דנ"א 4798/14 מדינת ישראל נ. לוטפי חסן עואודה

1.

לפניי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה ב-ע"א 2303/11 מדינת ישראל - משרד הביטחון נ' עואודה (24.6.2014).

תמצית העובדות וההליכים

2.

במוקד הבקשה עומד אירוע מצער שהתרחש ביום 2.7.1990 בכפר אידנא הסמוך לחברון, עת רימון רסס צה"לי (להלן: הרימון ) התפוצץ במרכז הכפר מסיבה שאינה ידועה. פיצוץ הרימון, שהתרחש בזמן שבכפר התקיימה תהלוכה לרגל חג הקרבן, גרם למותם של שלושה ולפציעתם של רבים אחרים. בזמן הפיצוץ לא היו חיילי צה"ל בכפר.

3.

בית המשפט המחוזי פסק כי הרימון שגרם לנזק הוא רימון הנמצא בשימוש צה"ל, אך לא קבע ממצא עובדתי באשר לנסיבות הגעתו של הרימון לכפר. עם זאת, בית המשפט פסק כי האפשרות לפיה הרימון נגנב או נשכח בשטח היא אפשרות סבירה. בית המשפט פסק כי בענייננו מתקיימים התנאים הנדרשים לצורך העברת הנטל לכתפי המדינה, בהתאם לסעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין ) , וכן פסק כי המדינה אחראית בנזיקין כלפי המשיבים.

4.

פסק הדין מושא בקשה זו הוא ערעור שהגישה המדינה על קביעותיו של בית המשפט המחוזי בשאלת האחריות, וערעור שכנגד שהגישו המשיבים לעניין סכום הפיצויים בהם חויבה המדינה במסגרת פסק הדין (ת"א (מחוזי י-ם) 1113/99 ו-ת"א (מחוזי י-ם) 2378/00).

פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף

5.

דעת הרוב בבית משפט זה נכתבה על ידי השופטת א' חיות , בהסכמת השופט נ' הנדל ובניגוד לדעתו החולקת של השופט צ' זילברטל .

6.

השופטת חיות קבעה כי יש לדחות את ערעורה של המדינה, זאת משום שהראיות שהציגה המדינה אינן מספיקות כדי להפריך את חזקת ההתרשלות, אשר קמה בהתאם לסעיף 38 לפקודת הנזיקין. השופטת חיות קבעה כי גם אם בעת קרות האירוע לא היה הרימון בחזקת המדינה או בחזקת אנשי צה"ל, הרי שהרימון נותר בבעלותה של המדינה בהתאם לסעיף 38, וזאת אף אם אבד או נגנב. על המדינה היה מוטל הנטל להוכיח כי בהתאם לכל אחד מהתרחישים האפשריים לגבי האופן בו נגרם הנזק היא לא התרשלה. המדינה כלל לא הביאה ראיות כדי להראות, לאחר שהועבר הנטל לכתפיה בהתאם לסעיף 38 כאמור, כי לא התרשלה. הראיות שהובאו בהקשר זה אינן מספקות, שכן הן מעידות רק על נהלי הבטיחות בשימוש ברימונים במסגרת אימונים ,

אך לא על נהלי השמירה עליהם בכלל, ובפרט מפני גניבה. בנוסף, לא הובאו ראיות לגבי אופן יישום הנהלים. חסר ראייתי זה פועל לרעת המדינה.

השופטת חיות קבעה בנוסף כי חזקת ההתרשלות שבסעיף 38 אינה מצומצמת רק לסוגיית האשם, אלא חלה גם על הצורך להוכיח את קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי בין ההתרשלות לנזק. המדינה לא סתרה את החזקה, שכן לא הרימה את הנטל להוכחת קיומו של "גורם זר מתערב" אשר ניתק את הקשר הסיבתי, היות שלא הצליחה להראות שהגורם אשר זרק את הרימון פעל באופן שלא יכולה הייתה לצפות בעת שהתרשלה בשמירה על הרימון. במקרה זה הטלת אחריות הקרובה לאחריות חמורה על המדינה, מוצדקת לעמדת השופטת חיות בשיקולי מדיניות. כמו כן, נפסק כי יש לדחות את הערעור שכנגד.

7.

השופט הנדל הצטרף אל מסקנותיה והנמקותיה של השופטת חיות, אך הדגיש כי לעמדתו חזקת הרשלנות שבסעיף 38 אינה פוטרת את התובע מהצורך להוכיח את קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי. עם זאת, כך פסק, במקרה זה ניתן וצריך היה לצפות כי אדם שנטל או גנב רימון יעשה בו שימוש שיגרום לנזק.

8.

השופט צ' זילברטל, בדעת מיעוט, סבר כי היות שקיים קושי להתחקות אחר מקור הרימון והטיפול בו על-ידי צה"ל, שכן לא ניתן לברר מה מספרו הסידורי של הרימון או מאיזה בסיס יצא, הרי שיש קושי לדרוש מהמדינה להציג רישום המוכיח שלא התרשלה בטיפול ובמעקב אחריו. כמו כן, יש קושי לדרוש מהמדינה להראות כי הנהלים הנוהגים לטיפול ברימונים לא יושמו בעניינו של הרימון המסוים. על כן, לעמדת השופט זילברטל, כל שניתן לדרוש מהמדינה הוא להראות שבתקופה הרלוונטית "ננקטו, ככלל, אמצעי זהירות סבירים לשמירה על רימוני צה"ל ולמניעת אובדנם מחשש להישנותם של נזקים מהסוג שאירע בענייננו וכי נהלים אלה נאכפו ככלל, ונראה כי בנטל זה עמדה המדינה". אין די בכך שציוד שנמצא בשימוש צה"ל גרם לנזק, ויש להוכיח מה היו הנסיבות בהן הגיע למרכז הכפר. היות שישנם תרחישים רבים להגעת הרימון לכפר ובית המשפט המחוזי קבע פוזיטיבית שלא היו חיילים במקום והרימון לא נזרק על ידי חייל, הטלת אחריות על המדינה בנסיבות אלו משמעה הטלת אחריות כמעט מוחלטת על המדינה כאשר אמצעי לחימה שבשימוש צה"ל גרם לנזק. אם הרימון נגנב או הושאר בשטח לא הייתה בהכרח התרשלות מצד המדינה. על כן, לעמדת השופט זילברטל, בנסיבות המקרה אין למדינה דרך להוכיח שלא התרשלה, מלבד הוכחת קיומם של הנהלים שהוצגו.

לעניין טענת המדינה כי נותק הקשר הסיבתי בשל פעולתו של "גורם זר מתערב" אשר זרק את הרימון, הוסיף השופט זילברטל, כי גם אם יונח כי הייתה התרשלות בשמירה על הרימון, הרי שסביר יותר להניח, לעניין הקשר הסיבתי, כי הרימון התפוצץ בשל מעשה מכוון שאינו צפוי מבחינת המדינה. עם זאת, ולאור הכלל שנקבע בעניין ע"א 796/80 אוחנה נ' אברהם , פ"ד לז(4) 337 (1983) (להלן: עניין אוחנה ), הציע השופט זילברטל לבסס את ההכרעה על בסיס הקביעה כי המדינה הצליחה להוכיח שלא התרשלה.

הבקשה לדיון נוסף והתגובה לה

9.

בקשתה של המדינה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה, מבוססת על הקביעה כי נטל ההוכחה להראות שלא התרשלה בטיפול ברימון עבר לכתפי המדינה בהתאם לסעיף 38 לפקודת הנזיקין, לפיו:

חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים

38.בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה.

10.

המדינה טוענת כי יש לפרש את הביטוי "בעלו של הדבר", המופיע בסעיף זה, כ"בעלות נזיקית" בדבר המסוכן, להבדיל מ"בעלות קניינית". בעלות נזיקית, כך לעמדת המדינה, היא בעלות שיש עמה מידה של שליטה בנכס. המדינה סבורה שפירוש זה מעוגן בהלכה הפסוקה, וכי לצורך החלת הסעיף נדרש התובע להוכיח שלנתבע הייתה שליטה בדבר המסוכן, או להראות באיזו דרך אבדה לנתבע השליטה בו.

11.

עוד טוענת המדינה כי רק מי שיש לו שליטה כלשהי בדבר המסוכן יוכל לנקוט באמצעים להקטנת הסיכון ולדעת כיצד הדבר המסוכן גרם לנזק. פרשנות זו מעוגנת לעמדתה בתכליתו של סעיף 38 ומביאה לתוצאה ראויה יותר, שכן לא ראוי שגנב ייהנה פעמיים, גם מהדבר המסוכן שגנב וגם מה"ביטוח" המתלווה להעברת הנטל אל הבעלים, כאשר הבעלים המקורי לא יכול לבטח עצמו בגין נזקים אלו. המדינה מפנה לעניין זה גם למקורות מהמשפט העברי.

12.

המדינה טוענת כי היפוך הנטל, חרף היעדר שליטה בזמן קרות האירוע הנזיקי, משמעו הטלת אחריות כמעט מוחלטת על כתפי המדינה כאשר אמצעי לחימה הנמצא בשימוש צה"ל גורם לנזק, כפי שקבע השופט זילברטל בפסק דינו. לטענת המדינה, פרשנות זו עולה בקנה אחד עם פרשנותם של סעיפים 41-39, והיא אף מוצדקת מטעמי מדיניות.

13.

המשיבים טוענים בתגובה כי בפסק הדין מושא הבקשה לא נקבעה הלכה חדשה וכי קביעות בית המשפט בפסק הדין מעוגנות היטב בהלכה הפסוקה. כמו כן, נטען כי אין זה המקרה המתאים לקיומו של דיון נוסף.

דיון והכרעה

14.

דין הבקשה להידחות. בפסק הדין מושא הבקשה לא נקבעה ההלכה לה טוענת המדינה, וממילא הוא אינו עומד בסתירה להלכות קודמות. הפסיקה אשר יצאה מלפני בית משפט זה כלל לא הבחינה בין בעלות קניינית לבעלות נזיקית, ולא ייחסה להבחנה זו חשיבות.

15.

במקרים בהם יצא הדבר המסוכן מרשות בעליו, מבלי שזה נקט באמצעים הנדרשים להקטנת הסיכון, הטיל בית משפט זה אחריות על מי שהיו בעליו של הדבר המסוכן, אף במקרים בהם לא היה הדבר המסוכן בשליטתם של הבעלים הקודמים בעת קרות הנזק (וראו: ע"א 81/55 כוכבי נ' בקר , פ"ד יא 225 (1957); ע"א 230/62 מורד נ' פרוסט , פ"ד יז 36 (1963); והשוו: עניין אוחנה ; הערותיו של ישראל גלעד לעניין דרישת השליטה המלאה שבסעיף 41, כפי שאלו מופיעות בספרו דיני נזיקין – גבולות האחריות 1262-1261 (2012); גיא שני חזקות רשלנות – העברת נטל ההוכחה בדיני נזיקין 260, 274 (2011)). גם פסקי הדין אליהם הפנתה המדינה לצורך ביסוס טענתה אינם קובעים כי למושג הבעלות יש לתת משמעות שונה לצורך פקודת הנזיקין, ממשמעותו של מושג זה לפי דיני הקניין, וראו, למשל, בפסקה 4 לפסק הדין בעניין ע"א 645/77 גנור נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(1) 766, 771 (1979), אליו מפנה המדינה, שם נאמר ביחס לסעיף 39 לפקודת הנזיקין כי:

"המחוקק היה ער לאפשרות בקביעת קדימויות בין המחזיק לבין הבעלים, כאשר התיחס בפקודה למקרקעין, ולו היה רוצה לקבוע הסדר דומה לגבי מיטלטלין, היינו, לו היה רוצה להטיל אחריות על הבעלים שהוא גם תופש המיטלטלין, ולא על בעל מיטלטלין המוחזקים בידי אחר, הרי היה אומר זאת מפורשות, כפי שעשה כן בהגדירו את המונח 'תופש' [...] מקום בו רצה המחוקק לקבוע תנאי נוסף ומסייג כאמור, עשה זאת בלשון מפורשת."

(והשוו גם לפסקאות 10-9 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה

ב-ע"א 7877/02 זיאד נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ , פ"ד נח(2) 279, 285 (2003)) .

16.

השופטת חיות הסתמכה על הלכות אלו לצורך גיבוש המסקנה לפיה הרימון היה בבעלות המדינה, מסקנה הנגזרת מהחלת ההלכות הקיימות על נסיבותיו של מקרה זה. השופטת חיות אף מציינת באופן מפורש כי "אפילו יש מי שיסבור כי הגיעה העת לשנות מהלכות אלה, נראה כי במקרה דנן המשיבים עמדו בנטל להוכיח כי המערערת הייתה בעלת הרימון במועד קרות אירוע הנזק" (פסקה 2 לפסק דינה). משמע, על אף שהטענות שטוענת המדינה לפנינו נטענו כבר בשלב הערעור, ובהתחשב בראיות אשר הובאו לפניה, לא מצאה השופטת חיות טעם לסטות מההלכה הנוהגת.

17.

השופט הנדל הצטרף, כאמור, למסקנתה ולנימוקיה של השופטת חיות, אך הוסיף כי לאור מכלול נסיבותיו של עניין זה, מסקנה מתבקשת היא שהרימון היה בבעלות המדינה גם בשעת הפיצוץ, וכי בהתאם לסעיף 38 אין צורך כי הרימון יהיה בחזקת המדינה או ברשותה, אלא מספיקה בעלותה בו.

18.

כידוע, בית משפט זה כבר קבע לא אחת, כי אין עילה להורות על קיומו של דיון נוסף מקום בו לא נקבעה הלכה באופן גלוי ומפורש. כאמור, "'הלכה' לעניינו של דיון נוסף חייבת שתגלה עצמה על פני פסק הדין, דהיינו, שבית המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכַוון לקבוע הלכה, ושביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש" (דנ"א 7813/05 מצלאוי חברה לבניין בע"מ נ' אולפן , פסקה 4 לפסק דינה של השופטת ד' ביניש (16.1.2006); וראו גם: דנ"א 920/14 חוות צברי אורלי בע"מ נ' מדינת ישראל (18.8.2014) ).

19.

אף אם אניח לטובת המדינה כי הפרשנות שניתנה לתיבה "בעלו של הדבר" בפסק הדין היא פרשנות חדשה, אין בכך כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף. פרשנות חדשה לחוק אינה, כשלעצמה, מצדיקה דיון נוסף, שהרי בית משפט זה קובע לעיתים מזומנות הלכות חדשות (ראו: דנ"א 4538/13 גולדשטיין נ' קצין התגמולים , פסקה 15 לפסק דיני

(31.10.2013); דנ"א 7639/12 עוגן נדל"ן מניב בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל , פסקה 7 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס (3.12.2012)).

20.

אעיר כי גם השופט זילברטל, בדעת המיעוט, לא דן בשאלה האם הרימון היה בבעלות המדינה בשעה שבה נגרם הנזק, לעניין שאלת העברת הנטל לפי סעיף 38 לפקודת הנזיקין, ודומה כי לא ראה בעניין זה מכשול להעברת הנטל. בהקשר זה התמקד השופט זילברטל בעיקר בשאלה האם הרימון אכן נמסר או נעזב, בהתאם לכלל שנקבע בהלכת פישמן (ע"פ 74/62 פישמן נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד יז 1478 (1962)). בסופו של יום, מוכן היה השופט זילברטל אף להניח, לצורך הדיון, כי הנטל עבר לכתפי המדינה בהתאם לסעיף 38, והשתית את הכרעתו על המסקנה כי המדינה לא התרשלה.

21.

עוד יש לציין, כי ההשלכות העתידיות של פסק הדין מושא הבקשה צומצמו מעט במסגרת תיקון מס' 4 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952, אשר במסגרתו הוספה ההוראה שבסעיף 5א(4) לחוק, לפיה הוראות סעיף 38 לא יחולו בדיון בתובענה שהוגשה כנגד המדינה בגין נזק שנגרם באזור, כתוצאה ממעשה שנעשה על ידי צה"ל, למעט במקרים בהם מצא בית המשפט כי מוצדק להחיל סעיפים אלו ומטעמים שירשמו.

22.

סוף דבר: הבקשה נדחית. המדינה תישא בהוצאות המשיבים בסך 20,000 ש"ח.