דנג"ץ 7730/15דנג"ץ 7730/15

א.

שתי עתירות לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בבג"צ 2944/10 (מפי השופט ח' מלצר ובהסכמת השופטים י' עמית ו א' שהם ) מיום 13.10.15 (להלן פסק הדין ), שבמסגרתו התקבלה בעיקרה עתירת המשיבים לביטול פסק דינו של הרוב בבית הדין הארצי לעבודה (השופט – כתארו אז – י' פליטמן

והשופט ע' רבינוביץ'

ונציג המעבידים מר מ' הילב ) בע"ע 754/05 מיום 20.5.09, והוחלט לקבל תחתיו את עיקר עמדת המיעוט באותו עניין (הנשיא ס' אדלר

ונציג העובדים מר ר' חרמש ).

ענייננו בשאלת זכויות פנסיה של עובדים, אשר בוטחו תחילה בקרן פנסיה צוברת במסגרת עבודתם, ולאחר מכן, משעברו לעבוד בשירות המדינה, הפכו זכאים לפנסיה תקציבית מכוח חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן חוק הגמלאות ). המחלוקת היא באשר לגובה הגמלה לתקופת הפנסיה הצוברת.

רקע

ב.

מר אברהם קוריצקי (להלן המשיב 1 או קוריצקי ) הועסק בין 1988-1968 בתעשיה האוירית; בתקופה זו נצברו לטובתו כספים בקרן הפנסיה הצוברת מבטחים – מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (בניהול מיוחד) (להלן מבטחים ; היא

העותרת 2 בדנג"צ 7649/15

אשר לפנינו). בין 1989-1988 המשיך קוריצקי לצבור זכויות במבטחים, תחילה כעובד המדרשה לחקלאות ובהמשך הפריש לעצמו כספים. בשנת 1989 החל קוריצקי לעבוד במשרד הביטחון, שם עבר עד שנת 2004; בתקופה זו צבר קוריצקי זכויות פנסיה תקציבית, מכוח חוק הגמלאות. דהיינו, קוריצקי היה מבוטח בפנסיה צוברת במבטחים כ-21 שנים; ובפנסיה תקציבית על-פי חוק הגמלאות כ-15 שנה לאחר מכן. להרחבה בעניין הסוגים השונים של הסדרי הפנסיה התעסוקתית במדינת ישראל, ראו פסק הדין נשוא עתירה זו, בפסקה 7.

לאחר שפרש לגמלאות בשנת 2004, החל קוריצקי לקבל גמלה בגובה 70% ממשכורתו הקובעת במדינה; גובה הגמלה עמד על 17,430 ₪. מספר חודשים לאחר מכן הופחתה הגמלה על-ידי המדינה, כיון שחושבה לפי שיעור של 28.33% מן המשכורת הקובעת במדינה ושיעור של 42.17% מן המשכורת הקובעת במבטחים; גובה הגמלה עמד כעת על 11,487 ₪ (ובהמשך התעדכן ל-12,030 ₪). בגין הפחתה זו הוגשה תביעתו של קוריצקי לבית הדין האזורי לעבודה, והיא התקבלה על-ידי בית הדין (השופטת ה' יהלום

ונציגי הציבור מר זלוצובר

ומר חי-ציון)

ביום 2.11.05 בע"ב 8943/04; בהמשך, התהפכה הקביעה בערעור לבית הדין הארצי; ובפסק הדין מושא עתירה זו התהפכה כאמור הקביעה פעם נוספת, ועל כך בהמשך.

ג.

גב' חוה גלייזר (להלן המשיבה 3 או גלייזר) עבדה ברשת "עמל" בין 1993-1973; במהלך תקופה זו נצברו לטובתה כספי פנסיה צוברת בקרן הגמלאות המרכזית של העובדים בע"מ (בניהול מיוחד) (להלן קג"מ ; היא העותרת 1 בדנג"צ 7649/15). לאחר מכן, עברה גלייזר להיות מועסקת בשירות המדינה עד לשנת 2004; בתקופה זו צברה זכויות פנסיה תקציבית, מכוח חוק הגמלאות. דהיינו, גלייזר הייתה מבוטחת בפנסיה צוברת בקג"מ כ-20 שנה, ולאחר מכן בפנסיה תקציבית בשירות המדינה כ-11 שנה. זמן קצר לאחר שפרשה לגמלאות הובהר לגלייזר כי גמלתה תחושב באופן הבא: 39.32% מהמשכורת הקובעת בקג"מ; ו30.67% מהמשכורת הקובעת בשירות המדינה. מדובר בגמלה כוללת של 7,416 ₪, סכום הנמוך ב-30% מהסכום אותו הייתה מקבלת אילו היתה גמלתה משולמת לפי המשכורת הקובעת בשירות המדינה בלבד. גלייזר הגישה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע, בטענה כי משכורתה הקובעת צריכה להיות זו בשירות המדינה והיא בלבד. בית הדין (השופט מ' טוינה

ונציגי הציבור מר מיוני

ומר גוזלן ) קיבל את עיקר תביעתה ביום 12.7.06 בע"ב 2294/04; בהמשך, כמו בעניין קוריצקי , התהפכה הקביעה בערעור לבית הדין הארצי; ובפסק הדין מושא עתירות אלה התהפכה כאמור הקביעה פעם נוספת, ועל כך בהמשך.

לענייננו, חשוב לציין כי הן קוריצקי והן גלייזר קיבלו אישור לשמירת רציפות זכויות במעבר בין מקומות העבודה, והטופס נחתם הן על-ידי המדינה והן על-ידי מבטחים (בעניינו של קוריצקי) וקג"מ (בעניינה של גלייזר).

ד.

נבהיר להלן שני מושגי מפתח מרכזיים ההכרחיים להבנת ענייננו; לשלמות התמונה מתבקש הקורא לפנות לפסק הדין נשוא העתירה, המסביר את המסגרת הנורמטיבית בהרחבה.

הסכם הרציפות נחתם בין המדינה להסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, ובשמה כיום – הסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן ההסתדרות ), בשנת 1973, ותוקן בהמשך בשנים 1977, 1979 ו-1988;

ההסכם נחתם מכוח סעיף 86 לחוק הגמלאות הקובע כך:

"שר האוצר רשאי להתקשר עם מעסיק (מעביד לפי הנוסח דאז – א"ר) בהסכם – כללי או מיוחד לאדם ששמו נקוב בהסכם – שלפיו תקופת עבודתו, כולה או מקצתה, של העובר משירות המדינה לעבודה אצל המעסיק או להיפך, תבוא בחשבון לענין זכויות לגמלאות, כולן או מקצתן, מן המדינה לפי חוק זה או מן המעסיק שלא לפי חוק זה, וכן מקצתן מזו ומקצתן מזה, הכל לפי תנאים שיראו לקבוע בהסכם, לרבות תשלום ותחולה למפרע."

בהמשך לכך יצוין, ולדבר חשיבות, כי לפי סעיפים 104-103 לחוק הגמלאות, קביעת "כלל, תנאי או הוראה כללית אחרת הנקבעים לפי חוק זה", בין היתר על-ידי שר האוצר, תיעשה לאחר משא ומתן עם נציגות עובדי המדינה, היא ההסתדרות; בהמשך לכך נקבע בהחלטת ממשלה 4845 מיום 7.2.99, כי "הממשלה לא תגיש כל הצעת חוק לתיקון חוק שירות המדינה (גמלאות) אלא לאחר קבלת הסכמת ההסתדרות הכללית החדשה, בהיותה הארגון המייצג את מספר העובדים הגדול ביותר במדינה".

ברי כי הסכם הרציפות, שכיום נודע לו משנה חשיבות עם השינויים בעולם הגמלאות ועם הניידות הגוברת, בא לשמור על זכויות עובדים, לעודד ניידות במקום המתאים ולהבטיח גמלה לעת זקנה. במרכז ענייננו בהליך זה עומד בעיקר סעיף 11 להסכם הרציפות הקובע כך:

"חישוב הגמלה בפרישת זקנה מהמדינה – פרש עובד פרישת זקנה מהמדינה, יקבל את הגמלה המגיעה לו מהמדינה והגמלה בעבור השירות בגוף תהיה לפי תקנות הקרן. המשכורת הקובעת תהיה המשכורת הקובעת של העובד בעת פרישתו משירות המדינה, ובלבד שמשכורת זו לא תעלה על המשכורת הקובעת המרבית הנהוגה לגבי המבוטחים בקרן."

ה.

התקנון האחיד בא לעולם בעקבות המשבר אליו נקלעו הקרנות מטעמים שלא זה המקום לפרטם, ונכנס לתוקף ביום 1.10.2003, דהיינו לפני המועד בו פרשו קוריצקי וגלייזר לגמלאות. התקנון החליף את תקנוני הקרנות הותיקות, לרבות אלה של מבטחים וקג"מ. התקנון הותקן מכוח סעיף 78ט(א) לחוק הפיקוח, שמטרתו היתה להתמודד עם הגרעון האקטוארי אותו צברו הקרנות לאורך השנים (ראו דברי ההסבר בהצעת חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), התשס"ג-2003 הצעת חוק הממשלה 25, בעמ' 403-401 (2003)); בנוסף, בסעיף 78י(ב) לחוק נקבע, כי "הוראות התקנון האחיד יחולו על אף האמור בכל הסכם או הסדר אחר". התקנון נוסח ותוקן בהסכמה עם ההסתדרות (ראו פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה , פסקה 11 לחוות דעתו של הנשיא אדלר; וכן ס"ק (ארצי) 5/03 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' התאחדות התעשיינים בישראל

(2003)). פרק י"א לתקנון עניינו "חישוב קצבה ביותר מקרן אחת – רציפות זכויות", ובו מעוגנת שיטת חישוב הזכויות הפנסיונית במקרים של מעבר מקרן אחת לאחרת (סעיף 51 לתקנון); לא נרחיב באשר לאופן החישוב המדויק, אולם נציין כי מדובר בשיטה אגרגטיבית, דהיינו חישוב המשכורת הקובעת בכל קרן בנפרד וסכימת הסכומים יחד, באופן יחסי ובהתאם לתקופת הביטוח בכל קרן, לכדי הגמלה המשתלמת למבוטח בסופו של יום. סעיף 50(ג) בפרק זה, מציין כי הוראות הפרק יבואו חלף ההוראות הקודמות שנקבעו למעבר בין קרנות הפנסיה הותיקות לבין עצמן. אשר למעבר בין קרן פנסיה ותיקה למקום המבוטח לפנסיה תקציבית – ובכך כאמור עוסק ענייננו – קובע סעיף 63א כך:

"רציפות זכויות אחרת – הנהלת הקרן תתאים נוסח הסכמי רציפות הנוגעים לפנסיה תקציבית או לקרן פנסיה ותיקה אחרת, שנחתמו לפני המועד הקובע, בהתאם להוראות פרק זה, בשינויים המחויבים, ובכפוף לאישור הממונה".

דהיינו, בהיעדר התאמה כנדרש בסעיף 63א, הוראות התקנון לעניין אופן חישוב הזכויות הפנסיוניות במקרה של מעבר מקרן אחת לאחרת אינן חלות כמות שהן על ענייננו.

ו.

ביום 4.11.03 שלח הממונה על שוק ההון, הביטוח והחיסכון (להלן הממונה ) מכתב אל המנהלים המיוחדים של קרנות הפנסיה הותיקות, בו ביקש מהם להתאים את נוסחם של הסכמי רציפות הזכויות בהתאם להוראות חוק הפיקוח והתקנון האחיד שהותקן כאמור מכוחו; ככל הידוע, עד היום לא נערכו התאמות מעין אלה . בנוסף נאמר, וכאן העיקר לענייננו, כי עד שיוסדר הנושא, אין הקרן רשאית לשלם למבוטחים סכום העולה על הסכום שיחושב לפי הוראות התקנון האחיד. מכתב זה הוא שהביא את מבטחים וקג"מ לחשב את גמלתם של קוריצקי וגלייזר כפי שחישבו כאמור מעלה, היינו על פי שיטת החישוב האגרגטיבית שנקבעה בתקנון האחיד, חלף הוראת הסכם הרציפות לפיה יש לחשב את הגמלה מן המשכורת הקובעת בשירות המדינה.

מכאן התביעות בהן עסקינן, אשר במרכזן השאלה – האם יש לחשב את זכויותיהם הפנסיוניות של המשיבים בהתאם למכתב ששלח הממונה, קרי, לפי שיטת התקנון האחיד, או שמא בהתאם להסכם הרציפות כאמור, לפי המשכורת האחרונה במדינה (בתנאי שאינה עולה על המשכורת המרבית בקרן)?

פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה

ז.

בבית הדין הארצי לעבודה נחלקו הדעות בשאלות האמורה. אשר לאופן חישוב הזכויות, דעת הרוב סברה, כי אף שהתקנון אינו חל ישירות על ענייננו, יש לפרש את הסכם הרציפות בהתאם לתקנון, כך שהוראות בהסכם הרציפות הסותרות את הוראות התקנון האחיד דינן להתבטל (פסקה ד' לחוות דעת השופט – כתארו אז – פליטמן); מכאן, נקבע כי יש לחשב את זכויותיהם הפנסיוניות של המשיבים בהתאם לשיטה האגרגטיבית הקבועה בתקנון, חלף השיטה שנקבעה בסעיף 11 להסכם הרציפות, כפי שעשו כאמור הקרנות בפועל.

ח.

דעת המיעוט סברה, כי הוראות הסכם הרציפות תקפות אף לאחר התקנת התקנון; זאת כיון שהוראות התקנון לעניין מעבר בין קרנות פנסיה אינן חלות כאמור ישירות על ענייננו, משסעיף 63א מחריג את הסכמי הרציפות בין קרנות הפנסיה התקציביות לקרנות הותיקות מן ההסדר הקונקרטי שנקבע כאמור (פסקה 20 לחוות דעת הנשיא אדלר ). כיון שסעיף 63א דורש את התאמת ההסדרים "בשינויים המחויבים ובכפוף לאישור הממונה", וכיון שהתאמה מעין זו לא נעשתה וכן לא נערך משא ומתן כנדרש עם ההסתדרות, יש להחיל את הסכמי הרציפות על עניינם של המשיבים, ולחשב את גמלתם בהתאם להוראותיו ולהוראת חוק הגמלאות, היינו בהתאם למשכורת הקובעת בשירות המדינה. אשר לשאלה מהי ה"משכורת המרבית הנהוגה לגבי המבוטחים בקרן", אשר מגבילה בענייננו את גובה הגמלה המשולמת על-ידי הקרן המשתתפת לפי סעיף 11, נקבע בדעת המיעוט כי זו תהיה המשכורת המרבית בדירוג הגבוה ביותר, בדומה להוראה הקיימת בתקנות להבטחת רציפות זכויות פנסיה בין קרנות הפנסיה הותיקות של ההסתדרות (סעיף 9), והאופן בו פורשה הוראה זו בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 394/08 "נתיב" קרן הפנסיה של פועלי ועובדי משק ההסתדרות בע"מ (בניהול מיוחד) נ' שלום בוחנה , פסקה 21 (2009)).

פסק הדין נשוא הדיון הנוסף

ט.

בית משפט זה, בחוות דעתו המקיפה של השופט מלצר, אימץ כאמור את עיקרה של עמדת המיעוט בבית הדין הארצי לעבודה; דהיינו, כי הוראות הסכם הרציפות, לרבות סעיף 11, גוברות על הוראות התקנון והמכתב שהוציא הממונה מכוחו; ומכאן כי יש לחשב את גמלת המשיבים, ככלל, בהתאם למשכורתם הקובעת בשירות המדינה. זאת, בעיקר מן הטעם שהמדינה נדרשה לבצע התאמות לשם החלת שיטת החישוב בו גם על מקרה דוגמת ענייננו, דהיינו מעבר בין פנסיה צוברת לתקציבית, לאחר הידברות עם ההסתדרות, ומשנמנעה מלעשות כן, הוראות ההסכם גוברות על המכתב והתקנון (פסקה 73 לחוות דעתו של השופט מלצר). ואולם, בית משפט זה מצא לשנות את תקרת סכום ההשתתפות של הקרן בתשלום הגמלה מזו שהוצעה על-ידי הנשיא אדלר. נקבע לעניין זה, כי יש לפרש את ה"משכורת הקובעת המרבית הנהוגה לגבי המבוטחים בקרן" בהתאם למבוטח הקונקרטי והתקנון האחיד החל בקרן הפנסיה הותיקה בה בוטח, ולא בהתאם למשכורת המרבית בדירוג הגבוה ביותר; ואולם, נקבע לעניין זה של חישוב המשכורת המרבית, כי יש להביא בחשבון את מלוא תקופת עבודתו של הגמלאי – לרבות תקופת עבודתו בשירות המדינה. מכאן העתירות נשוא ענייננו, שהוגשו הן על-ידי משרד האוצר והן על-ידי קרנות הפנסיה הותיקות – קג"מ ומבטחים.

טענות העותרים

דנג"צ 7730/15 – משרד האוצר

י.

נטען, בין היתר, כי פסק הדין נשוא העתירה משנה את ההלכה הקיימת הנוגעת ליחס בין הוראות התקנון להסכמים לבר-תקנוניים, לפיה בהתנגשות בין השניים הוראות התקנון גוברות; כך, שכן פסק הדין, לפי הנטען, ביכר את הוראות סעיף 11 בהסכם הרציפות על-פני ההוראות הרלבנטיות של התקנון האחיד. עוד נטען, כי ההסדר שנקבע בפסק הדין מפלה לטובה את המשיבים ועובדים נוספים במצבם – דהיינו, עובדים שעברו מקרנות הפנסיה הותיקות לפנסיה תקציבית – על פני עובדים אחרים שהיו מבוטחים בקרנות הפנסיה הותיקות, וזאת בלא שונות רלבנטית בין אלה לאלה; בכך, לפי הנטען, מופר עקרון השויון, עקרון בסיסי בפרשנות הסדרי פנסיה ובכלל. לבסוף נטען לקושי מעשי ביישום פסק הדין – נטען, כי ההסדר אשר נקבע בפסק הדין, לפיו תקרת השכר תיקבע על פי המנגנון הקבוע בתקנון האחיד של קרן הפנסיה הרלבנטית, מעלה קשיים ממשיים ביישומו – זאת, שכן אין בידי המדינה וקרנות הפנסיה המידע הרלבנטי, המצריך נתונים בני עשרות שנים אשר לא נדרשו עובר למנגנון שנוצר בפסק הדין. לטענת המדינה, איתור הנתונים הללו ובניית מסד מידע מתאים יארכו אלפי שעות ויעלו למשלם המסים כסף רב, וזאת כאמור לשם יישום הלכה שמעיקרא חוטאת, לפי הנטען, לעקרון השויון.

דנג"צ 7649/15 – קג"מ ומבטחים

יא.

נטען, בין היתר, בדומה לטענות המדינה, כי משמעותו העיקרית של פסק הדין היא בכך שהוא משנה את ההלכה הפסוקה בדבר בכורת התקנון והעדפתו על-פני הסכמים לבר-תקנוניים. עוד נטען, כי פסק הדין חוטא לעקרון השויון בין עמיתים, ובכך סוטה מן הדין וההלכה הפסוקה בנושא. לטענת הקרנות, פסק הדין מטיל על הקרנות חובות מכוח חוק התגמולים, אשר מעיקרא נועד לחול אך על המדינה ולא עליהן, ומחשק אותן מניהול ענייניה בהתאם לתקנון, כפי שנעשה מקדמת דנן בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה.

תגובות המשיבים

המשיבים 3-1 – קוריצקי, ארגון סגל המחקר במערכת הביטחון, ברפאל ובמשרד רוה"מ וגלייזר

יב.

לטענת המשיבים 3-1, אין הסוגיה שלפנינו סותרת הלכה קיימת שנקבעה בבית משפט זה, אלא מיישמת את ההלכה בנסיבות קונקרטיות. בהמשך לכך נטען, כי בניגוד לטענות העותרים, אין ענייננו בהתנגשות שבין הוראות התקנון האחיד לבין הסכם הרציפות, שכן הוראות התקנון אינן חלות על הסוגיה נשוא ענייננו; זאת, כיון שהקרנות והמדינה נמנעו מהתאמת הוראות התקנון לסיטואציה הקונקרטית של מעבר בין פנסיה תקציבית לפנסיה צוברת ולהיפך. לחלופין נטען, כי אף אילו היה מדובר בהתנגשות בין הוראות התקנון להוראות ההסכם, בית המשפט קבע כי הסכם הרציפות שונה מהסכם לבר-תקנוני אחר, שכן מדובר בהסכם כללי, בעל עיגון סטטוטורי – חוק הגמלאות; ומכאן, כי ההלכה לפיה בהתנגשות בין התקנון להסכם לבר-תקנוני, התקנון גובר – אינה חלה על הסכם הרציפות. אשר לקושי היישומי עליו מצביעים העותרים, נטען כי קושי מעין זה, ככלל, אינו מצדיק דיון נוסף; ולגוף העניין, נטען כי המדינה, הקרנות והגמלאים יוכלו יחד לברר את הנתונים הנדרשים, בעזרת גורמים נוספים כגון המוסד לביטוח לאומי ורשות המסים.

ההסתדרות

יג.

בנוסף לנטען על-ידי המשיבים 3-1, טוענת ההסתדרות כי אין לקבל את הטענה לפיה ההסדר שנקבע בפסק הדין חוטא לעקרון השויון; כך, שכן לפי הנטען קבוצת השויון הרלבנטית היא זו שעליה חל הסכם הרציפות מעיקרא, דהיינו עובדים אשר עבדו תחילה בשירות המדינה ובוטחו בפנסיה תקציבית, ועברו לאחר מכן לעבוד במקום אחר כשהם מבוטחים בפנסיה צוברת – או להיפך, כבענייננו. אשר לקבוצה הראשונה, נטען כי בעניינה ממשיך לחול סעיף 10 להסכם הרציפות, לפיו יש לחשב את המשכורת הקובעת – הן בקרן המשלמת והן בקרן המשתתפת – לפי המשכורת הקובעת בעת הפרישה. כיון שההסדר שנקבע בפסק הדין דומה בעיקרו להסדר זה, אין מדובר בסטיה מעקרון השוויון אלא הגשמתו. אשר לקושי ביישום פסק הדין נטען, כי בהתאם לתקנות הארכיונים (ביעור חומר ארכיוני במוסדות המדינה וברשויות המקומיות), התשמ"ו-1986, המידע אמור היה להישמר בארכיון המדינה; כך או אחרת, נטען כי על המדינה לפעול עם ההסתדרות לאיתור המידע, ככל שהדבר נדרש, ומכל מקום אין די בכך להצדיק קיומו של דיון נוסף.

דיון והכרעה

יד.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובפסקי הדין של הערכאות השונות, ולא בלי התלבטות, לא מצאתי להיעתר למבוקש. כידוע, דיון בפסק דין שיצא מבית משפט זה בהרכב שלושה אינו ניתן כדבר שבשגרה, וזאת אף כאשר יש בו חידוש הלכתי מסוים (דנג״צ 6264/14 בלוך נ׳ הועדה המקומית לתכנון ובניה בשומרון (2014); דנ״א 8619/14 LISENCING LLC TOMMY HILFIGER

נ׳ סויסה , פסקה י״ד (2015) (להלן עניין סויסה ); כך במיוחד כאשר פסק הדין ניתן פה אחד, כבענייננו (דנ״א 2393/12 מדינת ישראל נ׳ מולהי , פסקה 8 (2012); עניין סויסה , פסקה ט״ו). כפי שנקבע בבית משפט זה, ״לא כל חידוש הלכתי די בו כדי להצדיק סטיה מן הכלל הרגיל שלפיו פוסק בית המשפט העליון בשלושה ופסיקתו היא סוף פסוק. נדרשת הלכה מיוחדת וחריגה שיש בה לשנות באופן מהותי נורמות ששררו עובר להלכות שנדונו והוכרעו בפסק הדין״ (דנ״א 3455/05 עטיה נ׳ שחר , פסקה 6 (2005), מפי המשנה לנשיאה מ' חשין; ראו גם דנ״א 5255/14 הועדה המקומית לתכנון ובניה גבעתיים נ׳ אליק רון , פסקה 7 (2014); עניין סויסה , פסקה י״ד).

טו.

אכן, ניתן לומר כי פסק הדין נשוא העתירות שלפנינו מחדד פן מסוים בתחום הביטוחים הפנסיוניים; זאת, הן מבחינת הקביעה לפיה יש ליתן בכורה בנסיבות לסעיף 11 להסכם הרציפות על פני הוראת הממונה, והן בבחינת הפרשנות המוענקת לסעיף 11 עצמו, באופן המשלב בין הוראות חוק הגמלאות לתקנון האחיד. ואולם, כאמור, בכך לא סגי למתן דיון נוסף. לטענת העותרות, הנימוק המרכזי למתן דיון נוסף נעוץ בכך שבפסק הדין שינה למעשה בית המשפט מן ההלכה שנקבעה בבית משפט זה לעניין בכורתן של הוראות התקנון האחיד על-פני הסכם לבר-תקנוני בבג"צ 6460/02 אליאב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד ס(4) 411 (2006) בהרכב מורחב (להלן עניין אליאב ); לפי הנטען, שינוי הלכה שניתנה על-ידי בית משפט זה בהרכב מורחב, יש בו כדי לבסס עילה לקיום דיון נוסף. אלא, שלא ראיתי להלום טענה זו של העותרות, וזאת משני טעמים מרכזיים.

ראשית , אין ענייננו בסתירה בין הוראות התקנון להוראות הסכם הרציפות. כפי שציין בית משפט זה בנידון דידן, ועמדנו על כך מעלה – הוראות התקנון אינן חלות על המקרה דנא כלשונן. זאת, כיון שהמדינה וקרנות הפנסיה הותיקות נמנעו מפעולה כנדרש בסעיף 63א ולא ערכו את ההתאמות הנדרשות, באופן שיחיל את ההסדר שנקבע בתקנון לעניין המעבר בין קרנות הפנסיה הותיקות לבין עצמן, גם על מעבר אל הפנסיה התקציבית או ממנה. ענייננו למעשה, בסתירה בין הוראות הסכם הרציפות למכתב ששלח כאמור הממונה; ובהינתן חשיבותה ומעמדה של הזכות לגמלת הזקנה כזכות קניינית או מעין-קניינית (ראו למשל בג״צ 5578/02 מנור נ׳ שר האוצר , פ״ד נט(1), 729, 739 (2005); בג״צ 6784/06 שלייטנר נ׳ הממונה על תשלום גמלאות , פסקאות 9-8 (2011)), ובהינתן הוראות החוק שמכוחו נקבע ההסכם, ונוכח הסתמכות הנוגעים בדבר מטבע הדברים על פי לשון החוק, נדמה שלא בכדי קבע בית המשפט כי ההסכם גובר.

ודוק, אין מדובר בדווקנות פורמליסטית גרידא – אילו רצה מתקין התקנון להחיל על ההסדר נשוא ענייננו הוראות זהות לאלה החלות בעניינם של אלה העוברים בין פנסיה צוברת אחת לאחרת, היה עושה כן; ואולם לא כך נעשה, ונדמה שביסוד הדבר היתה העובדה, שמעיקרא הסכם הרציפות נחתם מכוח חוק הגמלאות, ומכאן ששינויו מצריך שיתוף פעולה עם ההסתדרות – וראו כאמור סעיפים 104-103 לחוק הגמלאות והחלטת ממשלה 4845. הן המדינה והן הקרנות לא הסבירו מדוע לא נעשה תיקון מעין זה, שהשכל הישר מורנו – דומה – כי בהבנה ניתן היה אולי להגיע לפתרון מוסכם תוך הבנה הדדית של צרכים ואילוצים. המדינות והקרנות למעשה התייחסו בטענותיהן לתקנון כאילו נכללת בו הוראה מפורשת לנידון דידן, ולא היא. די בכך לקבוע, כי ענייננו אינו משנה מקביעתו של בית משפט זה בעניין אליאב .

שנית , ולמעלה מן הצורך, באשר למעמדו של הסכם הרציפות – בית משפט זה עמד בפסק דינו על ההבדלים בין הסכם הרציפות לבין הסכם לבר-תקנוני ״רגיל״ שנדון בעניין אליאב : הסכם הרציפות נחקק מכוח חוק (חוק הגמלאות); הן המדינה והן קרנות הפנסיה הותיקות היו צד לו; והוראותיו הוטמעו אל תוך התקנון האחיד (ראו פסקה 71 לפסק דינו של השופט מלצר; פסקה 3 לפסק דינו של השופט עמית). בשונה, ההסכם הלבר-תקנוני ה"רגיל״, שנדון בעניין אליאב , נחתם בין קרן פנסיה קונקרטית לקבוצה מסוימת של עמיתים, במטרה למשוך אותה קבוצה ״מיוחסת״ על-דרך של הענקת זכויות עודפות לאותה קבוצה. מכאן קבע בית משפט זה בעניין

אליאב כי במקרה כדוגמת זה שנדון שם, גוברות הוראות התקנון. עינינו הרואות – כאמור – כי הנידון דידן שונה מכך, ולכן אין מדובר בשינוי ההלכה שנקבעה בעניין אליאב , אלא לכל היותר, אם בכלל, בפיתוחה ובהתאמתה לנסיבות הקונקרטיות – ובכך, כידוע, אין כדי לבסס עילה לדיון נוסף (דנג"צ 10480/03 בוסידן נ' בכרי , פ"ד נט(1) 625, 639 (2004); דנג"צ 2469/15 גורביץ' נ' הכנסת , פסקה 9 (2015));

יתרה מכך, אילו התברר כי יש ממש בעמדת העותרים, ובית המשפט יישם באופן שגוי את ההלכה הקיימת – ואינני אומר זאת – ספק אם היה בכך כדי להורות על קיומו של דיון נוסף, הליך חריג מעצם טבעו (דנג"צ 247/04 שר האוצר נ' מרציאנו (2004); דנג"צ 2630/14 ריינר נ' בית הדין הרבני הגדול , פסקה 15 (2014)).

טז.

לעניין הטענות בדבר הקושי ביישומו של פסק הדין – אין חולק, כי אכן יש בפתרון שנפסק, שבו הלך בית המשפט בהקשר מסוים לטובת המדינה והקרנות, כדי לגרום להן קושי מסוים באיתור המשכורות ונתונים אחרים של הגמלאים הרלבנטיים לשם חישוב המשכורות הקובעות. ואולם, גם בכך לא די להורות על דיון נוסף בפסק דין של בית משפט זה; על המדינה והקרנות יהא ליצור שיתוף פעולה עם הגורמים המדינתיים הרלבנטיים וכן עם ההסתדרות, כדי לאסוף את הנתונים ולבצע את פסק הדין כהלכתו, ובמקום שבו הדבר לא יהא אפשרי אובייקטיבית, חזקה שיימצאו פתרונות הוגנים בקירוב – בהסכמת הגורמים הרלבנטיים, לרבות ההסתדרות.

יז.

ומשאמרנו זאת, לא אכחד כי הטענה לפיה תוצאתו הסופית של פסק הדין חוטאת במובן מסוים לעקרון השויון, העומד בבסיס פרשנות ההסדרים הפנסיוניים, היתה מעיקרא שובת לב (ראו בג"צ 2010/90 התאחדות חברות לביטוח חיים בע"מ נ' ממשלת ישראל , פ"ד מה(1) 405, 413 (1990); עניין אליאב , פסקאות 35-32; בג"צ 359/07 מקורות נ' בית הדין הארצי לעבודה (2007)). כך, שכן על פני הדברים, המבוטחים שבוטחו בשלב שני של חיי עבודתם בפניה תקציבית, לאחר שהיו מבוטחים בפנסיה צוברת, זוכים לפי פסק הדין להטבה הבאה לידי ביטוי בזכאות לגמלה מוגדלת אף בתקופה בה בוטחו בפנסיה צוברת. ואולם, במישור המשפטי נזכור, כי המחוקק הוא שמצא מעיקרא להבחין בין עובד המדינה (בגלגול הקודם, בטרם ביטול הפנסיה התקציבית ברובה) לבין העובד מחוץ לשירות המדינה, הן בעצם הענקתה של הפנסיה התקציבית והן בחקיקתן והתקנתן של נורמות שונות המקשות על שינויים בהסדרים הקיימים, כדוגמת ההסדר נשוא ענייננו, בסעיף 11 להסכם הרציפות וסעיף 63א לתקנון האחיד.

בהמשך לכך, למותר לציין כי ישנו קושי לא מבוטל בקבלת עמדה לפיה המדינה נהגה באי שויון ביצירת ההסדרים, כאשר היא עצמה – או הקרנות הממומנות בחלק גדול מכספה – מעלה את הטענה. דהיינו, המדינה ראתה בעבודה בשירות המדינה שוני רלבנטי, קבעה את הסדרים בהתאם, ונדמה כי ענייננו אינו המקום ההולם לקבוע אחרת; כך במיוחד, כפי שציינו, שעה שהיה בידי המדינה לעשות לשינוי התקנון בהתאם למבוקש על-ידיה כעת, אולם חדלה מעשות כן מטעם זה או אחר. והנה עתה מבקשת המדינה הלכה למעשה מבית משפט זה להיכנס בנעליה כרשות מחוקקת ומבצעת, ולשנות את ההסדרים שמשינוים נמנעה עד הנה, באופן שירע את מצבם של המבוטחים נשוא ענייננו ושכמותם, על ציפיותיהם שהיו מעוגנות בבירור וממוסמכות, בכך שיינטל מהם נתח גדול מן הפנסיה, וזאת קשה להלום; ראו, בין השאר, ע"א 7654/06 רוזנשטראוך נ' קרן הגמלאות של חברי אגד

(2007). כך, מבלי לגרוע מחשיבות עקרון הדינמיות של תקנוני הקרנות – המאפשר להן לשנות את תקנונן, בתנאים מסוימים, לשם עמידה בהתחייבויותיהן הכספיות כלפי מבוטחיהן (וראו למשל: עניין אליאב, פסקה 30; בג"צ 4948/03 אלחנתי נ' שר האוצר , פסקה 3 לפסק דינה של השופטת חיות (2008)) – אשר בנסיבות הייחודיות נשוא ענייננו, מן הטעמים שהועלו מעלה, אין בו די להגיע לתוצאה המתבקשת על-ידי העותרות. נתתי לבי גם לכך שההסתדרות, האמורה להיות אמונה על השויון כעיקרון החל על חבריה, תומכת בעמדת קוריצקי וגלייזר.

בנוסף לכך, אין חולק כי סעיף 10 להסכם הרציפות, שעניינו מעבר של עובד מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, ולפיו המשכורת הקובעת נקבעת לפי משכורתו הקובעת של העובד ערב פרישתו עד לדרגה הגבוהה ביותר בסולם הדירוג בו שובץ העובד בשירות המדינה ערב עזיבתו – נותר בתוקף והמדינה והקרנות ממשיכות לפעול בהתאם לו; מכאן, כי פרשנות סעיף 11 באופן בו מעוניינות המדינה והקרנות עלולה ליצור הפליה בין העובדים נשוא ענייננו לבין העובדים עליהם חל סעיף 10, דהיינו בין עובדים אשר עברו מפנסיה צוברת לתקציבית לבין עובדים אשר עשו את המעבר בכיוון ההפוך, ולא הועלה כל טעם מדוע ראוי שכך יהא (ראו פסקה 103 לפסק הדין נשוא העתירה). גם מטעמים אלה לא מצאתי להיעתר למבוקש ולהורות על קיומו של דיון נוסף.

יח.

אין בידי איפוא להיעתר לעתירה. בנסיבות, לא ייעשה צו להוצאות.