פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
דנ"א
6521/15
לפני:
כבוד הנשיאה מ' נאור
המבקשים:
1. מרים אבטיסם נחום
2. דרור נחום
3. סמדר שמחה כותה
4. אפרים נחום
5. רוני אליהו נחום
6. שלמה שמשון נחום
7. פרחה מזל כהן
8. עופר נחום
9. בני בן נחום
10. כנרת נחום
11. גולן נחום
12. אייל נחום
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל - רשות הפיתוח
באמצעות רשות מקרקעי ישראל, מחוז מרכז
בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של
בית המשפט העליון בע"א 6757/13 מיום 19.8.2015 שניתן על ידי כבוד השופטים:
א'
חיות
,
נ'
הנדל
ו
צ'
זילברטל
בשם המבקשים:
עו"ד רועי שחם;
עו"ד רון רובינשטיין
החלטה
1.
לפניי בקשה לקיום דיון נוסף בפסק הדין של בית משפט זה ב-ע"א 6757/13 מיום 19.8.2015 (השופטים א' חיות ; נ' הנדל ; ו- צ' זילברטל ), שבמסגרתו נדחה ערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטת ב' טולקובסקי ) ב-ע"א (מחוזי – מרכז) 13192-05-09 נחום נ' מדינת ישראל רשות הפיתוח מינהל מקרקעי ישראל (27.8.2013).
רקע
1.
בקשה זו עניינה במקרקעין הנמצאים בראשון לציון. המקרקעין רשומים על שם המשיבה, אולם מאז שנות ה-50 החזקה בהם ובמקרקעין הסמוכים להם הייתה בידי המבקשת 1 ובעלה המנוח (להלן: "המנוח"), יחד עם 11 ילדיהם (המבקשים 12-2). לטענת המשיבה, החזקת המבקשים במקרקעין הייתה ללא זכות שבדין וללא ששולמה תמורה כלשהי עבורה. עוד בתחילת שנות ה-70 פנתה המשיבה למנוח במכתב התראה בנושא. בהמשך אף הוגש נגד המנוח כתב אישום בגין הסגת גבול והוא הורשע (ת"פ 54/72). ערעורו של המנוח על הרשעתו נדחה (ע"פ 796/72), ואולם בשני פסקי הדין נקבע כממצא עובדתי כי לפחות בחלק מהמקרקעין החזיק המנוח כחוק. בתחילת שנות ה-90 פנה המנוח למשיבה בבקשה להסדיר את זכויותיו במקרקעין. לגבי חלק מהמקרקעין – חלקה מסוימת, אשר אינה נוגעת לענייננו - הגיעו הצדדים להסכמה לפיה המנוח יפנה את החלקה האמורה בתמורה לפיצוי. אולם הסכמה זו לא נגעה לחלקה שבמחלוקת, שכן בשלב זה הייתה החלקה בבעלות עיריית ראשון-לציון. בשנת 2003, ובעקבות שינוי ייעוד הקרקע, חזרה הבעלות בחלקה שבמחלוקת לידי המשיבה.
2.
ביום 19.5.2009 הגישה המבקשת תביעה נגד המשיבה, במסגרתה עתרה למתן סעד הצהרתי לפיו היא בעלת זכויות חכירה לדורות בחלקה 367. ביום 8.3.2010 הגישה המשיבה תביעה שכנגד, במסגרתה עתרה לסילוק יד המבקשים מהחלקה שבמחלוקת וחיובם בדמי שימוש ראויים עבור השימוש שעשו בה.
3.
ביום 27.8.2013 דחה בית המשפט המחוזי את תביעתה של המבקשת וקיבל באופן חלקי את התביעה שכנגד של המשיבה. אשר לתביעת המבקשת - נקבע כי לא עלה בידיה להוכיח את טענתה כי היא בעלת זכות החכירה לדורות בחלקה, שכן אין בידה הסכם המעיד על זכויות מעין אלה, וכל שניתן ללמוד מהתשתית הראייתית שהניחה הוא שהיא והמנוח אכן החזיקו בחלקה החל מסוף שנות החמישים. אולם, בכך אין כדי לשנות מהעובדה כי מדובר במקרקעין מוסדרים הרשומים על שם המשיבה. בפרט דחה בית המשפט את טענת המבקשת כי יש באמור בפסקי הדין הפליליים שניתנו בעניינו של המנוח כדי לבסס הכרה בזכויותיה בחלקה. צוין, כי אמנם בפסקי דין אלו נקבע כי המנוח החזיק בשטח מסוים כחוק, אך הוטעם, כי קביעה זו נגעה לכלל השטח בו החזיק המערער ולא לחלקה שבמחלוקת באופן ספציפי ועל כן לא ניתן לנייד קביעה זו להליך דנן. עוד נקבע, כי מהמכתבים שהפנה המנוח למשיבה בתחילת שנות התשעים עולה שהמנוח בעצמו הודה בזמנו כי אין לו כל זכות מוסדרת בחלקה, ודאי שלא זכות חכירה לדורות.
אשר לתביעה שכנגד – נקבע כי בחינת מעמדה של המבקשת מעלה כי ניתן לראותה כמי שמחזיקה במקרקעין מכוח רשות מכללא, שכן חרף העובדה שהמשיבה הייתה מודעת להחזקתה בחלקה, משך שנים רבות לא נעשה דבר לפינוייה. בית המשפט ציין, כי רשות מכללא להחזיק במקרקעין, שניתנה ללא כל תמורה, ניתנת לביטול על-ידי הבעלים בכל עת. במקרה זה, הרשות שהוענקה למבקשת בוטלה עם הגשת התביעה שכנגד. על כן קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה לסילוק יד. עם זאת נקבע, כי המחזיק מכוח רשות מכללא חדל להיחשב כמסיג גבול עם מתן הרישיון, ולכן כל עוד הרישיון בתוקף לא ניתן לחייבו בדמי שימוש. מסיבה זו נדחתה תביעת המשיבה לחיוב המבקשים בתשלום דמי שימוש.
פסק הדין מושא הבקשה
4.
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ערערו שני הצדדים. המבקשים טענו בערעורם כי שגה בית המשפט המחוזי עת קבע כי אין בתשתית הראייתית שהונחה בפניו כדי להעיד שלמבקשת זכויות בחלקה, שכן בחלק מן הראיות שהובאו הוכר במפורש ובאופן חד-משמעי כי המנוח החזיק בשטח כדין.
לחלופין נטען, כי אף אם ייקבע שהמבקשת אינה בעלת זכויות בחלקה, שתיקתה של המשיבה, לצד ההחזקה מרובת השנים של המבקשים בחלקה, מלמדת כי למבקשים ניתן רישיון מכללא לשימוש בחלקה ללא תמורה. אמנם, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, הכלל לגבי רישיון שכזה הוא כי ניתן לבטלו בכל עת, אלא שלגישת המבקשים, המקרה דנא מהווה חריג לכלל, כיוון שנוצר "השתק קנייני" המונע ביטול הרשות שניתנה בחלקה, כך שלמעשה מדובר ברישיון בלתי-הדיר.
המשיבה טענה בערעורה כי היה על בית המשפט המחוזי לקבל את התביעה שכנגד במלואה, ולחייב את המערערים בדמי שימוש ראויים.
5.
בית המשפט (מפי השופט צ' זילברטל , בהסכמת השופטים א' חיות ו- נ' הנדל ) דחה את שני הערעורים.
בית המשפט אימץ את מסקנותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, וקבע כי לא הוכח שהמבקשים מחזיקים בחלקה מכוח הסכם או חוזה המקנה להם זכות קניינית כלשהי וכן כי לא בוצע כל תשלום בעבור השימוש וההחזקה במקרקעין. עוד קבע בית המשפט, בדומה לקביעת בית המשפט המחוזי (אם כי מנימוקים מעט שונים), כי המבקשת מחזיקה בחלקה מכוח רישיון מכללא הניתן לביטול בכל עת. רשות זו בוטלה עם הגשת התביעה שכנגד על-ידי המשיבה. על כן הורה בית המשפט על פינוי וסילוק ידם של המבקשים מן החלקה, אולם מצא שאין לחייבם בדמי שימוש.
בית המשפט אף דחה את טענתם החלופית של המבקשים, לפיה הרישיון שניתן להם הוא בלתי הדיר ולא ניתן לבטלו. בית המשפט קבע כי ככלל יש לנהוג במשנה זהירות ביחס לקביעה כי רשות היא בלתי-הדירה, וזכות שכזו תוסק אך במקרים חריגים ויוצאי דופן. אולם כאשר מדובר ברשות מכללא במקרקעי ציבור, שנוצרה עקב מחדלן של הרשויות מלפעול לסילוקו של מסיג גבול במקרקעין, שיקולי מדיניות וטובת הציבור מחייבים להימנע מהקביעה כי זכותו של בר-הרשות התגבשה לכדי רשות בלתי הדירה.
דיון
6.
עתה מונחת לפניי בקשה לקיום דיון נוסף בפסק הדין. אך עיון בבקשה מגלה כי למעשה מדובר במעין ערעור נוסף. על כן דין הבקשה להידחות.
7.
לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, נועד ההליך של דיון נוסף לנושאים בעלי חשיבות משפטית, כאשר "ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או... מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה." מדובר בהליך חריג, אשר לא נועד לשמש כערעור נוסף (ראו, למשל : דנג"ץ 5019/13
בית הדין השרעי לערעורים בירושלים נ' פלונית, פסקה 7 (14.8.2013)), ודאי כאשר פסק הדין ניתן פה אחד כבמקרה זה (דנ"א 2393/12 מדינת ישראל נ' מולהי ,
פסקה 9 (22.4.2012)).
8.
טענות המבקשים הן טענות ערעוריות באופן מובהק. בעיקר מלינים המבקשים על הטעות שנפלה לטענתם בפסק הדין שקבע שאין להם כל זכות קניינית בחלקה. לטענתם, קביעה זו "עומדת בסתירה מוחלטת לראיות אשר הוצגו... לרבות הסתמכות על קביעות קודמות של בתי המשפט בהליכים הקודמים [התיקים הפליליים כנגד המנוח – מ.נ.] וכן הצהרות עובדי ציבור מטעם המשיבה באותו עניין ובין אותם הצדדים". עוד הם תוהים "כיצד אפשר להתייחס למבקשים כפולשים לחלקה 367 לאור מסכת הראיות אשר הונחה". בסיכומם של דברים טוענים המבקשים ל"עיוות דין חמור" בעניינם (פסקה 53.2 לבקשה). מכאן שגם לשיטתם אין לפנינו הלכה חדשה או מוקשית מהסוג המצדיק דיון נוסף ( ראו: דנג"ץ 7802/04
מילוא נ' שר הבטחון (7.11.2004) ), אלא אך הכרעה פרטנית המבוססת על עובדות המקרה ואשר אינה בעלת השלכות רוחב (השוו ל: דנג"ץ 9510/10 ניר בנים מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ נ' קמחי ואח' (4.9.2011). ככלל הדיון הנוסף לא נועד לעסוק בעובדות שנקבעו. בניסיון לשנות את העובדות שנקבעו עוסקת בקשה זו. לטענת בא-כוח המבקשים, בית המשפט "התעלם" מטענות שונות. אולם הדיון הנוסף עוסק במה שיש בפסק הדין ולא במה שאין בו.
9.
המבקשים מתקשים איפוא להשלים עם תוצאות ההליכים בעניינם, אך בכך אין עילה לקיומו של דיון נוסף.
10.
סיכומם של דברים, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, ח' בחשון התשע"ו (21.10.2015).
ה נ ש י א ה