בבית המשפט העליון
ע"א 3395/13
לפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ע' פוגלמן
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המערערים:
1. נועם בלום
2.חוות צברי אורלי בע''מ
נ ג ד
המשיבים:
1.מדינת ישראל רשות המים ומשרד החקלאות
2.עיריית דימונה
3.פורמלי עמיר חב' לאספקה בע''מ
4.פורמלי גלובל תובלה בן לאומית בע''מ
5.לאומי קארד בע''מ
6.בסט -פק שיווק לחקלאות [1995] בע''מ
7.פורמלי י.ר. דבוש הובלות בקרור בע''מ
8.דשנים וחומרים כימים בע''מ
9.רב סל שיווק לחקלאות 1955 בע''מ
10.אלרם הנדסה בע''מ
11.פורמלי בנק המזרחי סניף דימונה
12. בנק דיסקונט
13.נען דן השקיה – אגודה שיתופית
14.איגוד ערים לשירותי כבאות ב''ש
15.תנובה ההנהלה הראשית
16.הפניקס הישראלי
17.שקולניק תקשורת
18. בנק לאומי
19.חב' חולצה כחולה בע''מ
20.מינהל מקרקעי ישראל
21. חיים קליין
22.פורמלי אלדן תחבורה בע''מ
23.פורמלי פרנקל ובנין בע''מ
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (כב' השופט א' רומנוב) בה"פ 20401-12-12 מיום 28.4.2013
תאריך הישיבה:
א' באב התשע"ד
(28.7.2014)
בשם המערערים:
באמצעות מערער 1
בשם המשיבה 1:
עו"ד יואב שחם
בשם המשיבה 2:
עו"ד מנחם בן טובים; עו"ד עדי אזולאי
בשם המשיבה 5:
עו"ד דנילו דרמן
בשם המשיב 11:
עו"ד צבי יניר
בשם המשיב 12:
עו"ד חנית נוב; עו"ד נדב בסון
בשם המשיבה 15:
עו"ד דרור ממן
בשם המשיבה 18:
עו"ד אילן שמעוני
בשם המשיבה 19:
עו"ד אלה בן-דור
פסק-דין
השופט ע' פוגלמן :
1.
יזם בתחום החקלאות מקים, באמצעות חברה, חווה לגידולי צבר באזור הסמוך לדימונה ולירוחם. עסקיו נקלעים לקשיים והוא מוצא עצמו חב מיליוני שקלים לנושיו. את היקלעותו לחובות אלה הוא מייחס להתנהלותן של מדינת ישראל ועיריית דימונה, אשר אף שהבטיחו לו בשנת 1992 כי יוכל להשתמש במי הקולחין (מי שפכים מטוהרים) של העירייה לצורכי השקייה בחווה, החלו להעביר בפועל את מי הקולחין רק משנת 2002, באופן שגרם לו נזקים שונים. זו תמציתה של הפרשה שלפנינו, אשר עיקריה פורטו בהרחבה בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 8500/06 חוות צברי אורלי בע"מ נ' מדינת ישראל (27.8.2012) (להלן: עניין חוות צברי )) ולא נשוב על הדברים. פרשה זו הניבה התדיינויות משפטיות מרובות שיתוארו להלן בקצירת האומר.
2.
המערערים בהליך זה – המערער 1 (הוא החקלאי) והמערערת 2 (היא החווה שהמערער 1 מחזיק במניותיה) – שאינם מיוצגים – החלו את מסעם בעניין זה בעתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, עתירה שהייתה מכוונת למכסת המים שהוענקה להם. בית המשפט דחה את העתירה (בג"ץ 1773/01 בלום נ' שר החקלאות ופיתוח הכפר , פ"ד נו(3) 320 (2002)), תוך שצוין כי "לא מן הנמנע שבידי העותרים לתבוע, בבית המשפט המוסמך, פיצוי כספי [...]. בלי שתשתמע מכך נקיטת עמדה באשר לסיכוייה של תביעה כזאת, נראה לי שהמשיבים ינהגו כראוי אם ימצאו דרך להביא את העותרים על תקנתם, בגין השנתיים האמורות, בהסכם וללא התדיינות" ( שם , בעמ' 326). המערערים משליכים יהבם, עד עצם היום הזה, על הסיפה של אמירה זו. דא עקא, דרך מוסכמת ליישוב המחלוקת כאמור לא נמצאה, ולפיכך בשנת 2004 הגישו המערערים תביעה כספית נגד המדינה והעירייה לבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט (כב' השופט י'
צבן ) קיבל תביעה זו בחלקה, והמשיבות חויבו לשלם למערערים סך של 3,655,498 ש"ח הנושא ריבית והצמדה מיום 1.1.2001. על פסק דין זה הוגשו מטעם הצדדים ערעורים לבית משפט זה שנדונו במאוחד בעניין חוות צברי . בסופם של הליכים אלה התקבל חלקית ערעור המדינה והעירייה, בעוד שערעור המערערים שלפנינו נדחה. מדינת ישראל ועיריית דימונה חויבו לשלם למערערים פיצוי בסך 2,322,181 ש"ח כשיעורו ביום 1.1.2001. בקשה לתיקון טעות סופר שהגישו המערערים ביחס לפסק דין זה נדחתה ביום 21.1.2014, משנמצא כי הטענות שהועלו בה הן ערעוריות באופיין וכי אין סיבה לעדכון פסק הדין. אציין כי בקשה לדיון נוסף על פסק דינו של בית משפט בעניין חוות צברי תלויה ועומדת (דנ"א 920/14).
3.
כמה חודשים לאחר מתן פסק דינו של בית משפט זה נקטו המערערים בהליך של המרצת פתיחה בבית המשפט המחוזי בירושלים, שבגדרו נתבקש בית המשפט להעניק להם סעד הצהרתי המפנה את נושיהם לגורם שלטענת המערערים הביא לכך שאין הוא יכול לפרוע את חובותיו – המדינה והעירייה. בית המשפט (כב' השופט א' רומנוב ) סילק את התביעה על הסף בשל העדר עילה. זאת, נוכח כך שהמערערים ביקשו כי בית המשפט יפסוק "סעד מן הצדק" ו"יחשוב מחוץ לקופסא" באופן שיפטור אותם מהחובה לפרוע את החובות הכספיים הפסוקים שהם חבים לנושיהם הרבים, סעד שבית המשפט מצא כי אינו מעוגן בדין. עוד נמצא כי קיים לכאורה מעשה בית דין המשתיק את המערערים ומונע מהם לשוב ולעורר עניין זה, משום שהטענה שאותה העמידו המערערים במרכז המרצת הפתיחה שהגישו – שלפיה המדינה והעירייה הסבו להם נזקים המתבטאים בכך שאין הם יכולים לפרוע חובותיהם ולעמוד בהתחייבויותיהם לספקים – הייתה אחת מן הטענות שהועלו בתביעה הכספית שהוגשה לבית המשפט המחוזי בשנת 2004 ושהתבררה גם בבית משפט זה בעניין חוות צברי . עם זאת, בית המשפט ביכר שלא להכריע בעניין זה נוכח קביעתו בעניין היעדר העילה כאמור.
4.
לפסק דין זה מכוון הערעור שלפנינו. המערערים טוענים כי פסק הדין בעניין חוות צברי לא נתן מענה לנזקים שנגרמו להם, ומשכך יש להורות על הענקת "סעד מן הצדק" לתיקון העוול. המערערים מבקשים כי נפטור אותם מלשאת בחובותיהם לנושיהם – חובות שמקורם, לטענתם, בהתנהלות המדינה והעירייה – ושנצהיר כי הם "אינם חייבים עוד, אין להפעיל כנגדם הליכי גביה, הליכים בהוצל"פ ו/או הליכי פשיטת רגל". בצד ערעורם הגישו המערערים גם בקשה להגשת ראיות נוספות בערעור הנוגעות להסדרים שונים שאליהם הגיעו עם מקצת מנושיהם. מנגד, המשיבים מבקשים כי נותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו. המדינה טענה כי עניינה של המרצת הפתיחה נושא ערעור זה הוא ניסיון נוסף להשיג על קביעותיו של בית משפט זה בפסק הדין בעניין חוות צברי , ומשכך, דינה להידחות על הסף מחמת מעשה בית דין. לפי המדינה, טענתם העיקרית של המערערים, כי המדינה והעירייה הן שגרמו לחובותיהם ולחוסר יכולתם לפרוע אותם, נטענה גם בתביעה הכספית שהגיש בשנת 2004. בגין טענה זו, כך הטעימה המדינה, נפסקו לטובת המערערים פיצויים בסך 500,000 ש"ח – סכום אשר לא שונה בפסק דינו של בית משפט זה בערעור. בנסיבות אלו נטען כי לא היה מקום להגשת תובענה חדשה באותו עניין שכבר הוכרע בפסק דין של בית משפט זה. עוד נטען כי אין עילה בדין לסעד המבוקש על ידי המערערים; וכי דין הערעור להידחות גם לגופם של דברים. טענות העירייה דומות במהותן לאלו שהושמעו מפי המדינה, וכך גם טענות הנושים שהגישו תשובתם (אשר חלקם אינם מתנגדים לכך שהמשיבות 2-1 יוכרזו כנושאות בחובם של המערערים).
5.
לאחר שעיינו בערעור ובתשובות שהוגשו לעיוננו והאזנו בקשב רב לטיעוני הצדדים לפנינו, מצאנו כי אין בידנו להיעתר למבוקש. נסיבות העניין שלפנינו אינן קלות. ערים אנו לתחושת המערערים שנגרם להם עוול שלא בא על תיקונו, ולתחושת הפגיעה האישית במערער שראה בחווה "מפעל חיים". עם זאת, אין הדבר מאפשר לבית המשפט לשוב ולהידרש לעניין שכבר בורר והוכרע בערכאות השיפוט. ודוקו: בהליך זה שבים המערערים וקובלים על הנזקים, אותם הם מכנים כעת "נזקים תוצאתיים" או "נזקי שרשור", שגרמה להם התנהלות המדינה והעירייה ביחס ליחסיהם עם נושיהם. אלא שבעניין חוות צברי כבר
נדרש בית משפט זה (ובית המשפט המחוזי לפניו) לנזקים העקיפים שנגרמו למערערים, הכוללים חובות לספקים ולבנקים, אשר בגינם הוענק למערערים פיצוי בסך 500,000 ש"ח . בית משפט זה ראה שלא להתערב בסכום שקבעה לפיצוי הערכאה המבררת, שכן לא נמצא כי נפלה בנושא שגגה מהותית; ומשום שטענות הצדדים לעניין זה – הן טענת המדינה, הן טענת המערערים – נטענו בעלמא, ומבלי לפרט מהי הטעות שאליה נקלע, כביכול, בית המשפט המחוזי (וראו פסקאות 87-86 לפסק הדין בעניין חוות צברי ). ניסוח הטענה זו הפעם לא כדרישה כספית כי אם כסעד הצהרתי שבגדרו יוסבו חובות המערערים למדינה ולעירייה – אין בו כדי לשנות, וזאת אף אם בפי המערערים טענות שונות במקצת מאלו שנטענו בהליכים קודמים. כידוע, המבחן הקובע לקיומו של מעשה בית דין עניינו זהותן – או שונותן – של עילות התביעה. מעשה בית דין יתקיים מקום ששתי התביעות מבוססות על עילות זהות בבסיסן, וזאת גם אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים נוספים שלא פורטו בתביעה הקודמת. כפי שנפסק בע"א 1545/08 מוסקונה נ' סולל בונה בע"מ (4.3.2010)):
"כאשר צד להליך מעלה טענה בדבר השתק עילה בשל עילות תביעה זהות, המבחן לו נזקק בית המשפט חורג מן הבחינה הפרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה. הוא בוחן האם על-פי מהות הדברים מדובר בשתי התדיינויות הנוגעות לאותו עניין עצמו והאם הזכות או האינטרס המוגן שנפגעו בשתי התביעות זהים. כמו כן בוחן בית המשפט את מידת הדמיון בתשתית העובדתית הניצבת ביסוד שני ההליכים" ( שם , בפסקה 7; עוד ראו ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון , פ"ד נז(5) 166, 181 (2003)).
6.
ההתדיינות שלפנינו – הנשענת על אותה תשתית עובדתית שעמדה ביסוד התביעה הכספית משנת 2004 – נוגעת לעניין זהה בבסיסו לזה שכבר בורר קודם לכן – התנהלותן של המדינה והעירייה והנזקים שזו גרמה למערערים בעניין העברת מי הקולחין. נוכח זהות זו, ומשלא נמצא שוני בזכות או באינטרס המוגן שבבסיס התובענות השונות, באנו למסקנה כי העילה שעליה נשענת התובענה הנוכחית כבר מוצתה בפסק דין קודם על ידי בית משפט מוסמך (ראו גם ע"א 1835/11 אבני נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (17.11.2011)). לא מצאנו כי בבקשה להגשת ראיות נוספות יש כדי לשנות את התמונה. די בכך כדי לדחות את הערעור שלפנינו.
אציע אפוא לחבריי כי נדחה את הערעור, וכי בנסיבות העניין החריגות לא נעשה צו להוצאות.
ש ו פ ט
השופט א' רובינשטיין :
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת ד' ברק-ארז :
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט ע' פוגלמן.
ניתן היום, ט"ו באב התשע"ד (11.8.2014).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת