דנג"ץ 4792/12 צבי זילברשלג נ. עיריית עפולה

1.

לפני בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון בו נדחתה על הסף עתירת המבקש. פסק הדין הוא קצר ביותר ואביאו כאן כלשונו:

"1.

עתירה למתן צו על תנאי המורה לוועדה המקומית לתכנון ובניה בעפולה לנמק מדוע לא תעניק פיצוי לעותר בגין קרקע אשר נלקחה ממנו שלא כדין.

2.

העותר הגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בטענה כי יש להשיב לו את הקרקע שהופקעה או לחלופין להעניק לו פיצוי בשל שינוי היעוד בקרקע. עתירה זו נדחתה (עת"ם 258/09, כבוד השופטת נ' מוניץ ). העותר

הגיש בקשה להארכת המועד להגשת ערעור על פסק הדין, אולם בקשה זו נדחתה (ב[ש]"ם 1243/10, כבוד הרשמת ד' כהן – לקח ).

3.

לטענת העותר טעה בית המשפט לעניינים מינהליים בפסק דינו, שכן היה עליו להמתין עד לסיום חקיקתו של החוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) (מס' 3), התש"ע – 2010. לפי חוק זה, כך נטען, העותר זכאי לפיצוי לאור שינוי היעוד של הקרקע. לטענת העותר, הקרקע הופקעה ממנו לצורכי ציבור, אולם בפועל נעשה בה שימוש לצורכי חניות פרטיות לדיירים.

4.

עיון בטענות העותר מלמד כי הלכה למעשה אֵלו הן טענות ערעוריות נגד פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים. כלל מושרש הוא שבית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות או פסקי דין של בתי משפט אזרחיים או פליליים (בג"ץ 6503/10 מרדכי צבי צדק יופטרו נ' כב' השופט שפסר

(14.9.2010); בג"ץ 11872/05 פדל נ' בית המשפט המחוזי חיפה (27.12.2005); בג"ץ 1536/00 אופטיק שיטות וריהוט נ' בית משפט השלום באר שבע

(2.4.2010)). גם אם נמצאו לכלל זה חריגים, הרי שהעתירה שלפנינו אינה נמנית עליהם, ואין מקום לדון בטענות העותר לגופן.

5.

העתירה נדחית אפוא על הסף. משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות."

2.

המבקש טוען כי טענותיו נגד פסק הדין של בית המשפט המחוזי לא היו טענות ערעוריות ושנגרם לו עיוות דין. ואולם, זוהי טענה ערעורית נגד פסק הדין. הדיון הנוסף אינו בגדר ערעור נוסף ולכן טענה זו בוודאי אינה מצדיקה דיון נוסף. יתר על כן, כפי שקבעתי זה לא מכבר, תחושה סובייקטיבית בדבר עוול וחוסר צדק אינה מצדיקה דיון נוסף (ראו דנ"א 4066/12 פורקור בע"מ נ' מדינת ישראל , פסקה 3 (טרם פורסם, 24.6.2012)). המבקש מוסיף וטוען כי יש לקיים דיון נוסף כדי להכריע "אחת ולתמיד האם ערכאה נכבדה במד"י, ככל שתהא, מחוייבת להמתין להשלמת תיקון חוק, הצפוי להתקבל בכנסת תוך זמן קצר (כמו במקרה כאן) וזאת על מנת למנוע עיוות דין קיצוני, מצב בו נגזלה אדמת המבקש ע"י המשיבה". ואולם, מקריאת פסק הדין לא יכול להיות כל ספק כי בעניין זה לא נפסקה כל הלכה ובהיעדר קביעת הלכה בפסק הדין ממילא אין מקום להורות על קיום דיון נוסף. פסק הדין מבוסס כל כולו על הכלל לפיו בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות או פסקי דין של בתי משפט אזרחיים. עניין זה אינו מצדיק דיון נוסף (ראו והשוו: דנג"ץ 86/10 פלונית נ' האפוטרופוס הכללי (טרם פורסם, 28.3.2010); דנג"ץ 2529/06 פרידמן נ' קלימוב (לא פורסם, 11.4.2006); דנ"א 1952/02 בן ציון נ' מפרק בנק ארץ-ישראל-בריטניה (לא פורסם, 20.6.2002)).

3.

הבקשה נדחית אפוא. לא בלי היסוס לא ייעשה זו הפעם צו להוצאות לטובת אוצר המדינה.