דנ"א 1903/07פלוני נ. המנהל הכללי של משרד הבריאות

בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 21.11.06 בע"א 10834/04, שבו נדחה ערעורה של העותרת על החלטתו של ד"ר א' שנון, מנהל האגף למקצועות רפואיים במשרד הבריאות (להלן: המנהל ), שלא ליתן לה רישיון עבודה כרופאה.

1.

תמצית העובדות כעולה מהשתלשלות הדברים שתוארו בפסק הדין נשוא הבקשה - העותרת, שהיא בוגרת בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל-אביב, החלה ביום 1.10.00 שנת סטאז' במרכז הרפואי שיבא. מנהלי המחלקות בשתיים מן המחלקות בהן עברה העותרת התמחות קבעו כי היא נכשלה בסטאז', אולם היא עברה את הסטאז' במחלקות האחרות בהן התמחתה. לאחר שנפסקה התמחותה במרכז הרפואי שיבא, בעיקר על רקע טענות בדבר אישיותה של העותרת, התנהגותה החריגה ובעיות בתפקודה, היא השלימה עד לחודש מרץ 2002 באישורו של המשיב את יתר חודשי הסטאז' שנותרו לה בבית החולים "ביקור חולים" בירושלים. בתום הסטאז' זומנה העותרת לדיון בפני הוועדה המייעצת לרישוי רופאים, הפועלת מכוח סעיף 24 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976 (להלן: פקודת הרופאים ). ביום 14.6.02 המליצה ועדה זו נוכח הספקות השונים שהתעוררו לגבי התנהגותה של העותרת, שנטען כי היא כרוכה בחוסר ביטחון בולט ובביישנות, לזמן את העותרת לבדיקה של ועדה רפואית פסיכיאטרית לשם החלטה האם ליתן לה אישור לעסוק ברפואה. אולם, העותרת לא נבדקה על ידי הוועדה הרפואית, שכן היא ערקה מצה"ל, בו הייתה משובצת כעתודאית, ועזבה את הארץ למשך כשנתיים. בחודש פברואר 2004 זומנה העותרת לדיון נוסף בפני הוועדה המייעצת על מנת שתוכל להעלות את טענותיה נגד זימונה לבדיקה בפני הוועדה הרפואית. אולם, בדיון חזרה הוועדה על עמדתה כי על העותרת לעמוד לבדיקה של הוועדה הרפואית. בהתחשב בהשתלשלות העניינים המתוארת לעיל החליט המנהל ביום 1.3.04 כי על העותרת להיבדק על-ידי ועדה רפואית לפני שיוענק לה רישיון לעסוק ברפואה. על החלטה זו הגישה העותרת ערעור לבית המשפט העליון, בטענה כי אין להעמידה בפני ועדה רפואית כתנאי לקבלת הרישיון. פסק הדין שניתן בערעור הוא נשוא העתירה לדיון נוסף שבפניי.

2.

בפסק דינו קבע השופט א' רובינשטיין (בהסכמת המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטת ד' ברלינר ) כי בעקבות התרשמותם מהעותרת של מנהלי המחלקות בהן היא התמחתה ושל רופאים אחרים, לא בכדי הוחלט שיש מקום למצות את הליכי הבדיקה לגביה. השופט רובינשטיין ציין עוד, כי נוכח טיבו של מקצוע הרפואה נחוצה זהירות מרובה בהענקת רישיון לעסוק בו וכי תכליתה של פקודת הרופאים הינה, בין השאר, לפקח על תחום זה. הסמכות להורות על בדיקת המערערת בפני ועדה רפואית מעוגנת בסעיפים 31 ו-32 לפקודת הרופאים. סעיף 32(א) לפקודה מסמיך את המנהל לדרוש ממי שמבקש רישיון לעסוק ברפואה ושקיים חשש סביר כי הוא סובל ממחלה מסוכנת ("מחלה מסוכנת" מוגדרת בסעיף 1 לפקודת הרופאים, בין היתר, כ"מחלת נפש" או כ"מחלה או כושר לקוי העשויים לשלול מרופא את היכולת לעסוק ברפואה לחלוטין, זמנית או חלקית") להתייצב בפני ועדה רפואית, וסעיף 32(ב) לפקודה מוסיף וקובע כי: "סירב המבקש לדרישת המנהל, לא יינתן לו רישיון כל עוד לא התייצב ונבדק". סעיף 31(א) לפקודת הרופאים מסמיך את המנהל למנות ועדה רפואית, המורכבת משלושה רופאים, לבדיקת כושרו הגופני או הנפשי של מי שמבקש רישיון לעסוק ברפואה, והוא אף קובע כי כאשר השאלה המתעוררת היא שאלה של "כושר נפשי" תהיה הוועדה מורכבת משלושה רופאים פסיכיאטרים. על סמך הוראות חוק אלה קבע השופט רובינשטיין שאין מניעה לבדיקת העותרת על ידי ועדה רפואית, שכן השאלה שהתעוררה במקרה דנן הינה שאלה של כושר נפשי, אף אם אינה עולה לכדי מחלת נפש. השופט רובינשטיין הוסיף עוד, כי דומה שמה שהעותרת חוששת ממנו הוא הסטיגמה שכרוכה בעמידה בפני ועדה פסיכיאטרית, אולם אף במקרה דנן שבו אין מדובר על דרגת חומרה מיוחדת חייבת להיות דרך לבדיקה, והוועדה הפסיכיאטרית היא הדרך שנקבעה על ידי המחוקק. עם זאת, הציע השופט רובינשטיין בפסק דינו כי העותרת תעמוד בשלב ראשון לבדיקה משותפת של פסיכיאטר ופסיכולוג, ורק אם לאחר שלב זה לא ישוכנע המשיב כי אין צורך בכך שהעותרת תעמוד בפני ועדה פסיכיאטרית, יהיה עליה לעמוד בפני ועדה כזו. בכפוף לאמור נדחה ערעורה של העותרת, ומכאן העתירה לדיון נוסף שבפניי.

3.

בעתירתה המפורטת לדיון נוסף חוזרת העותרת, שאינה מיוצגת, ומעלה טענות עובדתיות שונות בדבר השתלשלות העניינים שהביאה להחלטתו של המנהל לזמנה לוועדה רפואית פסיכיאטרית כתנאי לקבלת רישיון לעסוק ברפואה. מדבריה של העותרת עולות תחושותיה הקשות באשר לנסיבות שהביאו להחלטה הנזכרת, והעותרת אף מתארת את חששה שעצם זימונה לוועדה ילווה אותה בעתיד לכל מקום ויטיל עליה כתם בקהילה הרפואית בישראל, שימנע ממנה אפשרויות תעסוקה ויפגע בכבודה כאדם; וכל זאת, על-פי הנטען, ללא ראיה מבוססת להיותה חולה במחלה מסוכנת כלשהי. המשיב בתשובתו לעתירה לדיון נוסף, טוען כי אין לקיים דיון נוסף בפסק הדין נשוא העתירה. לטענתו, הגם שפסק הדין הוא משמעותי ומהותי עבור העותרת לא נקבעה בפסק הדין כל הלכה בעלת חשיבות, קשיות או חדשנות, המצדיקה סטייה מן המדיניות השיפוטית לפיה אין לקיים דיון נוסף אלא במקרים יוצאי דופן ונדירים.

4.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. מעיון בטענותיה של העותרת עולה כי העותרת חשה שנעשה לה עוול וכי חששה הסובייקטיבי מפני השלכות זימונה לוועדה הפסיכיאטרית על עתידה המקצועי הינו חשש כן וממשי. עם זאת, בכך שתוצאות פסק הדין הן קשות עבור אחד מהצדדים להליך, אין די כדי להצדיק דיון נוסף בפסק הדין (ראו: דנג"ץ 8740/06 לוי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); דנ"א 7957/05 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם)). הליך הדיון הנוסף הוא הליך נדיר ויוצא דופן שנועד לדון בהלכות חשובות, קשות, חדשניות או כאלה שסותרות הלכות קודמות. הלכה מעין זו לא נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה, המבוסס על הנסיבות העובדתיות הקונקרטיות הנוגעות לעניינה של העותרת. לפיכך, לא מתקיימים במקרה דנן התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לקיום דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון.

אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.