בג"ץ 2988/15 לוטפי חסן עואודה נ. מדינת ישראל

השופט ע' פוגלמן :

עניינה של עתירה זו בדרישת העותרים כי המשיבה תשלם להם סך של 195,991 ש"ח בתוספת ריבית פיגורים. ייאמר כבר בראשית הדברים כי דינה של העתירה להידחות בשל קיומו של סעד חלופי.

1.

העותרים זכו בהליכים אזרחיים שהתנהלו נגד המדינה בבית המשפט המחוזי בירושלים. המדינה חויבה לשלם לעותרים סכום כולל של 3,915,167 ש"ח. המדינה הגישה ערעור אזרחי על פסק הדין לבית משפט זה (ע"א 2303/11 מדינת ישראל – משרד הביטחון נ' עואודה (24.6.2014)), וכמו כן הוגש ערעור שכנגד. המדינה ביקשה מבית המשפט המחוזי לעכב את ביצוע התשלום עד להכרעה בערעור, בשים לב לכך שהעותרים הם תושבי הרשות הפלסטינית, ולפיכך יקשה מאוד – להשקפתה – לגבות מהם את הכספים שישולמו אם יתקבל הערעור. מנגד, נטען כי לא יהיה כל קושי בביצוע פסק הדין ככל שהערעור יידחה. העותרים התנגדו לבקשה וביקשו כי התשלום יבוצע ללא דיחוי.

2.

בית המשפט המחוזי הורה על דחיית הבקשה. בצד האמור, וכדי להבטיח את יכולת השבת הכסף למקרה שבו יתקבל הערעור, נפסק כי סכום פסק הדין יועבר לידיו הנאמנות של בא כוח העותרים או לידי העותרים עצמם, כנגד ערבות בנקאית אוטונומית.

על החלטה זו הגישו העותרים בקשת רשות לערער. השופטת (כתוארה אז) מ' נאור דחתה את הבקשה בציינה, בין היתר, "החייבת במקרה זה היא המדינה, שחזקה עליה כי תשלם את חובה, והחזקת הכספים בנאמנות במקרה זה היא בבחינת 'למעלה מן הצורך'" ( רע"א 2973/11 עואודה ואח' נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (29.5.2011)).

3.

בהמשך, פנתה באת כוח המדינה בכתב לבא כוח העותרים שהתבקש להתחייב כי בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי, הסכום שיועבר אליו יוחזק בידיו בנאמנות עד למתן פסק הדין בערעור האזרחי ויושקע בהשקעה סולידית נושאת ריבית בלבד. המדינה הבהירה כי מה שעמד בבסיס הדרישה הוא החשש שערכו של הכסף לא יישמר, למקרה שבו תזכה המדינה בערעורה והכסף יוחזר לה. בא כוח העותרים ציין בתגובתו הכתובה לפנייה כי התנהגות המדינה לא ראויה, אך "על מנת לחסוך בזמנו של בג"ץ" העותרים הסכימו לדרישה. ואכן הכסף הושקע על ידי בא כוח העותרים בהשקעה נושאת ריבית שנתית בסך של כ-0.71%.

ביום 24.6.2014 נדחה הערעור האזרחי שהגישה המדינה ובהמשך נדחתה בקשה לדיון נוסף שהגישה המדינה (דנ"א 4798/14 מדינת ישראל נ' עואודה (24.8.2014)).

4.

ביום 7.9.2014 פנה בא כוח העותרים למדינה וביקש לשלם לעותרים סך של 195,991 ש"ח – שהוא ההפרש בין הפרשי הצמדה וריבית על סכום פסק הדין עד ליום התשלום לבין פירות ההשקעה. ביום 10.11.2014 הודיעה המדינה לבא כוח העותרים כי ביצעה את חיוביה במלואם, משהעבירה את מלוא התשלום לידיו הנאמנות. לדבריה, משהועבר הסכום לידיו (חלף עיכוב ביצוע פסק הדין) זכאים העותרים לפירות שנצברו אצל הנאמן – אך אין הם זכאים לתשלום נוסף מהמדינה.

5.

על כך נסובה העתירה שלפנינו. בא כוח העותרים טוען כי הם זכאים לסכום האמור בצירוף ריבית פיגורים. לדבריו, נוכח העובדה שלא ניתן לנקוט נגד המדינה הליכי הוצאה לפועל, לא היה מנוס מבחינת העותרים מפנייה לבית משפט זה. לטענת העותרים הם זכאים להפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין של הערכאה הדיונית ועד לפסק הדין בערעור, בניכוי פירות ההשקעה. זאת שכן המדינה היא שדרשה כי סכום הזכייה שנקבע בפסק הדין יושקע בהשקעה סולידית נושאת ריבית בלבד, ומשהפירות נמוכים מסכום ההצמדה והריבית – על המדינה לשאת בתשלום ההפרש, שכן זהו סיכון שנטלה על עצמה.

6.

המדינה מטעמה טוענת בראש ובראשונה כי דין העתירה להידחות בשל קיומו של סעד חלופי במישור האזרחי מקום שמתבקש סעד כספי. לחלופין טוענת המדינה שדין העתירה להידחות גם לגופה. המדינה סבורה כי דין טענת העותרים להידחות מחמת שיהוי והשתק. העותרים הסכימו, כך הטענה, לדרישת המדינה בדבר אופן ההשקעה. נטען, כי אילו היה הערעור מתקבל, לא היה עולה על דעתם לשלם למדינה הפרשי הצמדה וריבית מעבר לפירות שצברו הכספים. המדינה מוסיפה כי הכסף לא היה מצוי בידיה, ואין כל הצדקה לחייבה לשמור על ערכו. לדבריה, משהבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה, והכסף נמסר בנאמנות לידי בא כוח העותרים (ששימש כאמור כנאמן לזוכים) – היא ביצעה את פסק הדין. הוטעם כי העותרים היו יכולים להסכים לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, ובמקרה כזה היו מקבלים את סכום פסק הדין מהמדינה לאחר דחיית הערעור בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. לכך הוסיפה המדינה כי חלופה נוספת שעמדה לעותרים היא לפנות לבית המשפט בבקשה למתן הוראות באשר לדרכי ההשקעה. משלא פעלו באחת הדרכים האמורות והסכימו לדרישת המדינה באשר לאופן השקעת הכספים, דין העתירה להידחות גם לגופה.

7.

לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים ראינו לדחות את העתירה מן הטעם שעומד לעותרים סעד חלופי במישור האזרחי. המחלוקת שבין הצדדים היא כספית ומצויה כל כולה בשדה האזרחי. מקום שבו זהו הסעד העיקרי המבוקש על ידי העותרים, עליהם לפנות לערכאה האזרחית המתאימה שבסמכותה ליתן את הסעד המבוקש (השוו בג"ץ 4212/91 המוסד החינוכי הממלכתי דתי העל-יסודי לבנות "בית רבקה" נ' הסוכנות היהודית לארץ-ישראל , פ"ד מז(2) 661, 679-678 (1993)). משעומד לעותרים סעד חלופי, במחלוקת שכולה מתחום המשפט האזרחי, איננו רואים עילה להתערבותנו ואנו דוחים את העתירה מטעם זה בלבד, ומבלי שאנו נדרשים לגופה של המחלוקת.

בנסיבות העניין, אין אנו עושים צו להוצאות.