דנ"א 2792/14 פלוני נ. פלוני

1.

לפניי עתירה לדיון נוסף בהחלטה שניתנה על ידי מותב תלתא ביום 3.4.2014, בבע"מ 1858/14 (השופטים א' רובינשטיין , א' חיות ו- ד' ברק-ארז ). עניינו של ההליך הוא סכסוך משמורת ממושך המתנהל בין בעלי הדין בנוגע לבנם המשותף, קטין יליד 2009 (להלן – הקטין ). בהחלטה מושא העתירה קבע בית המשפט כי אין ליתן לעותר רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, אשר קבע כי משמורת הקטין תינתן בידי המשיבה. יוער, כי בית המשפט המחוזי בנצרת ביטל את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בטבריה, אשר הורה על העברת המשמורת לידי העותר.

2.

העתירה לדיון נוסף הונחה על שולחני היום (13.4.2014). עם העתירה הוגשה גם בקשה דחופה לעיכוב ביצוע. זאת, על רקע העובדה שבהחלטתו של בית המשפט העליון נקבע כי המשמורת על הקטין, הנמצא היום אצל העותר, תעבור למשיבה בערב שביעי של פסח (20.4.2014), וכי במועד האמור יפקע עיכוב הביצוע שניתן בבקשת רשות הערעור.

3.

לאחר שעיינתי בטענותיו של העותר הגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה לדיון נוסף, ועמה את הבקשה לעיכוב ביצוע. חובה לציין בפתח הדברים, כי בית המשפט העליון לא הוציא תחת ידו פסק דין, אלא החלטה. כאמור, בית המשפט העליון סירב ליתן לעותר רשות ערעור. מאחר שהחלטתו של בית המשפט העליון ניתנה במותב תלתא, מוכן אני להניח, בלא להידרש לעניין לעומקו, כי התקיים במקרה דנא התנאי הבסיסי לקיומו של דיון נוסף, והוא שמדובר ב"עניין שפסק בו בית המשפט העליון בשלושה..." (סעיף 18 לחוק-יסוד: השפיטה). עם זאת, תנאי יסודי אחר לעריכת דיון נוסף אינו מתקיים במקרה שלפנינו. כוונתי היא לתנאי לפיו ניתן לקיים דיון נוסף רק אם בהליך מושא העתירה לדיון נוסף נפסקה הלכה, באופן גלוי, ברור ומפורש (ראו, דנ"א 4804/02

רביזדה נ' גולדמן (19.8.2002)). דומה, כי כאשר בית משפט זה בוחר שלא ליתן רשות ערעור, כפי שארע במקרה דנא, או שלא לדון בבקשת רשות ערעור כאילו ניתנה רשות, הרי ככלל ניתן ללמוד מכך כי לא נפסקה הלכה חדשה אשר עשויה להצדיק דיון נוסף. זאת, במיוחד כאשר בית המשפט דוחה את בקשת רשות הערעור לאחר שבא למסקנה כי העניין המונח לפניו אינו חורג מעניינם הפרטני של בעלי הדין. הכרעתו של בית המשפט בעניין מושא העתירה נסמכה בראש ובראשונה על לשון החוק, שהיא ברורה (חזקת הגיל הרך הקבועה בסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962), ועל עניינם הקונקרטי של בעלי הדין. דחייתה של בקשת רשות הערעור, בלא ליתן רשות לערער או לחלופין, בלא לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות, מלמדת כי בית המשפט העליון לא ביקש לפסוק כל הלכה חדשה בהחלטתו. אין אף להתעלם מכך שבמקרה זה ניתנה ההחלטה בבית משפט זה על דעת כל שלושת שופטי ההרכב (ראו, דנ"א 2393/12 מדינת ישראל נ' מולהי , פיסקה 9 (22.4.2012)).

4.

אכן, בהליכים בהם מעורבים קטינים, וכוונתי היא בעיקר להליכי אימוץ ומשמורת, קיימת לעתים נטייה להקל במידה מסוימת בדרישות לדיון נוסף. עם זאת, משבית המשפט העליון סירב ליתן לעותר רשות ערעור, ומשלא נפסקה כל הלכה, איני סבור כי קיימת הצדקה לעריכתו של דיון נוסף במקרה דנא.

5.

אשר על כן, העתירה נדחית בלא שהוגשה תשובה, וממילא הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית אף היא.