דנ"פ 3465/13 אילן גדו נ. מדינת ישראל

1.

לפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 7408/09 גדו נ' מדינת ישראל מיום 10.3.2013 .

פסק הדין ניתן מפי השופט צ' זילברטל

ובהסכמת השופטים ס' ג'ובראן ו ע' פוגלמן . בפסק הדין נדחה ערעור העותר על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים י' אלרון, כ' סעב ו מ' גלעד ) מיום 1.9.2009, בו נדחתה טענת העותר להפחתת עונשו במסגרת סעיף 300א(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין ).

2.

העותר הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה, על יסוד הודאתו, בעבירת רצח בכוונה תחילה של אשתו בנפרד, אותה דקר עשרות פעמים, באמצעות סכין, לנגד עיני ילדיהם. בית המשפט הרשיע את העותר בעבירת רצח בכוונה תחילה וקיים דיון בטענת העותר כי יש להשית עליו ענישה מופחתת, בהתאם לסעיף 300א(א) לחוק העונשין (להלן - סעיף 300א(א) ), בשל מצבו הנפשי. במסגרת הדיון, העידו הפסיכיאטר ד"ר ב' ראוכברגר, מטעם המשיבה, והפסיכיאטר ד"ר פ' מלב, מטעם ההגנה. כמו כן העיד העותר עצמו. בית המשפט דחה את טענת העותר להפחתת עונש לפי סעיף 300א(א) וגזר את דינו למאסר עולם. גזר הדין התבסס, בין היתר, על חוות דעתו של ד"ר ראוכברגר, אותה העדיף בית המשפט על פני חוות הדעת של ד"ר מלב.

3.

העותר ערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי וטען כי היה מקום להפחית מעונשו לפי סעיף 300א(א). טענתו העיקרית בערעור היתה כי ד"ר ראוכברגר לא הבחין בין שאלת האחריות הפלילית לפי סעיף 34ח לחוק העונשין (להלן: סעיף 34ח ) לבין שאלת העונש המופחת לפי סעיף 300א(א), על תנאיהם השונים של הסעיפים. לטענתו, חוות דעתו של ד"ר ראוכברגר נכתבה לצורך בחינת קיום אחריות פלילית לפי סעיף 34ח ולא התייחסה באופן ישיר לשאלת העונש המופחת לפי סעיף 300א(א). לפיכך, טען העותר כי בפני בית המשפט עמדה למעשה רק חוות דעת רלוונטית אחת שעסקה במפורש בשאלת הענישה המופחתת לפי סעיף 300א(א) – זו של ד"ר מלב – ממנה עולה כי התקיימו תנאי סעיף 300א(א).

4.

כאמור, ערעורו של העותר נדחה ובית משפט זה קבע כי אין להפחית מעונשו. בית המשפט קבע כי אמנם יש ביסוס מסוים לטענה כי ד"ר ראוכברגר לא ירד לעומקה של ההבחנה בין סעיף 34ח לבין סעיף 300א(א), אך הוא לא מצא לנכון לייחס משקל מכריע לפגם זה וקבע כי אין קושי עקרוני להסתמך על חוות הדעת. בית המשפט הבהיר כי בבחינת תנאי סעיף 300א(א), השאלה המרכזית היא מידת הפגיעה ביכולת הנאשם להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה. בית המשפט קבע כי ד"ר ראוכברגר התייחס לשאלה זו גם אם לא התייחס במפורש ובמדויק לקיום "הפרעה נפשית חמורה", כנדרש בסעיף 300א(א). לפיכך, נקבע כי על אף הפגם בחוות דעתו, הרי שד"ר ראוכברגר הותיר בידי בית המשפט כלים מספיקים על מנת להשלים את המלאכה ולהגיע למסקנות בנוגע לאי-תחולת סעיף 300א(א). בהקשר זה, הבהיר בית המשפט כי אין זה משנה אם המומחה כיוון את חוות דעתו לשאלת האחריות הפלילית (סעיף 34ח) או לשאלת העונש המופחת (סעיף 300א(א)), שכן מדובר בסיווג משפטי שעל בית המשפט לבצע, בהסתמך על חוות הדעת המקצועיות ועל יתר הראיות שבפניו. בנוסף, בית המשפט פירט את השיקולים להעדפת חוות דעתו של ד"ר ראוכברגר על פני חוות הדעת של ד"ר מלב וקבע כי אין מקום לסטות מקביעת בית המשפט המחוזי, שהעדיף באופן מובהק וחד-משמעי חוות דעת זו על פני חוות הדעת האחרת. לנוכח זאת, ובהתחשב בחומר הראיות הנוסף שעמד לפניו, קבע בית המשפט כי לא מתקיימים תנאי סעיף 300א(א). בית המשפט אף ציין כי גם אילו היו מתמלאים תנאי הסעיף, אין פירוש הדבר בהכרח כי יופחת עונשו של העותר, שכן, הכרעה זו נגזרת מכלל נסיבות העניין. בהקשר זה, הזכיר בית המשפט את אכזריות מעשיו של העותר. לבסוף, דחה בית המשפט את בקשת העותר למנות מומחה נוסף.

5.

על פסק הדין הוגשה העתירה לדיון נוסף שלפניי. טענתו העיקרית של העותר היא כי לא היה מקום שבית המשפט ישלים את הפגם שנפל בחוות דעתו של ד"ר ראוכברגר. הוא טוען כי קביעתו של בית המשפט לפיה הלה הותיר כלים בידיו לרפא את הפגם שנפל בחוות הדעת אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שד"ר ראוכברגר לא ענה על השאלה מהי מידת הפגיעה ביכולתו של העותר, כאמור בסעיף 300א(א). כמו כן, טוען העותר כי קיים קושי בקביעתו של בית המשפט כי אין זה ראוי להטיל על המומחים את התפקיד של זיהוי המתחם המצומצם של מצבים האמורים בסעיף 300א(א), וכי זהו תפקידו של בית המשפט. לטענת העותר, קביעה זו מאיינת את תפקידו של המומחה ואין בידי בית המשפט הכלים והידע לרפא פגם שנפל בחוות דעת רפואית. עוד סבור העותר כי קביעותיו של בית המשפט בפסק הדין מובילות לטשטוש ההבחנה בין סעיף 300א(א) לסעיף 34ח. לבסוף, טוען העותר כי בעת בחינת תנאי סעיף 300א(א) לא היה מקום לזקוף לחובתו את הפסול המוסרי שבמעשיו, היות שתמיד קיים פסול מוסרי ברצח ולדידו קביעה זו מעקרת מתוכן את סעיף 300א(א).

6.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון ייערך רק אם נתקיימו העילות שהוגדרו בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. במקרה דנא לא נתקיימה אף לא אחת מן העילות שנמנו בסעיף האמור. בפסק הדין לא נקבעה הלכה משפטית חדשה או הלכה מן הסוג המקים עילה לדיון נוסף. תנאי סף לעריכת דיון נוסף הוא שבפסק הדין מושא הבקשה נקבעה הלכה, וזו צריכה להיעשות באופן מפורש וגלוי (ראו למשל: דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן (19.8.2002) ודנ"א 5604/10 וזאנה נ' קופת חולים כללית (30.1.2011)). הטענות שמעלה העותר הן למעשה טענות ערעוריות באופיין, התוקפות את נכונות ההכרעה בפסק הדין מושא הבקשה. כידוע, הליך הדיון הנוסף שמור למקרים חריגים ביותר ויוצאי דופן, והוא אינו מהווה מסגרת לקיום הליך ערעורי נוסף. עסקינן בפסק דין המעוגן בניתוח מקיף ומפורט של הנתונים העובדתיים וההלכות המשפטיות הרלוונטיות. בפסק דינו, קבע בית המשפט העליון כי לא נמצא מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי, שהעדיף את מסקנות המומחה מטעם המשיבה. זאת, בהתאם להלכה לפיה אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות ועובדה שקבעה הערכאה הדיונית ולאחר שבחן גם את חומר הראיות שמעבר לחוות הדעת שבמחלוקת.

איני סבור, איפוא, כי המקרה שלפנינו נמנה עם המקרים הנדירים המצדיקים דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון. מסקנה זו נכונה ביתר שאת אם מוסיפים למשוואה את העובדה שפסק הדין ניתן פה אחד (ראו דנ"א 2393/12 מדינת ישראל נ' מולהי (22.4.2012)).

אשר על כן, העתירה נדחית בלא שהוגשה תשובה.