רע"א 2973/11 לוטפי חסן עואודה ואח' נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ד' מינץ ), בה התקבלה בקשת המשיבה (להלן: המדינה ) לעיכוב ביצוע תשלום כספי לידי המבקשים, תשלום בו חויבה המדינה בפסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי מיום 1.2.2011.

2.

זהו, בתמצית, הרקע לבקשה שבפניי: ביום 2.7.1990, במהלך התקהלות בכפר אידנא, התפוצץ רימון מתוצרת תע"ש במרכז הכפר. הפיצוץ גרם למותם של שלושה ולפציעתם של רבים. המבקשים - הפצועים, עזבונות המנוחים ותלוייהם – הגישו תביעה לפיצוי בגין נזקיהם לבית המשפט המחוזי. אין צורך, בהליך שבפניי, לפרט את טענות הצדדים ואת הנמקות בית המשפט. ייאמר רק, שבסופו של יום קבע בית המשפט, בפסק דין מיום 8.8.2006, כי המדינה אחראית לנזקי המבקשים. בהמשך, ביום 1.2.2011, ניתן פסק דין משלים לעניין הנזק. המדינה חויבה לפצות את המבקשים על נזקיהם, כפי שפורט שם, בסך כולל של כ-1.8 מיליון ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בשיעור 3%, לגבי חלק מהסכום. כן נפסקו לטובת המבקשים הוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% מסכום הפיצוי.

3.

ביום 22.3.2011 הגישה המדינה לבית משפט זה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי – הן בעניין החבות והן בעניין גובה הפיצוי (ע"א 2303/11, קבוע לדיון ביום 16.5.2012). המבקשים, מצידם, הגישו ערעור שכנגד. כן הגישה המדינה לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע התשלום, עד להכרעה בערעור. בבקשתה טענה המדינה, כי אם לא יעוכב הביצוע והערעור יוכרע לטובתה, לא ניתן יהיה להשיב המצב לקדמותו. זאת, מכיוון שהמבקשים מתגוררים בכפר הנמצא בשטח השיפוט של הרשות הפלסטינית, שם לא ניתן לאכוף פסקי דין שניתנו על ידי בית משפט בישראל. מנגד, טענה המדינה, כי ככל שתפסיד בערעורה - אין כל חשש שלא תשלם את חובה. המדינה הוסיפה וטענה, כי סיכויי הערעור שהוגש על ידה גבוהים.

4.

בהחלטתו מיום 3.4.2011 נעתר בית המשפט לבקשת המדינה באופן חלקי: נקבע, כי סכום פסק הדין ישולם, אך יוחזק בנאמנות בידי בא כוחם של המבקשים. כן נקבעה אפשרות חלופית, של תשלום הסכום לידי המבקשים עצמם, כנגד ערבות בנקאית אוטונומית, נושאת הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

5.

על החלטה זו נסובה בקשת רשות הערעור שבפניי. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

6.

אכן, כטענת המבקשים, הכלל הוא כי בעל דין שזכה בהליך משפטי, זכאי לקבל לידיו את פירות זכייתו מיד עם הינתן ההחלטה המזכה. העובדה שהוגש ערעור על אותה החלטה, לא תעכב, כשלעצמה, את ביצוע ההחלטה עליה מערערים (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984). עם זאת, ישנם מקרים יוצאים מן הכלל, בהם יורה בית המשפט על עיכוב ביצוע פסק דין עליו הוגש ערעור. בבואו להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע ישקול בית המשפט את סיכויי ההצלחה בערעור, ואת האפשרות להשיב המצב לקדמותו, במקרה שלא יעוכב הביצוע והחייב-המערער יזכה בערעורו. הסדר זה בסוגיית עיכוב ביצוע, הוא פרי איזון בין זכותו של החייב ליהנות מפירות זכייתו לבין זכותו של החייב-המערער שלא לעמוד בפני שוקת שבורה, אם יזכה בערעורו. כאשר מדובר בפסק דין כספי, הנטיה היא שלא לעכב את ביצועו, אלא אם הראה המבקש כי אם יזכה בערעורו, הוא לא יוכל לגבות בחזרה את הכספים ששילם לזוכה (ראו: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי , 672 (מהדורה עשירית-2009)).

7.

במקרה דנן מדובר בעיכוב ביצוע פסק דין כספי. המדינה עמדה במוטל עליה והראתה, כי ככל שתזכה בערעורה – יקשה עליה עד מאוד להשיב את המצב לקדמותו, שכן המבקשים מתגוררים בשטחי הרשות הפלסטינית. המבקשים בבקשה שבפניי מלינים על עיכוב הביצוע, אך אינם מתייחסים לעניין מהותי זה של אפשרות השבת המצב לקדמותו – וככל הנראה לא בכדי. עוד אציין, כי כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, תביעת המבקשים הוגשה בחלוף 9 שנים מהאירוע בגינו הוגשה. בהתחשב בנתון זה, קשה לקבל כי אכן קיימת דחיפות בתשלום הכספים, שתגבר על הקושי הגדול הצפוי בהשבת אותם כספים אם תזכה המדינה בערעורה.

לעומת זאת, אין חשש שהמבקשים לא יקבלו את כספם אם יוכרע הערעור לטובתם, שכן על פי החלטתו של בית המשפט המחוזי, הכספים מוחזקים בנאמנות על ידי בא כוחם. מכל מקום, החייבת במקרה זה היא המדינה, שחזקה עליה כי תשלם את חובה, והחזקת הכספים בנאמנות במקרה זה היא בבחינת "למעלה מן הצורך".

8.

דומה כי אין חולק שהשבת הכספים למדינה, אם תזכה בערעורה, תהיה קשה עד בלתי אפשרית. כאמור, המבקשים אינם טוענים אחרת בבקשה שבפניי וכלל לא מתייחסים לסוגיית ההשבה. במקרה דנן, השיקול של העדר אפשרות לגבות את סכום פסק הדין אם תזכה המדינה בערעורה יש בו כדי להכריע את הכף, ואיני נדרשת לבחינת סיכויי הערעור. על כל פנים אציין, כי טענות המבקשים באשר לסיכויי הערעור נטענו כלאחר יד, במשפט אחד לקוני, ומבלי שצורף לבקשה שבפניי פסק הדין בעניין החבות.

9.

לאור האמור, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.