דנ"א 5604/10 אברהם וזאנה נ. קופת חולים כללית

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (המשנה-לנשיאה א' ריבלין והשופטים ס' ג'ובראן ו- נ' הנדל ) בע"א 3922/08 שירותי בריאות כללית

נ'

אברהם וזאנה (לא פורסם, 8.7.2010) (להלן: פסק הדין ).

1.

ביום 22.2.2004 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת ת.א. 1026/98. על פי פסק דין זה חויבה קופת חולים כללית (להלן: המשיבה ) לשלם לעותר פיצוי בסך של 660,000 ש"ח בגין רשלנותה הרפואית, אשר נמצא כי זירזה בשבע שנים את תהליך החמרת מחלתו של העותר והגעתו למצב של "כליה לבנה". בחלקו האופרטיבי של פסק הדין, תחת הכותרת "ניכויים ושכ"ט עו"ד", קבע בית המשפט המחוזי בירושלים כי "יש לנכות מכל הסכומים המפורטים לעיל את כל תקבולי המל"ל כאשר הם מוצמדים למדד" (ההדגשה הוספה, ד.ב.). לא בכדי הודגשו שלוש המלים הנ"ל, שכן עניינה של עתירה זו לקיום דיון נוסף הוא באופן בו נזקקו בית המשפט המחוזי בירושלים ובית משפט זה לפירושה של התיבה "כל תקבולי המל"ל".

2.

לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי העבירה המשיבה לעותר תשלום בסך 263,747 ש"ח בתוספת שכר טרחת עורך-דין. במקביל הגיש העותר ערעור לבית משפט זה ובו התייחס לשאלות הנוגעות לראשי הנזק שהוכרו ולכימותם. ערעור זה התקבל בחלקו, במובן זה שהוגדל הפיצוי בגין ראש הנזק של כאב וסבל. בשלב כלשהו, ומשסבר העותר כי המשיבה שילמה לו סכום חלקי בלבד מהפיצויים שנפסקו לטובתו, פתח הנ"ל בהליכי הוצאה לפועל כנגד המשיבה. במסגרת הליכים אלה פנה ראש ההוצאה לפועל לבית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ע' חבש ) וביקש הבהרה על פי הסמכות הנתונה לו בסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל ). הבהרה זו מיקדה עצמה בשאלה מהם התקבולים המשולמים על-ידי המוסד לביטוח לאומי אשר נדרש לנכותם, על פי פסק הדין, מסכום הפיצויים בו חויבה המשיבה.

3.

ביום 24.2.2008 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בהליך ההבהרה ובה קבע המותב כי "יש לנכות מפסיקת הפיצויים של בית משפט זה אותן הגמלאות, אשר שולמו לזוכה בשל האירוע הרשלני, בגינו ניתן פסק הדין הספציפי, ולאו

בעבור נכויות קודמות" (ההדגשה במקור, ד.ב.). משמעותה האופרטיבית של הבהרה זו היא כי מתוך סך הפיצויים שנמצאה המשיבה חייבת בהם יש לנכות סכום קטן יותר של גמלאות, כך שהעותר יהיה זכאי בסופו של יום לפיצוי גבוה יותר.

4.

על החלטת הבהרה זו הגישה המשיבה ערעור ובו טענה כי החלטת בית המשפט המחוזי מהווה תיקון טעות על-פי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ), ומשכך נגועה בחוסר סמכות. בפסק הדין נשוא העתירה שלפניי קיבל בית משפט זה את ערעורה של המשיבה וקבע בניגוד לאמור בהבהרה כי תשלומי המוסד לביטוח לאומי ינוכו על-פי האמור בפסק הדין המקורי, כלומר כול התשלומים. בבואו אל תוצאה זו ציין בית המשפט כי היה על העותר להתייחס לשאלת אופן ניכויים של תקבולי המוסד לביטוח לאומי במסגרת הערעור שהגיש, ומרגע שלא עשה כן ופסק הדין המחוזי הפך לחלוט, הרי שאין עוד מקום להידרש לטענות הנוגעות לקביעות המהותיות בפסק הדין. מסיבה זו סבר בית המשפט כי השאלה העומדת לפניו אינה עוסקת באופן הניכוי הנכון של תשלומי המוסד לביטוח לאומי, אלא האם ניתן להבין את פסק הדין של בית המשפט המחוזי כך שהוא מורה לנכות רק את תשלומי המוסד לביטוח לאומי המשולמים בגין הנזק שנגרם ברשלנות. כאמור, בית משפט זה השיב על השאלה בשלילה.

5.

את בקשתו לקיום דיון נוסף סומך העותר על שלוש שאלות עיקריות הנוגעות למגבלות, אשר לשיטתו, החיל בית משפט זה על הליך ההבהרה המעוגן בסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל. לגישתו, פסק הדין נשוא העתירה דנן קובע הלכה חדשה וקשה אשר אלו - ובתמצית - חמשת ראשיה: בית משפט המבקש להבהיר את פסק דינו מוגבל בדרך הבהרת פסק הדין; קיימת דרישה לתימוכין בין פסק הדין המקורי לבין ההבהרה; ביטול העדיפות הפרשנית המוענקת לבית המשפט שנתן את פסק הדין; ערכאת הערעור מוסמכת לקבוע כי בית משפט קמא לא התכוון למה שכתב והבהיר כי התכוון; היה והחלטת ההבהרה מבוטלת, רשאית ערכאת הערעור לפרש את פסק הדין כראות עיניה. בבואו לעמוד על קשיותה של ההלכה, מציין העותר כי ההלכה החדשה "מפקיעה" מבית המשפט את יכולתו להבהיר את פסק דינו ולהבטיח את יישומו הראוי ואת עמידתו בהוראות הדין.

6.

המשיבה מתנגדת לבקשה לקיום דיון נוסף ובפיה מספר נימוקים. ראשית, נטען כי בית המשפט לא פסק כל הלכה חדשה, ובוודאי שלא הלכה חדשה וקשה כשם שהעותר סבור. בעניין זה, מציינת המשיבה כי אין בפסק הדין משום חידוש, אלא רק שיקוף ההליכים הפרוצדוראליים הקיימים במסגרת החוק והדגשת עיקרון "גמר המלאכה". שנית, נטען כי טענות העותר הן ערעוריות באופיין ואין בהן כדי לעמוד בתנאים המחמירים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט לשם עריכתו של דיון נוסף. עם קבלת תגובת המשיבה ביקש העותר להשיב לאמור בה. בתשובה זו משיג העותר על דרך פעולתה של המשיבה כמי שנאחזת בפרוצדורה כדי לקדש תוצאה שאינה צודקת במישור הדין המהותי. בהקשר זה, הקדיש העותר תשומת לב מיוחדת להוכחת היות המשיבה גוף דו-מהותי ולגזירת החובות החלות עליה מתוקף מעמד זה, כגון חובת ההגינות והיושר. כמו-כן, ביקש העותר לציין כי החלטת ההבהרה אינה מהווה תיקון לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אלא רק הבהרת כוונתו של המותב.

7.

לאחר שעיינתי בחומר שבפניי ובטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. כבר נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי לשם עריכת דיון נוסף נדרש כי ההלכה שנקבעה תעמוד בסתירה להלכה קודמת או שיהיו בה חשיבות, קושי או חידוש מהותיים ומשמעותיים שיצדיקו דיון מחודש. עוד נקבע כי הליך של דיון נוסף הינו הליך נדיר וכי ה"הלכה" לענייננו "חייבת לגלות עצמה על פני פסק הדין. וגילוי פנים בהקשר ענייננו פירושו הוא זה, שבית המשפט ביקש במודע ובכוונת מכוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות" (ראו דנ"א 4804/02

רביזדה נ' גולדמן (לא פורסם, 19.8.2002)).

תנאים אלה אינם מתקיימים בעתירה הנדונה. עיון בפסק הדין מעלה כי קביעותיו של בית המשפט מבוססות על נסיבות המקרה הקונקרטי. בית המשפט נתן דעתו לעובדה כי העותר נמנע מלעורר את שאלת אופן ומידת ניכוי תקבולי המוסד לביטוח לאומי במהלך הערעור שהגיש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, ולפיכך מצא כי פסק הדין האמור הפך לחלוט באופן שבית משפט קמא לא יכול היה להידרש לו בשנית. כמו-כן, פנה בית משפט זה לבחון האם ניתן להבין את לשון ההוראה – "יש לנכות מכל הסכומים המפורטים לעיל את כל תקבולי המל"ל כאשר הם מוצמדים למדד" – ככזו שאוצרת בחובה הבחנה בין תשלומים שמקורם בנכות קודמת לבין אלה שמקורם בנכות שנגרמה עקב רשלנות המשיבה. על תשובה זו השיב בית המשפט בשלילה (פסקה 6 לפסק הדין). הווה אומר, בהחלטתו זו לא קבע בית המשפט כל הלכה חדשה בדבר המגבלות החלות על הליך ההבהרה המעוגן בסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, ובוודאי שאין לומר כי פסק הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה יש לקיים בה דיון נוסף.

בית המשפט אף לא נדרש בפסק הדין לאופיו של הליך הבהרת פסק דין, גבולותיו והלכותיו – לא באופן ישיר ואף לא באופן עקיף; וממילא לא שונתה ההלכה לפיה "הבהרת פסק דין לפי חוק ההוצאה לפועל איננה אלא מתן הסבר ופירוש לפסק הדין ככל הנדרש לשם ביצועו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. אין בבקשת הבהרה כזו כדי להסמיך את בית המשפט להוסיף או לתקן את פסק דינו אלא להבהירו בלבד" (רע"א 9085/00 שטרית נ' אחים שרבט חברה לבנין , פ"ד נז(5) 462, 475 (2003)). עוד נקבע שם כי "תיקון טעויות החורגות מגדר סעיף 81 לחוק בתי המשפט או השלמת חסרים מהותיים בפסק דין יכולים להיעשות על דרך ערעור".

נדמה, אפוא, כי העותר מבקש לקרוא בפסק הדין, או שמא בתוצאה הנובעת ממנו, הלכה שלא נמצא עיגונה במילותיו של פסק הדין. על כן, מתקבל הרושם כי עתירתו של העותר לקיום דיון נוסף בפסק הדין אינה במהותה אלא בקשת רשות ערעור, וככזו אין מקום להיעתר לה.

יחד עם זאת, ובשים לב למעמדה המיוחד של המשיבה מבחינה משפטית וציבורית, נראה כי מוטב היה אילו היתה האחרונה שוקלת, ולו לפנים משורת הדין, לבוא לקראת העותר, תחת אחיזתה הדווקנית ביתרונות הדיוניים בהם זכתה בהליכים שנוהלו עד כה. יש לקוות כי המשיבה תיתן דעתה גם לכך.

אשר על כן, העתירה נדחית.