דנ"פ 6178/13 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 8167/12, שניתן ביום 26.8.2013 מפי השופט י' דנציגר , בהסכמת הנשיא א' גרוניס והשופט צ' זילברטל . בפסק הדין התקבל בחלקו ערעור המבקש על החלטת בית המשפט המחוזי, בה התקבלה באופן חלקי בקשתו לפסיקת פיצויים והוצאות הגנה מכוח סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).

תמצית העובדות וההליך בבית המשפט המחוזי

2.

נגד המבקש ונגד אדם נוסף (להלן: הנאשם האחר ) הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בו יוחסו להם עבירות של קשירת קשר לפשע, רצח וניסיון לרצח. המבקש היה עצור במשך חודשיים, ולאחר מכן שהה במעצר בית בתנאים מגבילים במשך תקופה שבית המשפט המחוזי ציין כי היא עומדת על 14 חודשים (נראה כי התקופה היא למעשה 11 חודשים בלבד אך לא על כך משתיתה אני את החלטתי – מ.נ.) עד למתן הכרעת הדין בעניינו. יצוין, כי בעת שנעצר היה המבקש קטין ומלאו לו 18 שנים במהלך התקופה שבה היה במעצר בית. בסופו של ההליך, הורשע הנאשם האחר בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום ואילו המבקש זוכה מחמת הספק. המאשימה לא ערערה על הזיכוי. בעקבות זאת, ביקש המבקש מבית המשפט המחוזי מרכז-לוד לחייב את המאשימה לשלם לו פיצויים והוצאות משפט לפי סעיף 80 לחוק העונשין.

3.

בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה בחלקה (תפ"ח 10073-11-09, סגן הנשיאה א' טל , והשופטים ר' לורך ו צ' דותן , החלטה מיום 20.9.2011). בית המשפט קבע כי יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה בנושא זה על נסיבות המקרה שלפניו מוביל למסקנה כי לא התקיימה העילה הראשונה הקבועה בסעיף 80 לחוק העונשין, שעניינה העדר יסוד להאשמה. בפסק הדין נקבע כי לאור התשתית הראייתית שעמדה בפני המאשימה, הגשת כתב האישום לא לקתה בחוסר סבירות קיצוני. בהקשר זה, הזכיר בית המשפט כי בהכרעת הדין נקבע אומנם כי קיים ספק סביר באשמת המבקש, אך צוין כי מתעורר חשד כבד למעורבותו באירוע נושא כתב האישום. עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי מתקיימת העילה השניה שבסעיף 80 לחוק העונשין, שעניינה קיומן של נסיבות אחרות המצדיקות תשלום פיצוי לנאשם, וזאת ככל שהדבר נוגע לפיצויו בגין תקופת מעצרו. בית המשפט לא מצא מקום לפסוק למבקש הוצאות הגנה, בהתחשב בכך שהוא זוכה מחמת הספק ולאור התנהלותו בחקירותיו, שתרמה להעמדתו לדין. עם זאת, הוחלט לפסוק למבקש פיצוי בגין מעצרו. זאת, לאור השלכות המעצר הממושך על המבקש, שהיה קטין בעת שנעצר ואשר זו הסתבכותו הראשונה עם החוק, ולנוכח המחדלים שנפלו בחקירתו. בית המשפט הורה לפצות את המבקש בגין המעצר בשיעור של 50% מסכום הפיצוי המרבי הקבוע בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 (להלן:

התקנות ). על החלטה זו ערער המבקש.

4.

בית המשפט זה קיבל את הערעור בחלקו (פסק הדין ניתן ביום 26.8.2013, מפי השופט י' דנציגר , בהסכמת הנשיא א' גרוניס והשופט צ' זילברטל ). הערעור נדחה בכל הנוגע לשיעור הפיצויים שנפסקו לזכות המבקש, והתקבל בחלקו בכל הנוגע להוצאות ההגנה. בית המשפט סבר כי אכן לא ניתן לקבוע שלא היה יסוד סביר להאשים את המבקש, נגדו עמדו ראיות מפלילות למעורבותו בפרשה נושא כתב האישום והתקיים בעניינו מבחן הסיכוי הסביר להרשעה. עם זאת, בית המשפט סבר כי בעת בחינת התקיימות העילה שעניינה נסיבות אחרות המצדיקות פסיקת פיצוי למבקש, יש ליתן משקל ממשי לעובדה שהוא היה קטין בתחילת מעצרו וכי נעצר לתקופה ארוכה ולאחר מכן שהה במעצר בית בתנאים מגבילים. זאת, במידה לא מבוטלת בזיקה למחדלי חקירה, שלאורם זוכה בסופו של דבר מחמת הספק, ואשר אילולא אירעו ייתכן שהיה נמנע המעצר הממושך. בית המשפט דחה את הערעור בכל הנוגע ל שיעור הפיצוי שנפסק לטובת המבקש והבהיר כי אין זה אחד המקרים החריגים המצדיקים התערבות של ערכאת הערעור בהחלטת הערכאה הדיונית בעניין זה. עם זאת, הערעור התקבל באופן חלקי ככל שהוא נוגע לאי פסיקת הוצאות הגנה . בית המשפט הסביר כי חלק משמעותי מהליך ההוכחות הוקדש לביסוס טענות המבקש למחדלי חקירה, טענות שהתקבלו בסופו של דבר ושעל בסיסן הוא זוכה, גם אם מחמת הספק. בית המשפט ציין כי יש להביא בחשבון את מחדלי החקירה של המשטרה בעניינו, והעיר כי אלמלא אירעו מחדלים אלה, ייתכן שהמדינה הייתה מגיעה לכלל מסקנה כי אין הצדקה להעמיד את המבקש לדין. עם זאת, נוכח התנהלות המבקש בחקירותיו במשטרה, ש"תרמה" להעמדתו לדין, נקבע כי אין מקום לפסוק לטובתו את הוצאות ההגנה המקסימאליות לפי התקנות. לפיכך, הורה בית המשפט על תשלום הוצאות הגנתו של המבקש בסך של 15,000 ₪. הנשיא גרוניס ציין כי בהתחשב בסכום הצנוע שהוצע לפסוק לטובת המבקש, הוא מסכים לתוצאה אליה הגיע השופט דנציגר גם ביחס לפסיקת הוצאות ההגנה למבקש. על החלטה זו הוגשה הבקשה שלפניי לדיון נוסף.

הבקשה

5.

הבקשה שלפניי מתמקדת בטענה כי יש להגדיל את הסכום שנפסק למבקש בגין הוצאות הגנתו. לטענת המבקש, יש לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין זה בין היתר לאור ההשלכות ה"הרסניות" הכרוכות בו, לדעתו, מבחינת עורכי הדין הפרטיים. בבקשה נטען כי דובר בתיק רצח מסובך ומורכב שהטיפול בו ארך למעלה משנתיים וחצי וכלל עשרות רבות של ישיבות הוכחות, מעצרים ובקשות להארכות מעצר, ולמרות זאת נפסק למבקש סכום "סמלי ביותר" עבור הוצאות הגנתו. לדבריו, סכום זה מהווה אחוזים ספורים בלבד מהסכום הכולל שהיה נפסק לטובתו לפי התקנות אילו היה ממונה לו סנגור ציבורי, כפי שנעשה בעניינו של הנאשם האחר, אשר הסנגור שמונה לו קיבל שכר טרחה לפי התעריף הקבוע בתקנות. בבקשה נטען כי למצער כאשר נאשם מזוכה, ובמיוחד מאישום כה חמור, לאחר שהיה עצור עד תום ההליכים במשך תקופה ארוכה, ראוי לפסוק לו לכל הפחות את הסכום הקבוע בתקנות הוצאות הגנה. הוא מזכיר כי סכום זה איננו הסכום אותו שילם בפועל לעורך דינו הפרטי. לגישתו, כל החלטה אחרת תוביל נאשמים להעדיף לפנות לסנגוריה הציבורית תחת עורכי דין פרטיים, תוך פגיעה לא ראויה ולא צודקת באחרונים. לטענת המבקש, פסק הדין נושא הבקשה למעשה גורם למדינה להפסד כלכלי, שכן, הפניית נאשמים לייצוג ציבורי כרוכה בהוצאת כספים מקופת המדינה. לדידו, החזר כספים בגין הוצאות הגנה לנאשמים שזוכו, לפי תעריפי הסנגוריה הציבורית, תחת עידודם לפנות לסנגוריה הציבורית, בסופו של דבר, היה חוסך למדינה כסף רב.

הכרעה

6.

לאחר שעיינתי בטענות המבקש ובפסק הדין, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. סעיף 30(ב) ל חוק בתי המשפט

[נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כי נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר שיקבע לכך רשאים להיענות לבקשה לקיום דיון נוסף "אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בעניין יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף". תנאים אלה אינם מתקיימים במקרה דנא.

7.

פסק הדין נשוא הבקשה אינו עומד בסתירה להלכות קודמות ולא נקבעו בו הלכות חדשות המצדיקות קיומו של דיון נוסף. בית משפט זה דן לא אחת בהרחבה בנושא של פסיקת פיצוי והוצאות הגנה לנאשם שזוכה בדין (ראו, למשל, ע"פ 1986/11 פלוני נ' מדינת ישראל

(12.3.2013) (להלן: עניין פלוני ); וע"פ 5097/10 בוגנים נ' מדינת ישראל (15.1.2013)). קביעותיו של בית המשפט בפסק הדין נשוא הבקשה מתבססות על הפסיקה הקיימת בנושא זה וצועדות בנתיב שהותווה בה. למעשה מדובר ביישום הקריטריונים שנקבעו בפסיקה לבחינת שאלת הפיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין, על נסיבות המקרה הספציפי שעמד לפני בית המשפט (ראו ע"פ 1442/12 פלוני נ' מדינת ישראל , פיסקה 6 לפסק דינו של השופט י' עמית (26.2.2013); ועניין פלוני , פיסקה 10). עוד ראוי לציין כי אין זה פסק הדין הראשון בו לא נפסק לטובת נאשם שזוכה סכום הפיצוי הקבוע בתקנות, בחלקו או במלואו, ואף בכך יש כדי להחליש את טענת המבקש בנוגע להשלכות הרוחב הכרוכות בפסק הדין. לאמיתו של דבר, טענות המבקש הן טענות ערעוריות באופיין, התוקפות את נכונות ההכרעה בפסק הדין נשוא הבקשה. כידוע, טענות ערעוריות אינן מצדיקות דיון נוסף בפסק הדין, שהרי הליך הדיון הנוסף אינו מהווה מסגרת לקיום הליך ערעורי נוסף על פסקי דין של בית המשפט העליון. נראה שדברים אלה נכונים בבחינת קל וחומר מקום שמדובר בטענות שעניינן פסיקת פיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין. כפי שהובהר בפסיקה, לרבות בפסק הדין נשוא הבקשה, ככלל, ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בהחלטתה של הערכאה הדיונית לגבי הזכות לפיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין וביחס להיקף הפיצוי הראוי (עניין פלוני , פיסקה 7). לטעמים אלה לדחיית הבקשה, מצטרפת העובדה שפסק הדין ניתן פה אחד (ראו, דנ"א 2393/12 מדינת ישראל נ' מולהי , פיסקה 9 (22.4.2012)). לאור כל האמור, איני סבורה כי המקרה הנוכחי נמנה עם אותם מקרים נדירים וחריגים המצדיקים דיון נוסף.

8.

סוף דבר: הבקשה נדחית.