דנ"א 6039/19פלוני נ. היועץ המשפטי לממשלה

בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 2.9.2019, שניתן על-ידי השופטים נ' הנדל , ע' ברון ו- ד' מינץ בבע"מ 6046/18 (להלן: פסק הדין ), ואשר קבע כי המבקשים 1 ו-2 אינם רשאים לעשות שימוש בזרעו של בנם המנוח לשם הפרייתה של המבקשת 3.

רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט העליון

1.

המבקשים 1 ו-2 (להלן: ההורים ) פנו לבית המשפט לענייני משפחה וביקשו להורות ליועץ המשפטי לממשלה להתיר להם לעשות שימוש בזרעו של בנם המנוח, אשר נרצח 12 שנים לפני כן בהיותו בן 27 שנים, וזאת לצורך הפרייתה של המשיבה 3 (להלן: האם המיועדת), שהיא חברת ילדות של אחות המנוח. המנוח לא השאיר אחריו צוואה ביולוגית ולא הפקיד את זרעו בבנק הזרע בעודו חיים. שאיבת הזרע נעשתה לאחר מותו ולבקשת הוריו. במועד פטירתו הייתה למנוח בת זוג לה עמד להינשא לאחר קשר של כ-7 שנים (להלן: בת הזוג ). בינתיים נישאה בת הזוג והקימה משפחה אחרת, והיא לא התנגדה לשימוש בזרעו של המנוח לצורך הפריית האם המיועדת.

2.

בית המשפט לענייני משפחה הורה על עריכת תסקיר אשר המליץ לאשר להורים לעשות שימוש בזרעו של בנם המנוח לצורך הפריית האם המיועדת. המדינה מצידה התנגדה לכך משום שהדבר אינו עולה בקנה אחד עם הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 1.2202 שעניינה "נטילת זרע לאחר המוות ושימוש

בו", 2003 (להלן: הנחיית היועץ המשפטי לממשלה), ולפיה אין לגורמים אחרים, פרט לבת זוגו של המנוח, זכות לפעול להבאת ילדים מזרעו של המנוח לאחר מותו. מספר חודשים לאחר קבלת התסקיר וטרם מתן פסק הדין, ניתנה בבית משפט זה החלטה בבע"מ 7141/15 פלונית נ' פלונית (22.12.2016) (להלן: עניין פלונית ) אשר קבעה הלכה בהרכב מורכב של חמישה שופטים (השופטים י' דנצינגר, י' עמית ו- מ' מזוז , ואנוכי כנגד דעתו החולקת של השופט (כתוארו אז) ח' מלצר ), לפיה מקום שנפטר אדם שהייתה לו בת זוג קבועה מבלי שנתן ביטוי מפורש לרצונו או להסכמתו לעניין השימוש בזרעו לאחר מותו, קמה חזקה הניתנת לסתירה לקיומו של "רצון משוער" של הנפטר להביא ילדים לעולם גם לאחר מותו עם בת זוגו. לפיכך נקבע כי, ככלל, תהא בת הזוג, והיא בלבד, רשאית לעשות שימוש בזרע לצורך הפרייתה היא. עקב כך, דחה בית המשפט לענייני משפחה את תביעת ההורים.

3.

על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי אשר פסק כי בית המשפט לענייני משפחה לא התייחס באופן מספק לשאלת רצונו המשוער של המנוח ביחס לשימוש בזרעו לשם הפריית אישה אחרת שלא הייתה בת זוגתו במועד הפטירה. זאת, נוכח כך שב עניין פלונית צוין כי ייתכנו מקרים חריגים ונדירים שבהם ראוי יהיה לאפשר להורים להוכיח כי רצונו המשוער של הנפטר הינו לעשות שימוש בזרעו להפריית מי שאינה בת זוגו. בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות המקרה מתקיימות אותן נסיבות חריגות שהוזכרו ב עניין

פלונית , ובכלל זה הצהרת אמו ואחותו של המנוח, כי לאחר מות אחיו הצעיר בהתאבדות במהלך שירותו הצבאי, הביע המנוח תמיהה מדוע לא נשאב זרע מגופת אחיו, וכן העובדה שהמדינה ויתרה על חקירת בני משפחת המנוח המצהירים מטעם המשיבים, שהבהירו כי הוא היה מעוניין בהבאת ילדים לעולם וכי הם סבורים שהוא היה רוצה שיעשה שימוש בזרעו לאחר מותו. כן נתן בית המשפט המחוזי משקל לתסקיר שתמך בעמדת ההורים, לכך שהתצהירים הוגשו לפני שנפסקה הלכת פלונית , ולכך שזרעו של המנוח נשאב לפני למעלה מ-15 שנים, בטרם ניתנו מכלול ההלכות בנושא זה.

4.

המשיבים ביקשו רשות לערער על פסק הדין לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון, מפי השופטים נ' הנדל, ע' ברון , ו- ד' מינץ , קיבל את הבקשה והכריע בערעור לגופו. השופט הנדל ציין כי הכלל המנחה הוא רצונו של המנוח: רצונו המפורש קובע, וככל שאין כזה, יש להוכיח את רצונו המשוער. מקום בו, כבענייננו, הייתה למנוח בת זוג קבועה בעת פטירתו, ההנחה היא – וזו לא נסתרה – כי קיים "רצון משוער" להביא עימה ילדים לעולם. השופט הנדל התייחס לאינדיקציות לרצונו המשוער של המנוח עליהן הסתמך בית משפט קמא, וציין כי לא ניתן להקיש מהדברים שאמר המנוח לגבי אחיו הצעיר לעניינו שכן אחיו היה צעיר ורווק, ועוד ציין שמהתצהירים שהובאו ניתן לכל היותר ללמוד על רצונו המשוער של המנוח בהמשכיות לאחר מותו, אך הנחת היסוד היא כי היה מעונין לעשות כן עם בת זוגו, הנחה שלא נסתרה. עוד ציין השופט הנדל כי אף שלא הייתה בין שופטי ההרכב בעניין פלונית הסכמה ביחס לטיבו של חריג המאפשר להורי הנפטר לסתור את ההנחה שבבסיס הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, בענייננו אין צורך להכריע בסוגיה זו שכן אין בה כדי לשנות את התוצאה. זאת הואיל ובמקרה דנן התשתית העובדתית אינה תומכת בתיזה לפיה המנוח החזיק ברצון משוער להמשכיות לאחר מותו שלא עם בת זוגו.

5.

מרבית טענותיהם של המבקשים במסגרת הבקשה דנן מתמקדות בכך שלגישתם הוכח רצונו המשוער של הנפטר בילדים לאחר מותו. נטען כי ניתן לאבחן מקרה זה ממקרים קודמים שנדונו בבית המשפט העליון ולפיכך יש לראות בו מקרה תקדימי המצדיק קיומו של דיון נוסף: בניגוד לעניין פלונית , במקרה דנן בת הזוג אינה מתנגדת לבקשה, ובניגוד לבע"מ 1943/17 שחר נ' מדינת ישראל אשר עסק במקרה שבו ביקשו ההורים להפרות אם פונדקאית ולגדל את הילד בעצמם, כאן מבקשת האם המיועדת לגדל את הילד .

6.

לאחר שעיינתי בפסק הדין נושא הבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ) קובע כי דיון נוסף יינתן מקום שבו קבע בית המשפט העליון הלכה חדשה הסותרת הלכה קודמת או "שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידוש של הלכה שנפסק בעניין" ראוי כי היא תידון בדיון נוסף. בהקשר זה נפסק זה מכבר כי "עד שנדע אם דברים שאמר בית-המשפט העליון בפסק-דין עולים כדי הלכה, חייבת אותה הלכה לגלות עצמה על-פני פסק-הדין. וגילוי-פנים בהקשר ענייננו פירושו הוא זה, שבית-המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכַוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות" ( דנ"א 4804/02

רביזדה נ' גודלמן

(19.8.2002)). עוד נפסק כי "נ קודת המוצא להכרעה אם להורות על קיומו של דיון נוסף היא לשונו של פסק הדין . הקורא את פסק הדין צריך להבין מתוך פסק הדין כי נפסקה בו הלכה " (ההדגשה במקור, דנ"מ 7004/12 בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ' הוועדה המרחבית לתכנון ולבניה שקמים , פסקה 6 (16.10.2012)). אין זה המקרה שבפנינו.

7.

קריאה של פסק הדין מלמדת כי שופטי ההרכב לא ביקשו לקבוע הלכה חדשה, אלא ליישם את ההלכה שנקבעה ב עניין פלונית על נסיבות המקרה, וכפי שכתב השופט הנדל "בשלב זה של התפתחות הדין ובמקרים המתאימים לכך, תידרש לעיתים התערבות מצד בית משפט זה על מנת להוסיף ולשרטט את תיחומם של הכללים בקווים ברורים, כדי לסייע במלאכת היישום... כזה הוא המקרה שלפנינו" ( פסקה 4 לפסק הדין ) . למנוח הייתה בעת פטירתו בת זוג, לה עמד להינשא. טענות המבקשים בהקשר זה הן בעיקרן עובדתיות ועוסקות ביישום החריג שלהבנתם נקבע בעניין פלונית . אסונם של המבקשים אשר שכלו שניים מילדיהם כבד מאד וכמיהתם לנכד מובנת וברורה. אך עם כל הצער וההבנה, הטענות המועלות על ידם בבקשה הן טענות ערעוריות ואינן מקימות עילה לדיון נוסף (דנ"פ 11401/04 מירופולסקי נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (19.12.2004)).

הבקשה נדחית, אפוא, ללא צו להוצאות.