דנ"א 920/14 חוות צברי אורלי בע"מ נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשה לקיום דיון נוסף בפסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 8500/06, 8664/06, 9638/06 מיום 27.8.2012 (המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין ; והשופטים ע' ארבל ; ו ח' מלצר ). הבקשה הוגשה זמן ניכר לאחר פסק הדין, על פי הארכת מועד שניתנה בתום הדיון בבקשות שונות שהוגשו אחר פסק דין. בפסק הדין קיבל בית המשפט העליון חלקית שניים מבין שלושה ערעורים שהוגשו על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים. בפסק הדין נקבע כי המשיבות חבות בנזיקין כלפי המבקשים. בסכמו את השתלשלות העניינים שביסוד המקרה, אמר בית המשפט כי:

"פרשה זו החלה, בשנת 1991 לערך, עת הגה בלום (המבקש 2 – מ.נ.) את הרעיון להקים חווה של צברים. בלום נועץ במשרדי הממשלה השונים, ובפקידי הממשל הרלבנטיים, ושם את מבטחו בדבריהם, כי יסופקו לו מי הקולחין של עיריית דימונה (המשיבה 2 – מ.נ.). המים לא סופקו, ועל כן – נוצר נזק, שבגינו חייבות בפיצוי מדינת ישראל (המשיבה 1 – מ.נ.), ועיריית דימונה. כך ניתן לתאר, במילים פשוטות, את סיפור המעשה כולו בקצירת האומר, אולם לא ניתן להתעלם מכך כי מבין השורות מזדקרת תמונה קשה של התרשלות ארוכת שנים של הרשות המקומית ו[של] המדינה, על גופיה השונים."

על-אף קיומה של התרשלות, קבע בית המשפט כי מהפיצוי שמגיע למבקשים יש לנכות סך של חמישים אחוזים: עשרים אחוזים בגין גורמים אחרים שגרמו לנזק; ושלושים אחוזים נוספים בגין האשם התורם של המבקש 2, בלום.

להשלמת התמונה אציין כי הליך זה הוא אחד מבין הליכים רבים בעניינם של המבקשים, שתחילתם בעתירה שהגישו בבג"ץ 1773/01 בלום נ' שר החקלאות ופיתוח הכפר , פ"ד נו(3) 320 (2002), והם כללו, פרט להליכים מושא הבקשה שבפניי, גם בקשה לסעד הצהרתי לבית המשפט המחוזי שנדחתה על הסף מחמת העדר עילה, ואשר ערעור על החלטה זו נדחה בבית משפט זה לפני ימים אחדים (ע"א 3395/13 בלום נ' מדינת ישראל רשות המים ומשרד החקלאות (11.8.2014)).

2.

בקשה זו נוגעת לנושא אחד בלבד: במסגרת פסק הדין, אישר בית המשפט את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי יש מקום לפצות את המבקשים רק בגין הנזק שארע לחלקהּ הראשון של החווה, בגודל של 550 דונמים. ככל שנוגע הדבר לחלק נוסף של החווה, שהורחב בשנת 1996 וששטחו 550 דונמים נוספים, קבע בית המשפט כי יש לראות את המבקש 2 כמי ש"הסתכן מרצון" והגדיל את החווה אף שידע כי קיימת בעיה בהספקת מי קולחין לחווה, ומכאן שאין להטיל את הנזק אל פתחן של המשיבות. מאחר שהתייחסותו של בית המשפט לנושא זה היא קצרה יחסית ומפורטת בשלוש פסקות בלבד, תובא זו במלואה:

"78.

סעיף 5(א) לפקודה, אשר מבסס את הגנת "הסתכנות מרצון", מלמדנו כי : " בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שהתובע ידע והעריך, או יש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו". יש לציין כי הגנה זו איננה חלה על עוולת הפרת חובה חקוקה (ראו: סעיף 5(ב) לפקודה)).

הגנה "הסתכנות מרצון" הינה רחבת-היקף, במובן שקבלת טענה להסתכנות מרצון משמעותה הגנה מפני עצם האחריות בנזיקין עצמה (ראו: ע"א 804/80 Sidaar Tanker Corporation נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ, פ"ד ל ט(1) 393 (1985)). באשר למבחנים שנקבעו להפעלת ההגנה, הרי שנקבע כי אין זה מספיק להראות כי התובע ידע כי קיימת אפשרות שייגרם הנזק, אלא יש להוכיח, כי התובע ביקש לחשוף עצמו, ביודעין, לתוצאות

המשפטיות

שנגרמו

(ראו:

פרשת ועקנין ;

פרשת שטרנברג ).

79.

לאחר ששקלתי את נסיבות המקרה, הגעתי, לא בלי התלבטות, למסקנה כי יש להשאיר את קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד על כנה, קרי: אין להחזיק את המדינה והעיריה כאחראיות לנזק שנגרם ל-550 הדונם הנוספים שניטעו בשנת 1996, אלא רק לנטיעה הראשונית. מאידך, אין לקבל את טענתן של המדינה והעיריה, כי ההגנה האמורה חלה על כל הנזק שנגרם. במה דברים אמורים?

מחד גיסא, לא ניתן להתעלם מן העובדה שבלום הסתמך, בהרחבת הנטיעות בחווה, על המצגים שהציגה לו המדינה:

ראשית, ההרחבה בשנת 1996 אושרה על ידי כל הגורמים הרלבנטיים. בנוסף לכך, כאשר ביקש בלום בשנת 1997 להרחיב את שטח החווה פעם נוספת, נמסר לו כי: "לא נוכל להמליץ על נטיעת שטחים נוספים ו/או החכרה למטרות אלה,

עד שכל נושא המים יוסדר סופית " (ראו: מוצג נ/27/1 ). והרי, מכלל לאו –אתה שומע הן: בשנת 1996 נתנה המדינה, איפוא, לבלום להבין כי נושא הובלת מי הקולחין אמור לבוא על תיקונו תוך זמן קצר. לאמור לעיל יש להוסיף את מסקנות בית משפט זה ב-בג"ץ בלום, לפיהן: " לכאורה עולה, כי בשנים 1999 ו-2000 היו העותרים רשאים לצפות לאישור מכסות מים בתעריף המוזל, בהיקף שאושר להם בשנים 1996, 1997 ו-1998" (ראו: פיסקה 6 לפסק הדין). אמנם, המדובר במסקנה לכאורית, הנוגעת למכסת המים השפירים, ברם היא מהווה נתון בעל משמעות לענייננו, שכן היא משליכה ישירות לעניין מידת האחריות שאליה ביקש בלום להיחשף, עם הרחבת החווה, בשנת 1996.

מאידך גיסא, קשה להתעלם מן העובדה שטרם הרחבת החווה, בלום עצמו הזהיר, וחזר והזהיר, בדבר המצב הקשה אליו עלולה להגיע החווה בעתיד, כתוצאה מן המשבר הקשור למי הקולחין. בעניין דומה (שם בהקשר הגנת האשם התורם) צוין ב פרשת שתיל

כך: " ממי ששב ומתריע מפני נזקים, הנובעים מאי התאמתם של מי ההשקיה לגידולים החקלאיים, מצפה אתה כי ינהג זהירות מופלגת בגידוליו העתידיים וכל עוד לא שופרה איכות המים. אף חזקה עליו, כי ידחה את יישומה של כל תוכנית הרחבה, אשר בנסיבות רגילות אפשר שהיא מתחייבת ממאפייניה של חקלאות מודרנית, אך במצב הדברים שנוצר אין היא סבירה כלל וכלל. מידת הזהירות המתחייבת אף משמיעה, כי כך ייעשה מן היום בו התחוור הנזק הצפוי, ולא מן היום בו נואש שתיל ממאמציהן של הרשויות להעמיד את הדברים על תיקונם" (ראו:

שם , בפיסקה 47). אכן, גם את בלום יש להחזיק כמי שצפה שהבעייתיות בתחום מי הקולחין לא תיפטר, מעצמה, כבר בשנת 1996.

80.

כאמור, כפות המאזניים בנושא זה כמעט ובאות לידי איזון, אולם בחשבון אחרון אני סבור כי יש לתת משקל מוגבר לכך שבלום ידע, או היה עליו לדעת, בשנת 1996, עת שהרחיב את החווה, ולאחר ארבע שנים של קושי בירוקרטי בלתי-מבוטל, כי קיימת בעיה קשה בתחום הספקת מי הקולחין לחווה. מסקנתי מקבלת חיזוק בעיקר מן העובדה כי בלום לא קיבל אישור ישיר מן המדינה כי הבעיה הנוגעת למי הקולחין עומדת לבוא על פתרונה בקרוב (בניגוד לתשתית העובדתית שב- פרשת שתיל

– ראו: שם, בפיסקה 4), ועל כן רמת ההסתמכות שלו בעניין זה היתה נמוכה, מבחינה יחסית. על כך יש להוסיף כי כאמור, כל מסקנה שאליה הגיע בית המשפט ב- בג"ץ בלום

נגעה למכסה הזמנית של המים השפירים בלבד. אשר על כן, בדין נקבע כי הרחבתה של החווה בשנת 1996 היוותה "הסתכנות מרצון", ומכאן שאין להחזיק את המדינה והעיריה אחראיות בנזיקין, בנוגע לנזק שנגרם לשטח שהורחב" (ההדגשות במקור – מ.נ.).

3.

המבקשים טענו בבקשתם כי מדובר בפסק דין תקדימי, אשר במסגרתו נתקבלה לראשונה בתולדות פסיקתו של בית המשפט העליון הטענה בדבר הסתכנות מרצון. לעמדתם, החידוש שבהלכה טמון בכל אלה: ראשית , בקביעה שטענת הסתכנות מרצון חלה גם מקום שבו הוכח כי המזיקים הפרו חובות חקוקות, בניגוד לאמור בסעיף 5(ב) בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 שלפיו טענה זו לא חלה לגבי העוולה של הפרת חובה חקוקה. שנית , וכפועל יוצא מהחידוש הקודם, בכך שנקבע כי במקרה של חיוב המזיק הן בעוולת הרשלנות הן בעוולת הפרת חובה חקוקה, יהיה ניתן להחיל את הגנת ההסתכנות מרצון ביחס לעוולת הרשלנות. נטען כי "השאלה האם יש להחיל הגנה החלה על עוולת מסגרת אחת על עוולת מסגרת אחרת, הנה שאלה כללית וחדשה שלא נדונה בבית משפט נכבד זה. ההלכה שקבע בית המשפט הנכבד הנה הלכה קשה הסותרת הלכות קודמות של בית המשפט הנכבד."

שלישית , בקביעה שהמבחן להסתכנות מרצון הוא אובייקטיבי ולא רק סובייקטיבי. כלומר, שהגנת הסתכנות מרצון יכולה לחול גם במקרים שבהם היה על הניזוק לדעת על הסיכון להתרחשות הנזק, גם אם לא הייתה ידיעה כאמור בפועל. זו היא, לטענתם, "מהפכה משמעותית ומהותית בדיני הנזיקין" (פסקה 19 בבקשה). ולבסוף , בכך שבית המשפט "הפיח... רוח חיים בהגנה שהפכה 'אות מתה' בספר החוקים" (שם, פסה 22).

המבקשים טענו עוד כי גם שיקולי מדיניות תומכים בעמדתם, שכן "מדיניות משפטית נכונה אינה יכולה לתת פרס למזיק בשל אי קיום התחייבויותיו החוקיות, בדרך של קביעה כי אותו ניזוק שאת חובותיו החוקיות כלפיו הוא הפר, הסתכן מרצון בהסתמכות על חיובים אלה" (שם, פסה 23).

4.

המשיבות, מצידן, סבורות כי מקרה זה אינו מצדיק קיומו של הליך חריג של דיון נוסף, בשים לב לכך שבפסק הדין לא נקבעה כל הלכה חדשה באשר לדוקטרינת ההסתכנות מרצון, וכול כולו יישום של הדין הקיים. כן נטען כי אין בפסק הדין כל סתירה לדין הסטטוטורי, והוא למעשה מתיישב עמו.

5.

דין הבקשה להידחות. הבקשה אינה מגלה עילה להורות על קיומו של דיון נוסף. בפסק הדין מושא הבקשה לא נקבעה כל הלכה לעניין דוקטרינת ההסתכנות מרצון. כידוע, "הלכה חייבת לגלות עצמה על-פני פסק-הדין" (דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן , פסקה 2 (19.8.2002)). מעיון בפסקות בדבריו של בית המשפט לעניין דוקטרינה זו, שהובאו לעיל, עולה כי עסקינן בסקירה של הדין הקיים בקצרה וביישומו על עובדות המקרה – הא ותו לא. ראשית , בטענה שזו היא הפעם הראשונה, כדברי המבקשים, שבית המשפט העליון קיבל את טענת ההסתכנות מרצון – אין ולא כלום. זו אינה הלכה חדשה, בשים לב לכך כי קביעה זו מבוססת על הכללים הקיימים ואשר יושמו מזה פעמים רבות בפסיקה הישראלית, אף אם תוצאת יישומם הייתה לדחות את תחולת הדוקטרינה בנסיבות (ראו, לאחרונה, פסק-דיני בע"א 3388/12 נהרות משלחות רפטינג בע"מ נ' עזבון המנוח שלמה חרובי ז"ל , פסקה 5 וההפניות שם (13.4.2014); וראו גם שם, פסקות ג-ד בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין ופסקות 7-4 בפסק דינו של השופט י' דנציגר ).

שנית , באשר ליחס שבין עוולת הרשלנות לבין עוולת הפרת החובה החקוקה, לעניין תחולת דוקטרינת ההסתכנות מרצון. סעיף 5(ב) בפקודה שולל את תחולת ההגנה לעניין עוולת הפרת חובה חקוקה. אולם, פסק הדין מושא הבקשה עסק כל-כולו ביישומה של עוולת הרשלנות על המקרה. המבקשים טענו אמנם כטענה חילופית לגבי העוולה של הפרת חובה חקוקה, אך בית המשפט נמנע מלהתייחס אליה לגופו של עניין, בשים לב לכך שניתוחו של בית המשפט המחוזי (ראו פסקות 45-40 לפסק-דינו של בית המשפט המחוזי) היה מקובל עליו ושלנוכח הקביעה כי המשיבות התרשלו, "כל קביעה לעניין האחריות לפי עוולת הפרת חובה חקוקה לא תעלה ולא תוריד באשר לתוצאה הסופית." אכן, השאלה אם במקרה כזה – של חבות לפי שתי עוולות מסגרת – ניתן יהיה "לקרוא" את אי תחולת ההגנה של

הסתכנות מרצון מהעוולה האחת (הפרת חובה חקוקה) גם לאחרת (רשלנות) טרם נידונה בפסיקה. אולם, שאלה זו לא נידונה בפסק הדין מושא הבקשה. לנוכח נסיבות המקרה, העדיף בית משפט זה להשתית את פסק-דינו על עוולת הרשלנות בלבד, ועל כן יש להניח כי לא מצא צורך לדון בה. מכל מקום, משלא נקבעה במפורש כל הלכה בנושא, אין המדובר בעניין המצדיק קיומו של דיון נוסף, ובייחוד בשים לב לכך שבית המשפט אימץ בהקשר זה את קביעותיו של בית המשפט המחוזי תוך הפניה אליהן ומבלי לפרטן. בדומה, כאשר נדחה ערעור בהסתמך על תקנה 460(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אין הצדקה לקיומו של דיון נוסף (דנ"א 1952/02

בן ציון נ' מפרק בנק ארץ-ישראל-בריטניה (20.6.2002); דנ"א 5502/11

דלין נ' מדינת ישראל מחלקת ציבוריות , פסקה 3 (27.9.2011); דנ"א 4066/12 פורקור בע"מ נ' מדינת ישראל – אגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין – פקיד השומה חיפה , פסקה 3 (24.6.2012)).

שלישית , ובאשר למבחן המשפטי להחלת הדוקטרינה. כעולה מהפסיקה, ובניגוד לטענת המבקשים, הן המבחן הסובייקטיבי הן המבחן האובייקטיבי קנו להם אחיזה בפסיקה (ראו, למשל: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש , פ"ד לז(1) 113, 147 (1983) (להלן: עניין ועקנין ); ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה , פ"ד מו(5) 727, 756 (1992)). מכל מקום, וכפי שציין בית משפט זה, נדרש לבחון בגדרי דוקטרינת ההסתכנות מרצון האם אכן ביקש הניזוק לחשוף עצמו לסיכון. בעניין ועקנין צוין כי "'חשיפה' זו אין עניינה אך ידיעה על דבר התרחשות הנזק... אלא עניינה חשיפה לתוצאותיו המשפטיות של הנזק... '[ ה ]אם הסכים [ הניזוק ] שאם יאונה לו נזק יפול ההפסד עליו ולא על התובע' [...]" (שם, עמוד 147). בית המשפט קבע בענייננו כי המבקש בלום התריע פעם אחר פעם על ההשלכות ההרסניות שעשויות להיות לאי הספקת מי קולחין לחווה. ממילא ברור כי הוא היה מודע בפועל לקיומה של הבעיה הקשה בהספקת מי הקולחין. אינני סבורה כי יש לייחס חשיבות רבה, כפי שמייחסים המבקשים, לאמירת בית המשפט כי בלום "ידע, או היה עליו לדעת". נראה כי המבקשים מנסים למצוא בניסוח האמור מה שאינו מצוי בו. נדמה כי ביסוד קביעותיו אלה של בית המשפט מצויה התפיסה כי לא ניתן לקבל מצב שבו אדם המודע לכך שנגרם – ועשוי להמשיך להיגרם – לו נזק רב בשטח החווה שלו כתוצאה מאי הספקת מי קולחין, ימשיך וירחיב את החווה עד לכדי הכפלת שטחה, מה שיוביל להכפלה בשיעור הנזק שנגרם לו, ואז ידרוש פיצוי כפול. נדמה כי מדובר בהתנהגות חסרת תום לב, ויתכן גם – בלי שאקבע מסמרות בדבר – שהיא מנוגדת, כטענת המדינה, לחובת הניזוק להקטין את נזקו (פסקה 37 לתשובתה). החובה להקטין את הנזק גודרת מניה וביה את חובתו של ניזוק שלא להגדיל באופן אקטיבי את נזקו. אכן, "ברי כי על אדם מן היישוב שלא לנצל את הנסיבות שאליהן נקלע להעצמת הנזק כדי להגדיל פיצוי" (ע"א 544/10 פלונית נ' עיריית כפר קאסם , פסקה לט (12.3.2013); ראו עוד: ת"א (מחוזי ת"א) 2079/04 פרץ נ' רואים 6(6) לייזר רפואי ומדעי בע"מ , פסקה 25 (5.1.2009)), לשם יצירת נזק נוסף או אף על מנת להקנות לעצמו עילת תביעה (השוו, ביחס לתביעה נגזרת: ע"א 216/84 באומהקר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , פ"ד מ(1) 414 (1986)). עולה אפוא כי "אי-הקטנת הנזק יכול שתבוא לידי ביטוי גם בהתנהגות פעילה של הנפגע או [ של ] הניזוק" (יהודה אדר "הקטנת נזק ואשם תורם – היֵלכו שניים יחדיו?" משפט ועסקים י 381, 402-401 (2009) (להלן: אדר "הקטנת נזק ואשם תורם"). חובה זו נשאבת, בין היתר, מחובתו של הניזוק לפעול בתום לב – גם ביחס למזיק (ראו והשוו: ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנין (1992) בע"מ נ' מוסא , פ"ד סא(3) 603, 634-633 (2006)). ניתן אף לטעון כי פעולה אקטיבית מעין זו מנתקת את הקשר הסיבתי שבין התרשלות המזיק לבין הנזק הנוסף (אדר "הקטנת נזק ואשם תורם", עמוד 402 הערה 60).

6.

המבקש העלה גם טענות אחרות שהן ערעוריות באופיין וקרא לבית המשפט לחלץ אותו מגדר פשיטת הרגל שבה הוא מצוי, לטענתו, עקב מעשי המשיבות. כל העניינים הללו אינם מהווים עילה לדיון נוסף. על פני הפסק לא נתגלתה הלכה חדשה או קשה. על כן, נדחית הבקשה.