דנג"ץ 5966/14 משה בן-איבגי נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.

לפניי עתירה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון מיום 21.8.2014 ברע"ב 4787/14 היועץ המשפטי לממשלה נ' בן איבגי (מפי השופט נ' סולברג , ובהסכמת חבריו להרכב, השופטים י' דנציגר ו- י' עמית ; להלן – פסק-הדין ).

בפסק-הדין נקבע, כי אין לנכות מתקופת המאסר שנותרה לעותר לריצוי בישראל את התקופות שבהן היה נתון במעצר בארגנטינה לצורך הסגרתו לישראל במקביל למעצר או למאסר בגין תיקים פליליים שנפתחו נגדו שם.

2.

בשנת 1994 נדון העותר בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית משפט לנוער ל-16 שנות מאסר בגין רצח בכוונה תחילה ובגין עבירות אחרות. במהלך חופשה ממאסרו ביצע העותר עבירות נוספות, ביניהן שוד מזוין. בשנת 2000 הוא נדון בגין העבירות הנוספות לחמש שנות מאסר בפועל ולשנתיים מאסר על-תנאי, במצטבר לעונש המאסר הקודם. בשנת 2004, בטרם השלים לרצות את עונש המאסר בתיק הרצח ובטרם החל לרצות את עונש המאסר בתיק השוד, נמלט העותר במהלך חופשה ממאסרו מן הארץ אל ארגנטינה. העותר הסתבך בפלילים גם בארגנטינה, ושהה שם במעצר ובמאסר בשל כך. בסופם של הליכי הסגרה סבוכים, הוסגר העותר לישראל לשם ריצוי עונשו בגין חלק מהעבירות שבהן הורשע בתיק השוד (בעוד שבקשת המדינה להסגירו לגבי תיק הרצח נדחתה).

3.

את התקופות שבהן שהה העותר במשמורת בארגנטינה ניתן לחלק לשלושה סוגים: תקופות שבהן שהה העותר במשמורת לצורך הליכי ההסגרה לישראל בלבד; תקופות שבהן שהה העותר במשמורת בגין הסתבכויותיו בפלילים בארגנטינה בלבד; ותקופות שבהן שהה העותר במשמורת הן לצורך הליכי ההסגרה הן בגין הסתבכויותיו בפלילים בארגנטינה (התקופות מן הסוג האחרון כונו בפסק-הדין בשם: " מעצר מקביל "). לא הייתה מחלוקת בין בעלי הדין, כי את התקופות מן הסוג הראשון יש לנכות מתקופת המאסר של העותר שנותרה לריצוי בישראל (סעיף 11 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין ); רע"ב 4865/04 מדינת ישראל נ' סויסה (28.6.2005)). כן לא הייתה מחלוקת כי את התקופות מן הסוג השני, אין לנכות ממאסרו של העותר בישראל. המחלוקת בין בעלי הדין ניטשה בקשר לתקופות "המעצר המקביל". בבית המשפט המחוזי נתקבלה עמדתו של העותר, כי יש לנכות מיתרת מאסרו בישראל את תקופות המעצר המקביל. ערעור המדינה לבית המשפט העליון התקבל, ונקבע כי נוכח פרשנותו הנכונה של סעיף 11 לחוק העונשין, אין לנכות מיתרת המאסר את תקופות המעצר המקביל. משמעות קביעת בית המשפט העליון לגבי העותר היא, כי ינוכו ממאסרו 29 ימים בלבד, ולא 1,524 ימים נוספים שבהם שהה במעצר המקביל. בעתירה נטען, כי אימוץ עמדתו של העותר לגבי ניכוי תקופות המעצר המקביל, מוביל לשחרורו המיידי.

4.

מכאן העתירה לדיון נוסף שלפניי. העותר טוען, כי בפסק-הדין נקבעה הלכה חדשה המצדיקה דיון נוסף בה. לטענת העותר, פרשנות תכליתית של סעיף 11 לחוק העונשין מובילה לכך, כי יש לנכות ימי "מעצר מקביל" מתקופת המאסר שנותרה לריצוי לעבריין שהוסגר לישראל. כן מוסיף העותר, כי ההלכה שנקבעה בפסק-הדין מובילה להפרת התחייבותה של המדינה כלפי השלטונות בארגנטינה. לגרסת העותר, המדינה התחייבה כלפי ארגנטינה כי ינוכו ממאסרו כלל הימים שבהם שהה שם לצורך ההסגרה, לרבות תקופות המעצר המקביל. לטענת העותר, יש לאמץ פרשנות לחוק העולה בקנה אחד עם התחייבויותיה הבינלאומיות של המדינה. העותר מוסיף, כי להפרת המדינה את התחייבויותיה השלכות רוחב באשר להליכי הסגרה עתידיים, שגם בהם יהא על המדינה לערוך התחייבויות שונות כלפי מדינות זרות.

5.

דין העתירה להידחות. אומנם, בפסק-הדין נקבעה הלכה חדשה, לעניין אי-ניכוי של ימי "מעצר מקביל" מימי המאסר שנותרו לעבריין שהוסגר לשם ריצוי העונש בישראל. עם זאת, וכידוע, לא כל חידוש הילכתי מקים עילה לקיומו של דיון נוסף (ראו, למשל, דנג"ץ 5019/13 בית הדין השרעי לערעורים בירושלים נ' פלונית , פיסקה 7 (14.8.2013), והאסמכתאות שם). הדיון הנוסף הוא הליך השמור למקרים נדירים ויוצאי דופן, ובית משפט זה יידרש אליו רק כאשר בהלכה שנפסקה ישנם חידוש, קשיות או חשיבות משמעותיים במיוחד. זאת ועוד, מוכן אני להניח, לטובת העותר, כי לפסק-הדין תתכנה השלכות שונות, וכי הסוגיה בדבר ניכוי ימי מעצר מקביל עשויה להתעורר גם במצבים נוספים (ראו, למשל, את הדיון במאמרו של דוד ברהום, "מאסר כחלופת מעצר: על השיקולים להשארת אסיר במאסר כחלופה למעצרו על תום ההליכים", הסניגור 65, 5, 8 (2002), באשר לניכוי ימי מעצר מעונש מאסר בפועל, כאשר מדובר במעצר שבמקביל לו מרצה האדם עונש מאסר קודם). אף על פי כן, סבורני כי המקרה דנא אינו עומד ברף הגבוה לקיומו של דיון נוסף, כאמור בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

6.

גם טענותיו של העותר לגבי התחייבויותיה של המדינה כלפי הרשויות בארגנטינה אינן מקימות עילה לדיון נוסף בפסק-הדין. טענות אלו נוגעות לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנא. בית המשפט העליון קבע בפסק-הדין, לאחר סקירת העובדות שהונחו בפניו (מכתבים שנשלחו לרשויות בארגנטינה על-ידי מנהל המחלקה לעניינים בינלאומיים בפרקליטות המדינה ועל-ידי היועץ המשפטי לממשלה, חוות-דעת מומחה שהגיש העותר לעניין הדין הזר ומסמכים נוספים), כי המדינה לא התחייבה כלפי ארגנטינה כי ממאסרו של העותר ינוכו ימי המעצר המקביל (פיסקה 46 לפסק-הדין). נוכח קביעה עובדתית זו לגבי עניינו של העותר, פשיטא שאין מקום לערוך דיון נוסף לגבי טענות משפטיות שונות שמעלה הוא לגבי מקרים שבו מפרה המדינה את התחייבויותיה. ממילא, דיון נוסף אינו המקום לערער על הקביעה העובדתית שנעשתה בפסק-הדין, לפיה המדינה לא הפרה את התחייבויותיה כלפי ארגנטינה בקשר לתקופות המעצר המקביל של העותר. לבסוף, יש ליתן משקל לכך שפסק-הדין ניתן פה-אחד, כנימוק נוסף לדחיית העתירה (ראו, דנ"א 2393/12 מדינת ישראל נ' מולהי , פיסקה 9 (22.4.2012)).

7.

העתירה נדחית.