ב"סכום החוב", תומכת בגישת המבקשות לפיה כוונתם הברורה של הצדדים היתה לשיעור המכסימלי שבית-משפט יכול לפסוק בגין תביעה, ולא שיכול הוא לחייב בגין חוב פסוק שטרם נפרע.

יב.

לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה.

יג.

חוזה יש לפרש על-פי אומד דעת הצדדים, דהיינו "המטרות, היעדים, האינטרסים והתוכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים" (ראו ע"א 4628/93 – מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) , פ"ד מט(2), 265, עמ' 285-284 -

הנשיא ברק . עניין לנו בתביעת שיבוב מכוח חוזה שמטרתו הוגדרה במבוא לו בהאי לישנא: "לחסוך את ההתדיינות בכל תביעה בנפרד, ולהימנע מניהול הליכים משפטיים ממושכים ויקרים, ולהסדיר מראש את זכות התביעה של המוסד כלפי החברה, לפי סעיף 150 לחוק". תכלית החוזה היא לפשט את תביעות השיבוב שמגיש המוסד לביטוח לאומי כנגד חברות הביטוח, ולדרבנן לשלם את הסכום הנתבע בפרק זמן קצר, תוך שאם יפגרו בביצוע התשלום, תוטל עליהן סנקציה בדמות הריבית המכסימלית בחוק ריבית והצמדה, בצירוף שיעור של 20% מסכום הריבית האמורה.

יד.

נמצא אפוא שסעיף 6 הריהו תניה בעניין פיצוים מוסכמים כאמור בסעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970; משמעותו היא קביעת פיצויים מוסכמים אשר נדבך מרכזי בהם תהא הריבית בשיעור המכסימלי הנקוב בחוק, נכון ליום החיוב. שיעור הריבית הרלבנטי לענייננו עתה, הוא זה הנקוב בסעיף 5(ב) לחוק, שכן הוא השיעור הגבוה ביותר שבחוק. בסעיף 6 לחוזה אין רמז לפרשנות אותה מציעות המבקשות, כי הצדדים התכוונו לריבית מסוג מסוים ולא מסוג אחר; דומה שמנסחיו של החוזה, באמרם ריבית מכסימלית, התכוונו לריבית הגבוהה ביותר אשר תצוין מעת לעת בחוק. אשר-על-כן אין מקום להתערבות ערעורית נוספת בפסיקתן של הערכאות הקודמות.

טו.

אשוב ואזכיר את שצוין בפי בית המשפט המחוזי, כי בשנת 1978, מועד כריתתו של החוזה, לא הוסדר בחקיקה נושא ריבית הפיגורים על חוב פסוק, והדבר נחקק לראשונה בשנת 1989. במצב זה אין משמעות לכך שהוראת הדין נכללה אז בחוק ההוצאה לפועל ולא בחוק דנא. משראה המחוקק לשלב בתשס"א-2001 את ההוראה האמורה בין הוראות החוק דנא, אין להלום את טענת המבקשות, כי העובדה שסוגיה זו הוסדרה קודם לכן בחוק אחר או שמדובר בריבית שמקורה בחוב, צריך שתשנה את התוצאה. לא למותר להוסיף, כי העברת ההוראות שהיו בעבר ביסודן בסעיף 10א לחוק ההוצאה לפועל בחוק פסיקת ריבית והצמדה, נומקה בדברי ההסבר להצעת חוק פסיקת ריבית והצמדה (תיקון מס' 8) (ריבית פיגורים ותיקונים שונים), התשנ"ח-1998 ( ה"ח תשנ"ח 368, 369) ברצון לבטל את ההבחנה בין המדינה לחייבים אחרים. ההבדל בין סעיף 10א (שנמחק) לסעיף 5(ב) עיקרו בכך ששיעור הריבית הצמודה, שהיה 10% בסעיף 10א, הועבר לשיקול דעת ואישורים בהתאם לאמור מעלה.

טז.

החוזה הנוכחי הוא חוזה מורכב שאפשר לראותו כ"חוזה יחס" או לדמותו לו; הוא מתאפיין בתכונות, שעליהן עמד הנשיא לשעבר ברק באחת הפרשות: חוזי היחס מאופיינים "ביחסים ארוכי טווח ומורכבים. חוזים אלה רגישים לקיומן של נסיבות עתידיות שלא הוסדרו במפורש בחוזה. הם מנסים ליצור במסגרתם שלהם, איזון בין הצורך בוודאות וצפיות לבין הצורך בגמישות ויכולת הסתגלות לתנאים משתנים. איזון זה מושג על ידי אמצעים מגוונים, ובהם קביעת מנגנונים לשינוי תנאי החוזה והשלמתם, קביעת אמות מידה לחלוקה הדדית של סיכונים וקיבעת דרכים לפתרון מוסכם של מחלוקות תוך המשך קיום היחסיים החוזיים" (ראו רע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עזבון המנוחה מילגרום הינדה נ' מרכז משען , פ"ד נב(4) 145, עמ' 161-160). פרופ' ג' שלו מדגישה כי "המודל של חוזי יחס מתאפיין בגמישות ובדינמיות של הקשר החוזי ובנכונות מוגברת של הצדדים לחוזה לנהוג בתום לב" (שלו, דיני חוזים – החלק הכללי (תשס"ה), עמ' 104). המבקשות בנדוננו שתקו כל אימת שהריבית ירדה וקיבלו את השינויים ברצון, ועתה כאשר פועל התיקון נגדן הן נאבקות בתוצאותיו. אכן, מהיותן מוסדות שעיסוקן בכסף מנסות הן כל פתח להפחתת חיוביהן, אך אין מקום להתערבות נוספת של בית משפט זה.

יז.

כאמור, אין בידי להיעתר לבקשה.