דנ"א 4066/12 פורקור בע"מ נ. מדינת ישראל-אגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין-פקיד

1.

לפניי בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון בו נדחה ערעור המבקשת על פסק דין של בית המשפט המחוזי. המשיב – פקיד שומה חיפה – הוציא למבקשת בשנת 2006 שומת מס לשנת המס 2002 בגין הטבות מס שקיבלה בשנים 1996-1994 ושבוטלו למפרע בשנת 2002. ערעור המבקשת לבית המשפט המחוזי נגד השומה שהוצאה לה נדחה ברובו ועל כך הוגש ערעור לבית משפט זה. בית המשפט העליון דחה כאמור את הערעור ועל כך העתירה שלפניי.

2.

בפסק הדין של בית המשפט העליון פורט הרקע להליך ואיני רואה צורך לחזור על הדברים. לאחר פירוט הרקע להליך תיאר בית המשפט את אשר נפסק בבית המשפט המחוזי ואת טענות המערערת בעניין ולבסוף בחלק האופרטיבי קבע בית המשפט כדלקמן:

"שקלנו את טיעוניהם המפורטים של הצדדים. לא ראינו להתיר קבלתן של הראיות הנוספות, בהעדר עילה לכך, כמבואר בתגובתו לעניין זה של המשיב. מסקנתנו היא כי אין עילה להתערב בהכרעותיה של הערכאה הדיונית. לא מצאנו מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בה. ממצאים אלה תומכים במסקנה המשפטית; ובזו האחרונה לא גילינו טעות בחוק.

לפיכך אנו דוחים את הערעור.

המערערת תשלם למשיב שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪."

3.

על פסק דין זה הגישה המבקשת את העתירה לקיום דיון נוסף שלפניי תוך שהיא טוענת כי נגרם לה עוול. כמו כן בתיק נמצאת בקשה בכתב יד המבקשת כי ייעשה צדק.

ואולם, כדי להצדיק דיון נוסף לא די בתחושה סובייקטיבית בדבר עוול וחוסר צדק (ראו: דנ"א 1903/07 פלונית נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות , פסקה 4 (טרם פורסם, 16.5.2007); דנג"ץ 10943/04 פרטי נ' כב' ראש ההוצל"פ לשכה ת"א , פסקה 4 (לא פורסם, 9.6.2005); דנ"פ 6738/99 גוטליב נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (לא פורסם, 23.1.2000)). ענייננו בדחיית ערעור שבמהות נעשתה על סמך תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ובכגון דא הכלל כידוע הוא כי "הקביעה כי במקרה פרטני זה או אחר לא נפל בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי פגם המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור, אינה בגדר הלכה משפטית, ובוודאי שאינה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה, ראוי לקיים בה דיון נוסף" (דנ"א 5502/11 דלין נ' מדינת ישראל מחלקת עבודות ציבוריות , פסקה 3 (טרם פורסם, 27.9.2011); כן ראו והשוו דנ"א 4630/96 ישראלי נ' מדינת ישראל - אגף המכס ומע"מ (לא פורסם, 16.10.1996)). יפים לעניין זה גם דברי השופט מ' חשין:

" הלכה פסוקה היא, שקביעת בית המשפט העליון כי תוצאתו ונימוקיו של בית-המשפט המחוזי מקובלות עליו, אין בה באותה קביעה - כשלעצמה - כדי ליצור הלכה עשויה לזכות מתדיין בדיון נוסף " (דנ"א 7829/02 אדיב נ' קצין התגמולים , פסקה 4 (לא פורסם, 21.11.2002)).

כן יפים לענייננו דברי השופט א' מצא:

"אין בידי לקבל, כי פסק-דין של בית המשפט העליון, הסומך כל כולו על נימוקיו של בית המשפט המחוזי, עשוי להקים עילה לדיון נוסף. 'ככלל, קביעותיו של בית-משפט מחוזי, אשר לא זכו להתייחסותו הברורה של בית המשפט העליון (אף אם אושרו על ידו במשתמע כחלק מאישור פסק הדין כולו), אינן מהוות "הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון" כמובנה בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ובסעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה'" (דנ"א 1585/01 מצדה חברה להנדסה בע"מ נ' רסקו חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ (לא פורסם, 28.8.2001)).

4.

טענות המבקשת על כך שאושרו למעשה הלכות חדשות וקשות אותן יצר בית המשפט המחוזי הסוטות מההלכות הקיימות אינן מצדיקות אפוא דיון נוסף. המבקשת מוסיפה וטוענת כי בית המשפט המחוזי לא דן בכל הטענות שהעלתה בפניו ולא רק זאת אלא שבית המשפט העליון גם הוא לא דן בשאלות הנכבדות להן טענה בערעורה כך שנפגע אמון הציבור בבית המשפט. ואולם, זוהי טענה ערעורית מובהקת וכידוע הדיון הנוסף אינו ערעור נוסף. יתר על כן, אם אכן בית המשפט לא דן בטענות המבקשת ממילא לא ניתן לומר כי נקבעה הלכה המצדיקה דיון נוסף. יפים לעניין זה דברי הנשיא ברק בפרשה אחרת בה נדחתה עתירה לקיום דיון נוסף:

"טענתה של העותרת אינה מופנית כלפי הלכה חדשה שהתקבלה בפסק הדין, ואשר נדרש בה דיון מחודש. [...]. טענתה מופנית רק לכך שבית המשפט לא עסק בפסק דינו בטענות חשובות שהעלתה בעתירה. עם זאת, דיון נוסף אינו ערעור נוסף. גם אם טעה בית המשפט בעשותו כן - ואין בדעתי להכריע בסוגיה זו - איך בכך, בנסיבות המקרה, עילה לקיים דיון נוסף" (דנג"ץ 8479/99 התאחדות ענף הקולנוע בישראל נ' הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו , פסקה 7 (לא פורסם, 6.6.2000)).

5.

המבקשת מוסיפה וטוענת כי המשיב פעל בחוסר סמכות בעניינה הן מבחינת לוחות הזמנים והן מבחינת הדין החל וכי "שאלת סמכותו של המשיב הנה שאלה נכבדת המצריכה דיון נוסף". ואולם, בשים לב לחלק האופרטיבי של פסק הדין שכבר צוטט לעיל ברור כי בפסק הדין לא נקבעה כל הלכה בשאלה הנכבדת לה טוענת המבקשת. אכן, "עד שנדע אם דברים שאמר בית-המשפט העליון בפסק-דין עולים הלכה, חייבת אותה הלכה לגלות עצמה על-פני פסק-הדין. וגילוי-פנים בהקשר ענייננו פירושו הוא זה, שבית-המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכַוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות" (דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גודלמן (לא פורסם, 19.8.2002)). מסיבה זו גם אין לקבל את טענת המבקשת כי יש לקיים דיון נוסף לגבי בקשתה להוספת ראיות בערעור. אכן, גם בעניין זה לא נפסקה כל הלכה לא כל שכן הלכה המצדיקה דיון נוסף.

6.

המבקשת מפנה להחלטתי מיום 9.1.2011 בבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה על ידה במסגרת הערעור. באותה החלטה קבעתי כי " אשר לסיכויי הערעור : מבלי לקבוע מסמרות בדבר, אין לומר כי מבוטלים הם סיכויי הטענה בערעור, לפיה לא היה מקום להורות על השבה מלאה של סכום המענק, בהתחשב בחלוף הזמן ובטענת הסתמכות לכאורה. על עניין זה להתברר בערעור לגופו". לטענת המבקשת דבריי אלו מחזקים את טענותיה בבקשה לקיים דיון נוסף. כן נטען כי "המבקשת סבורה כי לנוכח הסתירה העולה משתי ההחלטות של בית המשפט הנכבד הצדיקה כי בית המשפט הנכבד ינמק ביתר פירוט את השיקולים שהנחו אותו בדחייתו את הערעור". איני רואה כל סתירה בין פסק הדין שניתן בהרכב שלושה לבין ההחלטה שניתנה על ידי בדן יחיד באשר לסיכויי הערעור "מבלי לקבוע מסמרות בדבר". מכל מקום, גם הטענה כי היה מקום שבית המשפט ינמק ביתר פירוט את פסק הדין היא טענה ערעורית ולא לכך נועד הדיון הנוסף.

7.

לבסוף מציינת המבקשת כי בבית משפט שלום מתנהל הליך המצוי בשלב הסיכומים ושם הוצגו ראיות העומדות בסתירה גמורה לקביעות בית המשפט המחוזי בענייננו. המבקשת טוענת כי עלול להיווצר מצב של קביעות סותרות "ועניין זה אף הוא מצדיק כי יתקיים דיון נוסף" ולחלופין מבוקש שלא להכריע בבקשה לדיון נוסף עד למתן פסק דין בבית משפט השלום. מתוך הבקשה לא ברור מה עניינה של התביעה המתנהלת בבית משפט השלום ומה הקשר בין התיקים כך שלא מצאתי כל הצדקה להמתין לפסק הדין שיינתן שם. אכן, כל תיק יש לבחון על פי נסיבותיו וממילא אם יינתנו הכרעות סותרות או בלתי מבוססות בפסק הדין בבית משפט השלום – טענות כל הצדדים שמורות להם אך בוודאי שהעניין אינו מצדיק דיון נוסף על פסק הדין שניתן בתיק כאן .

8.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.