דנ"מ 8141/13 עמוס גזית נ. משרד הבטחון - אגף שיקום

1.

לפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה מיום 3.11.2013 בעע"ם 543/13. בפסק הדין, שניתן מפי השופט א' רובינשטיין , בהסכמת המשנה לנשיא מ' נאור והשופטת ד' ברק-ארז , נדחה ערעורו של העותר על פסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים בתל-אביב-יפו מיום 26.12.2012 בעת"מ 35696-05-12 (כבוד השופטת י' שיצר ), בו נקבע כי אין הוא זכאי לתגמול טיפול רפואי לפי תקנות הנכים (טיפול רפואי), התשי"ד-1954.

2.

העותר, יליד 1949, נפצע שלוש פעמים במלחמות ישראל. הוא הוכר כנכה צה"ל ונקבעו לו 58% נכות. העותר נעדר מעבודתו מעת לעת לצורך קבלת טיפול רפואי. בהתאם, בשנים 2005-2000 שולם לו תגמול טיפול רפואי (להלן –

תגמול טיפול רפואי ), לפי תקנות 14-14א לתקנות הנכים (להלן – תקנות הנכים ). בתחילה שולם לו תגמול טיפול רפואי מלא, ובהמשך, לאחר שנקבע כי הוא כשיר לעבודה מפרנסת בחצי משרה, שולם לו תגמול טיפול רפואי חלקי. בשנת 2005 הסתיימה העסקתו של העותר, לדבריו בשל מגבלותיו הרפואיות. העותר ביקש מהמשיב כי יאושר לו תגמול ל"נצרך" (להלן – תגמול נצרך ) לפי סעיף 7 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן – חוק הנכים ). לאחר שנקבע כי העותר אינו כשיר לכל עבודה, חדל המשיב לשלם לו תגמול טיפול רפואי והחל לשלם לו תגמול נצרך.

3.

העותר ביקש לשוב ולקבל תגמולי טיפול רפואי ובקשתו נדחתה על ידי המשיב. הוא ערער על החלטת המשיב לוועדת הערעורים לפי סעיף 33 לחוק הנכים. הערעור נדחה בהסכמת הצדדים, לאחר שהמשיב טען לחוסר סמכות עניינית. העותר עתר בעניין זה (ובסוגיה נוספת שאינה מענייננו בהליך דנא) לבית המשפט לענינים מינהליים בתל-אביב-יפו. העתירה נדחתה. בפסק הדין נקבע, בין השאר, כי תגמול טיפול רפואי נועד לפצות אדם שיש לו כושר עבודה ומקום עבודה, בגין חוסר יכולתו לעבוד ביום הטיפול. ההכרעה התבססה על לשון תקנות 14 ו-14ב לתקנות הנכים וסעיף 43 לחוק הנכים, שמכוחו הותקנו התקנות. הובהר כי תגמול טיפול רפואי נועד לפצות בגין הפסד עבודה זמני בתקופה מסוימת ואין הוא מיועד למצב שבו הנכה נעדר כושר עבודה לצמיתות. לדברי בית המשפט, באובדן כושר עבודה לצמיתות, עוסק ה"סטטוס" של "נצרך", לפי סעיף 1 לחוק הנכים. עוד צוין, כי אם חולק העותר על הקביעה בדבר העדר כושר השתכרותו, היה עליו לטעון כן במפורש ולהוכיח זאת.

4.

ערעורו של העותר על פסק הדין נדחה. בית משפט זה אימץ את פסיקתו של בית המשפט לענינים מינהליים, וקבע כי תגמול טיפול רפואי נועד לפצות את הנכה בגין אי-יכולתו לעבוד בימים בהם ניתן לו טיפול רפואי. זאת, בבחינת "תחליף ימי מחלה". לדברי בית המשפט, תקנה 14 לתקנות הנכים מאפשרת מתן תגמול טיפול רפואי במקרה של אובדן זמני של כושר עבודה, בשל הטיפול שניתן לנכה, ואין עניינה אובדן כושר עבודה לצמיתות. בית המשפט סבר כי מסקנה זו עולה מתקנות 14-14א לתקנות הנכים, מכותרת הסימן בו מצויות תקנות אלה ומהוראת סעיף 43 לחוק הנכים. לעומת זאת, תגמול טיפול רפואי חלקי הוא "תגמול מחיה שאינו ניתן כנגד חיסור ימי עבודה עקב טיפול רפואי, אלא נועד למקרים בהם הנכה אינו מסוגל לעבוד בהיקף משרה מלא כתוצאה מן הנכות" (פיסקה כ' לפסק הדין). נקבע כי מדובר בתגמול שיסודו בפרשנות מרחיבה של המשיב לחוק, אין הוא נוגע לטיפול רפואי, סכומו קבוע והוא אינו תלוי בהכנסת הנכה. בית המשפט הבהיר כי נכה שאיבד את כושר השתכרותו לצמיתות ייחשב ל"נצרך" לפי סעיף 1 לחוק הנכים. זכאותו לתגמול נצרך תיבחן לפי תנאי סעיף 7 לחוק הנכים והוא לא יהא זכאי לתגמול טיפול רפואי. בית המשפט הסביר כי קשה להניח שהכוונה הייתה ליתן פיצוי לצמיתות מכוח הסדר שתכליתו זמנית ואין להניח שתקנות הנכים מבקשות להסדיר את מה שכבר הוסדר בחוק הנכים. לאור האמור, משנקבע כי העותר איבד לצמיתות את כושר השתכרותו, אין תקנה 14 לתקנות הנכים חלה לגביו. עוד הוער, כי העותר הועבר למסלול של תגמול נצרך לפי בקשתו וחזר בו רק כשגילה כי התשלום במסגרת זו נמוך מהתשלום שקיבל בעבר במסגרת תגמול טיפול רפואי. בשולי הדברים, צוין כי ניהול ההליך לקה בשיהוי וכי לא היה מקום לדון בתיק כעתירה מינהלית, אלא ראוי היה לפעול לפי מנגנון הערעור הקבוע בסעיפים 34-33 לחוק הנכים. כן הוער כי הליכה בנתיב זה הייתה מובילה לכך שהתיק דנא היה מגיע לבית המשפט העליון כבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי.

5.

בעתירה שלפניי מבוקש לקיים דיון נוסף בפסק הדין. העותר טוען כי בפסק הדין נדרש בית משפט זה לראשונה לשאלה האם תגמול טיפול רפואי ניתן באופן זמני בלבד או שמא ניתן לשלמו באופן קבוע בגין אובדן כושר עבודה. שאלה זו משמעותית, לדעתו, עבור רבים מקרב נכי צה"ל. העותר סבור כי פסק הדין אינו עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 43 לחוק הנכים ועם תקנות הנכים. הוא מפנה להגדרת "טיפול" בסעיף 43(ג) לחוק הנכים, הכולל, לדעתו, גם טיפול רפואי הניתן לצמיתות, ומציין כי זו גם הייתה עמדת המשיב במקרים אחרים. כן הוא מפנה להגדרה בתקנות הנכים של "ביטול מעבודה של נכה", המתייחסת גם ל"מצב רפואי המונע בעד השמתו בעבודה". מכך הוא למד כי התקנות חלות גם על מי שאינו כשיר כלל לעבודה בשל מצבו הרפואי. העותר טוען כי ההיסטוריה החקיקתית של תקנות הנכים מעלה כי מחוקק המשנה ביקש להימנע מלקבוע מגבלת זמן לתשלום תגמול טיפול רפואי. לשיטתו, פסק הדין נושא העתירה נוגד את הפסיקה לפיה תגמול טיפול רפואי נועד להעמיד את הנכה במצב בו היה אילולא התדרדר מצבו הרפואי. הוא מציין, כי נקבע שהפרשנות המגשימה תכלית זו היא הפרשנות המעניקה לנכה תשלום שאינו גורע או מוסיף משמעותית על הכנסתו החודשית קודם להתדרדרות במצבו. לדברי העותר, גם הוראות תקנות הנכים משקפות רצון לשַמר את ההכנסה שהייתה לאדם עד להחמרה במצבו. הוא מדגיש כי כתוצאה מפסק הדין תיגרם לו פגיעה משמעותית בהכנסתו, וכי יש בכך משום פגיעה בקניין שאינה הולמת את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לדבריו, תוצאותיו של פסק הדין יהיו קשות במיוחד במקרים בהם הנכה שאיבד את כושר השתכרותו לא יעמוד בתנאי הזכאות לתגמול נצרך. עוד הוא טוען כי פסק הדין יוצר הפליה בין נכי צה"ל לבין נפגעי עבודה על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, להם משולמת קצבה על בסיס שכרם. בנוסף, לטענתו, היות שלנכי צה"ל אין אפשרות לבטח עצמם מפני אובדן כושר השתכרות, הם מופלים גם ביחס ליתר האוכלוסיה. לדבריו, ניתן היה לצמצם פגיעה זו באמצעות קביעה כי תגמול טיפול רפואי ישולם לנכי צה"ל עד הגיעם לגיל פרישה. לבסוף, נטען כי אין יסוד בתקנה 14 לתקנות הנכים להבחנה שעשה בית המשפט בין תגמול טיפול רפואי מלא לבין תגמול טיפול רפואי חלקי.

6.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. מסקנתי היא כי אין מתקיימים במקרה דנא התנאים לקיום דיון נוסף, הקבועים בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. עצם הקביעה כי תגמול טיפול רפואי ניתן לתקופה קצובה בזמן, איננה חדשה (ראו, רע"א 7222/10 פלוני נ' קצין התגמולים

(30.8.2012)). יתרה מכך, אף אם אניח כי בפסק הדין נושא העתירה אכן נקבעה הלכה חדשה בנוגע לטיבם של תגמולי טיפול רפואי, הרי שאין בכך להצדיק דיון נוסף בו. כפי שנקבע, "לא כל חידוש הלכתי די בו להצדיק סטייה מן הכלל הרגיל שלפיו פוסק בית המשפט העליון בשלושה ופסיקתו היא סוף פסוק. נדרשת הלכה מיוחדת וחריגה שיש בה כדי לשנות באורח מהותי נורמות ששררו עובר להלכות שנדונו והוכרעו בפסק הדין" (דנ"א 3455/05 עטיה נ' שחר , פיסקה 6 (11.10.2005)). טענות העותר הן טענות ערעוריות במהותן, המכוונות נגד נכונות ההכרעה בפסק הדין נשוא העתירה וחלקן אף נטענו במסגרת הערעור. טענות אלה אינן מצדיקות עריכת דיון נוסף, שהרי אין מדובר במסגרת לקיום הליך ערעורי נוסף על פסקי דין של בית המשפט העליון. בית המשפט העליון נדרש כדבר שבשגרה לפרשנותם של דברי חקיקה, לרבות חוקי הנכים. אכן, נקודת המוצא בפרשנות דברי חקיקה אלה היא מרחיבה, אך אין משמעות הדבר כי בכל מקרה ומקרה מתחייבת פרשנות מרחיבה, תוך התעלמות משיקולים אחרים, לרבות תכלית החקיקה (ראו, דנ"א 4538/13 גולדשטיין נ' קצין התגמולים , פיסקה 16 (31.10.2013)). יצוין, כי בהחלטה האם לקיים דיון נוסף, יש להביא בחשבון גם את הצורך לעשות שימוש יעיל במשאביו המוגבלים של בית המשפט (ראו, דנג"ץ 5019/13 בית הדין השרעי לערעורים בירושלים נ' פלונית , פיסקה 7 (14.8.2013)). כן, יש ליתן משקל מסוים לכך שפסק הדין נושא העתירה ניתן פה אחד (ראו, דנ"א 2393/12 מדינת ישראל נ' מולהי , פיסקה 9 (22.4.2012)). אשר על כן, איני סבור כי המקרה שלפניי נמנה עם אותם מקרים נדירים וחריגים המצדיקים דיון נוסף.

7 .

העתירה נדחית, אפוא, בלא שהוגשה תשובה.