דנ"פ 1537/12 מדינת ישראל נ. אלון גנני

1.

לפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"פ 6374/08 מיום 6.2.2012. פסק הדין ניתן על ידי השופט ח' מלצר , בהסכמת המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופט ס' ג'ובראן .

2.

בפסק הדין נדון סעיף 71א(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין ), המסמיך את בית המשפט להטיל על נאשם בפלילים צו שירות לתועלת הציבור (להלן – צו שירות ). בקצירת האומר נציין, כי צו שירות הינו אחד מאמצעי הענישה בפלילים. הסמכות להטלתו מוסדרת בסימן ד'1, פרק ו' לחוק העונשין. בית המשפט רשאי להורות על צו שירות הן בעקבות הרשעה הן בלא הרשעה (סעיפים 71א(א) ו-(ב) לחוק, בהתאמה). על מהותו של צו שירות ציינתי ברע"פ 4107/02 אסד נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(2) 248 (2003), כי, "אחד המאפיינים של צו שירות הוא שהנידון ממשיך באורך חייו הרגיל, אלא שבשעות הפנאי שלו הוא מבצע את השירות שהוטל עליו בלא שיקבל שכר עבורו" ( שם , עמ' 254 לפסק-דיני). עוד נאמר בפסיקה, כי מבחינה מסוימת עומד צו השירות "...בדרגה אחת מתחת למאסר מעבודות שירות, הנחשב מאסר אף שאינו מאחורי סורג ובריח, והאדם מצוי בפיקוח ובסנקציות של שירות בתי הסוהר, אך שב לביתו מדי ערב. שירות לתועלת הציבור מצוי בפיקוח שירות המבחן, אך במהות אין העבודות עצמן שונות זו מזו לאמיתן" (ע"פ 1154/07 מדינת ישראל נ' פלוני , פיסקה ח(3) (לא פורסם, 19.4.2007); לסקירה מפורטת של ההסדרים הנוגעים לצו השירות ראו יעקב קדמי על סדר הדין הפלילים חלק שני 1753-1746 (מהדורה מעודכנת, התשס"ט-2009)).

3.

במקרה שלפנינו סבורה המדינה, היא העותרת לדיון נוסף, כי הפרשנות החדשנית, לגישתה, שניתנה בפסק דין לסעיף 71א(א) לחוק העונשין, מעוררת קושי מן הסוג המצדיק דיון נוסף בפסק הדין. הסעיף האמור קובע כי -

"בית משפט שהרשיע אדם ולא הטיל עליו עונש מאסר בפועל, רשאי, במקום כל עונש אחר או בנוסף עליו, לחייבו בצו שיעשה, בשעות הפנאי שלו וללא שכר, פעולה או שירות לתועלת הציבור או הזולת (להלן, בסימן זה - שירות לציבור), למשך תקופה, למספר שעות ובהתאם לתכנית, הכל כפי שיקבע בית המשפט בצו; לצו כאמור ייקרא להלן 'צו שירות'".

משמעותו הברורה והחד משמעית של סעיף זה, ועל כך אין מחלוקת, היא כי בית משפט הגוזר את דינו של נאשם בפלילים, בעקבות הרשעה, אינו רשאי להטיל עליו עונש מאסר בפועל ביחד עם צו שירות . בפסק הדין נשוא העתירה התעוררה השאלה האם ערכאת הערעור , הדנה בערעור על גזר דין בו הוטל על נאשם צו שירות , רשאית להתערב בגזר דינה של הערכאה הדיונית , ולהטיל על הנאשם עונש של מאסר בפועל . זאת, כאשר פסק דינה של ערכאת הערעור ניתן לאחר שהנאשם השלים את ביצוע צו השירות .

4.

שאלה זו התעוררה בעניינו של המשיב, שהואשם בביצוע עבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) רישה לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973. בעלי הדין גיבשו הסדר טיעון בו הודה המשיב במיוחס לו. בהסדר הטיעון נקבע, בנוסף, טווח ענישה מוסכם לפיו תטען המדינה לכל היותר לעונש של שישה חודשי מאסר בפועל, שירוצו בעבודות שירות, ואילו ההגנה תטען לעונש כרצונה. בעקבות הודאתו, הורשע המשיב בביצוע העבירה. לאחר שמיעת טיעונים לעונש הטיל עליו בית משפט השלום בתל-אביב-יפו את העונשים הבאים: צו שירות בהיקף של 350 שעות: 12 חודשי מאסר על תנאי; העמדה תחת פיקוח שירות המבחן למשך שנה; וקנס בסך 7,000 ש"ח. המשיב החל לבצע את צו השירות, והמדינה מצידה ערערה על גזר הדין לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה והעמיד את עונשו של המשיב על שישה חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות.

5.

המשיב הגיש לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בפסק הדין נשוא העתירה, ביטל בית המשפט העליון את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון קבע, כי בית המשפט המחוזי לא היה יכול להטיל על המשיב עונש של מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות. הטעם לכך היה, כי "פרשנות ראויה של סעיף 71א(א) [לחוק העונשין] מובילה... למסקנה כי אם במועד גזירת הדין לא יכול בית המשפט לגזור על נידון הן עונש מאסר בפועל והן צו שירות לתועלת הציבור – הרי שגם במסגרת הערעור לא יכול בית המשפט לעשות כן ואין זה משנה האם שני העונשים ניתנו במקביל באותה ערכאה, או בשתי ערכאות שונות" (פיסקה 11(ב) לפסק הדין). המדינה סבורה, כאמור, כי קיים צידוק לערוך דיון נוסף בפסק הדין. טענתה המרכזית של המדינה היא, כי הקביעה בפסק הדין, לפיה ערכאת הערעור אינה מוסמכת להטיל על נאשם עונש של מאסר בפועל אם הערכאה הדיונית הטילה צו שירות, והנאשם השלים את ביצועו, אינה עולה בקנה אחד עם סעיף 213 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי ), המגדיר את סמכויותיה של ערכאת הערעור בדין הפלילי. סעיף זה קובע, כי ערכאת הערעור רשאית לעשות אחת מאלה -

"(1)

לקבל את הערעור, כולו או מקצתו, ולשנות את פסק הדין של הערכאה הקודמת או לבטלו וליתן אחר במקומו, או להחזיר את המשפט עם הוראות לערכאה הקודמת;

(2)

לדחות את הערעור;

(3)

ליתן בקשר לפסק הדין כל החלטה אחרת שהערכאה הקודמת היתה מוסמכת לתתה".

6.

אכן, פסק הדין אינו דן ביחס בין סעיף 71א(א) לחוק העונשין לבין הסמכות הכללית המוקנית לערכאת הערעור בפלילים, מכוח סעיף 213 לחוק סדר הדין הפלילי. סוגייה זו מעוררת לכאורה קושי מסויים, שהרי משמעותו של פסק הדין נשוא העתירה הינו צמצום שיקול דעתה של ערכאת הערעור להתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית, כאשר מדובר בנאשם שהשלים את ביצוע צו השירות לפני שניתן פסק דינה של ערכאת הערעור. המדינה מתארת קשת של מצבים בהם פרשנותו של בית המשפט העליון לסעיף 71א(א) לחוק העונשין אף עלולה להוביל, לשיטתה, לתוצאות קשות מבחינתו של הנאשם. למשל, מקרה בו הערכאה הדיונית הטילה על נאשם עונש של מאסר בפועל, אותו הוא החל לרצות (בין אם בדרך של עבודות שירות ובין אם לאו). לגישת המדינה, במקרה כזה לא תוכל ערכאת הערעור להקל עם הנאשם ולהטיל עליו צו שירות חלף המאסר בפועל.

7.

טענותיה של המדינה הן אכן כבדות משקל אך בסופו של דבר איני סבור כי יש להורות על דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון. זאת, בשל מספר טעמים מצטברים. ראשית, את הקביעה בפסק הדין יש לקרוא על רקע הנסיבות המסוימות והמיוחדות של המקרה. פסק הדין התייחס כאמור אך ורק למצב בו ערכאת הערעור מחמירה בעונש ומטילה מאסר בפועל, ולא לנסיבות בהן מבקשת ערכאת הערעור להתערב לקולה בפסק דינה של הערכאה הדיונית. ייתכן בהחלט, ואיני קובע מסמרות, כי במקרה השני, תיתכן אפשרות פרשנית שונה לסעיף 71א(א) לחוק העונשין מזו שנקבעה בפסק הדין נשוא העתירה. מכל מקום, סוגיה זו אינה טעונה הכרעה במקרה דנא. שנית, דומה כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין מתייחסת אך ורק למקרים בהם השלים הנאשם את מלוא שעות השירות שנקבעו בצו השירות לפני שניתן פסק דינה של ערכאת הערעור. פסק הדין לא התייחס למקרים בהם השלים הנאשם ריצוי של חלק מצו השירות, או לא החל לבצעו כלל. נכון הוא, כי בפסק הדין אין אמירה ברורה המצמצמת את תחולתו רק למקרים בהם השלים הנאשם את ביצוע צו השירות, אך עיון מדוקדק בפסק הדין מלמד, כי ההלכה שנפסקה בו כוּוְנה לחול במצבים בהם סיים הנאשם לבצע את צו השירות (וזוהי אף עמדת המשיב, ראו סעיף 12 לתשובתו לעתירה). כך, הדגיש השופט מלצר בפיסקה 10 לפסק הדין, כי מוצדק היה לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור, מן הטעם שהבקשה העלתה שאלה משפטית כללית, למצער – בדבר האפשרות להטיל עונש מאסר על נאשם שריצה כבר עונש שירות לתועלת הציבור .

8.

זאת ועוד, בענייננו יש חשיבות לכך שבקשת המדינה לעיכוב ביצוע צו השירות נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. נתון זה מלמד אף הוא על היותו של המקרה דנא חריג. זאת, משום שמדיניותם של בית המשפט הינה להיעתר, ככלל, לבקשות המדינה לעכב ביצוע עבודות שירות או צו שירות (ראו פיסקאות 7-6 להחלטתה של השופטת ע' ארבל , מיום 14.2.2007, בבקשה לעיכוב ביצוע בע"פ 1154/07 הנזכר בפיסקה 2 לעיל). בענייננו, המדינה עתרה לעיכוב ביצוע צו השירות רק לאחר שהמשיב החל לבצעו. ייתכן, כי מטעם זה דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיכוב ביצוע (ההחלטה לא נומקה). היינו, ייתכן כי הידרשותו של בית המשפט העליון לפרשנות סעיף 71א(א) לחוק העונשין הייתה נמנעת אילו הייתה המדינה מזדרזת ומגישה בקשה לעיכוב ביצוע לפני שהמשיב החל לבצע את צו השירות. דומה, כי במקרים רבים שיתעוררו בעתיד, בהם תוגש בקשה לעיכוב ביצוע ובית המשפט או ערכאת הערעור ייעתרו לה (וזהו, כאמור, הכלל בצו שירות), לא יהיה כלל צורך ליישם את ההלכה שנקבעה בפסק הדין. אוסיף ואציין, לפני סיום, כי בפסק הדין הדגיש השופט מלצר , כי "אף אם יסבור מאן דהוא שתוצאה זו [בנוגע לפרשנות סעיף 71א(א) לחוק העונשין – א' ג'] איננה רצויה (ואינני מחווה דעתי בהקשר זה), הרי ששינוי המצב הנורמטיבי יכול להיעשות רק על דרך של שינוי החקיקה הרלבנטית" (פיסקה 11(ב) לפסק הדין [ההדגשה במקור – א' ג']). העובדה שבידי המדינה לקדם את שינוי החקיקה בנושא זה, בעקבות פסק הדין והערותיו של בית המשפט לגבי סעיף 71א(א) לחוק העונשין, מצדיקה אף היא שלא להיעתר לעתירה (השוו, דנג"ץ 6319/00 מני נ' המוסד לביטוח לאומי , פיסקאות 5-4 (לא פורסם, 26.10.2010)). הערה אחרונה: פסק הדין ניתן פה אחד. מדובר בשיקול נוסף, לצד מניין השיקולים עליהם עמדתי, המצדיק שלא לברר את הסוגיה שבנדון לפני הרכב מורחב של שופטי בית משפט זה (ראו, דנ"א 2393/12 מדינת ישראל נ' מולהי , פיסקה 9 (טרם פורסם, 22.4.2012)).

9.

לפיכך, העתירה נדחית.