דנ"א 2744/22הרשות הפלסטינית נ. פלוני

שתי בקשות לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים י'

עמית , ד' מינץ ו ע' גרוסקופף ) בע"א 2362/19 מיום 10.4.2022 (להלן: פסק הדין ), שבו נפסק כי כספים ששולמו על ידי הרשות הפלסטינית לאסירים ביטחוניים ולבני משפחותיהם, מהווה "אשרור" של פעולות טרור שביצעו האסירים ומשכך יש לראות ברשות הפלסטינית כשותפה לעוולות שביצעו המפגעים וכמי שחבה באחריות נזיקית בגינן.

רקע הדברים

1.

הרקע העובדתי הצריך לענייננו פורט בהרחבה בפסק הדין. בתמצית יאמר כי נגד הרשות הפלסטינית (להלן גם: הרש"פ ) והארגון לשחרור פלסטין (להלן: אש"ף ) הוגשו מספר תביעות על ידי בני משפחותיהם של קורבנות ארבעה פיגועי טרור רצחניים (אלו הם המבקשים בדנ"א 2771/22; להלן: המבקשים ), שהתרחשו בירושלים בין השנים 2002-2001 במהלך האינתיפאדה השנייה. בפיגועים ובמעשי הטרור נושא דיוננו לא הוכחו מעורבות או סיוע ישיר או עקיף של הרש"פ טרם המעשים, והשאלה שהתעוררה היא האם ניתן להטיל עליה אחריות נזיקית בשל תגמולים אותם היא מעבירה מכוח חקיקה ייעודית לאסירים הביטחוניים ולבני משפחותיהם. מדובר בתשלומים המהווים תגמול מיוחד לפלסטינים שביצעו עבירות ביטחוניות, בשל העובדה שהועמדו לדין בישראל ונדונו לעונשי מאסר בבתי כלא בישראל. גובה התשלום החודשי משתנה בהתאם לתקופת המאסר: ככל שהעבירה הביטחונית חמורה יותר ותקופת המאסר ארוכה יותר – כך גדל שיעורו של התגמול המיוחד, שיכול להגיע לסכומים ניכרים, עד כדי תשלום חודשי שוטף של פי ארבעה מהשכר הממוצע בשטחי הרש"פ.

2.

בית המשפט המחוזי דחה את ארבע התביעות ועל כך נסב הערעור נושא הבקשה לדיון נוסף. הדיון בערעור הצטמצם לשאלה האם התשלומים המועברים מצד הרשות לאסירים ביטחוניים ולבני משפחותיהם , מהווים תמריץ כלכלי לפעילות טרור ומשכך יש לראות בפעולות הרש"פ כ "אישרור" של פעולות טרור, כמשמעות המונח בסעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה או פקודת הנזיקין ), שזו לשונו:

אחריות של משתף ומשדל

12.לענין פקודה זו, המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשרר אותם, יהא חב עליהם.

3.

השופט עמית , שכתב את דעת הרוב, קבע כי ניתן להטיל אחריות נזיקית ישירה על הרשות הפלסטינית מכוח חלופת ה"מאשרר" הקבועה בסעיף 12 לפקודת הנזיקין וכפועל יוצא להכיר בה כ"מעוולת במשותף" לפי סעיף 11 לפקודה. תחילה, עמד השופט עמית על ייחודו של סעיף 12 לפקודה וציין כי הסעיף מרחיב את מעגל האחראים בנזיקין ומונה שבעה סוגים של שותפים למעשה העוולה: המשתף עצמו, מסייע, מייעץ, מפתה, מצווה, מרשה ומאשרר. צוין כי סעיף 12 מאפשר, בנסיבות מסוימות, לייחס לאדם אחריות בגין עוולה שביצע שותפו ובכך חורג מהעיקרון הרגיל הקבוע בדיני הנזיקין ולפיו רואים אדם כאחראי למעשיו ולא למעשי הזולת. הודגש, כי מבין החלופות המנויות בסעיף 12 לפקודה, חלופת ה"מאשרר" היא החריגה שבהן, שכן להבדיל מהמשתתפים האחרים, אחריותו של המאשרר בציר הזמן צופה פני עבר ומתייחסת לעוולה שכבר נעשתה. נוכח ייחודיותו של סעיף 12, צוין כי הפסיקה קבעה שיש ליישמו כמקור להטלת אחריות נזיקית באופן זהיר ומבוקר, ולגישת השופט עמית , הדברים חלים ביתר שאת ביחס לאחריותו של המאשרר, אשר חלה, כאמור, על מעשה עבר מבלי שלמאשרר יש עוד יכולת לשנות את נזקי העוולה. עוד צוין כי מכיוון שמעשה האישרור נעשה בדיעבד, לאחר ביצוע המעשה העוולתי, אין צורך בקשר סיבתי בין פעולת האישרור ובין מעשה העוולה, שכן הקשר הסיבתי בחלופת האישרור הוא מעין "קשר סיבתי הפוך" לפיו לא מעשה האישרור הוא שהוביל לביצוע העוולה, אלא ביצוע עוולה הוביל למעשה האישרור.

4.

השופט עמית הוסיף והתייחס לתכלית ההרתעתית העומדת ביסוד דוקטרינת האשרור, שיובאה למחוזותינו מהמשפט המקובל. צוין כי אף שמקור דוקטרינת האשרור הוא בדיני החוזים, היא יושמה בדין הזר בהקשר הנזיקי במקרים של עוולות רכושיות ובהמשך אף על עוולות אישיות דוגמת עוולת התקיפה. השופט עמית סקר בהרחבה את הפסיקה שדנה ויישמה את הוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין וקבע כי על אף שאין תקדים להטלת אחריות אך ורק מכוח החלופה של ה"מאשרר", יש בסיס לראות במדיניות התשלום של הרשות הפלסטינית כמקרה חריג ונדיר של מתן תמריץ ותגמול למעשה טרור, אשר בא בגדר החלופה של אשרור המעשה העוולתי. לגישת השופט עמית , תשלום הכספים למבצעי העוולה ולמשפחותיהם מצד הרשות הפלסטינית – שהיא גוף שלטוני שיש בכוחו "לאשרר" פעולה של אחרים – עולה כדי תמריץ המעודד, ולו בעקיפין, מעשי טרור, ומשכך מהווה דוגמה מובהקת של אישרור כמשמעו בסעיף 12 לפקודה. בהקשר זה הוטעם כי העובדה שהתגמולים משולמים מכוח חוק מיוחד שנחקק על ידי הרשות הפלסטינית כדי להיטיב עם המפגעים, האסירים ובני משפחותיהם, מהווה הצהרה "חזקה" ביותר של אישרור מצד גורם שלטוני. לשיטת השופט עמית במדיניות זו אף יש משום הכרה והוקרה למעשיהם הנפשעים של האסירים המפגעים, בניגוד לחוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016 (להלן: חוק המאבק בטרור ). בכך, לעמדתו, מביעה הרש"פ הסכמה למעשים ואף נכונות ליטול אחריות בגינם באופן המצדיק הטלת חבות נזיקית אישית וישירה (פסקה 49 לחוות דעתו).

5.

בנוסף, דחתה דעת הרוב את טענת הרש"פ לפיה מדיניות התשלום לאסירים ביטחוניים ובני משפחותיהם היא "מדיניות כללית" שהכרה בה כאקט מאשרר תוליך ליישום מרחיב של דוקטרינת האישרור בניגוד להלכה הפסוקה. נקבע כי הגם שמדובר במדיניות כללית מכוח חקיקה, "התשלום הקונקרטי של תגמולים לאסיר קונקרטי ולבני משפחתו הוא האקט המאשרר של המעשה הקונקרטי שבגינו נידון האסיר למאסר".

6.

לצד זאת, השופט עמית לא מצא לחייב את הרש"פ גם בפיצויים עונשיים. בהקשר זה צוין כי המסקנה לפיה ניתן להטיל אחריות נזיקית ישירה על הרש"פ מכוח חלופת המאשרר בסעיף 12 לפקודה היא תקדימית וחריגה. לכן, בשים לב לכך שבפסיקה נקבע כי יש להחיל את הוראת סעיף 12 לפקודה באופן "זהיר ומבוקר", מצא השופט עמית כי הטלת פיצויים עונשיים, המהווים כשלעצמם נטע זר בדיני הנזיקין, תהיה מרחיקת לכת. לבסוף ציין השופט עמית , כי לקביעה לפיה לא ניתן להשית פיצויים עונשיים מכוח חלופת האישרור, נפקות מצומצמת הנוגעת רק להיקף הפיצויים שבו תהיה חייבת הרשות הפלסטינים אם בכלל. זאת שכן על פי ההלכה הפסוקה, לנפגעי פעולות האיבה וקרוביהם אפשרות לבחור לגבות פיצויים מכוח חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970 או מכוח חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950 (להלן יחד: חוקי התגמולים ), ולחלופין לתבוע פיצויים מכוח פקודת הנזיקין. עם זאת, המגבלה לפיה ניזוק לא רשאי לגבות את הסכומים שייפסקו במסלול הנזיקי וגם במסלול של חוקי התגמולים לא חלה על פיצויים עונשיים אותם רשאי הניזוק לגבות בנוסף לתשלומים מכוח חוקי התגמולים (ע"א 71/18 הרשות הפלסטינית נ' יורשי המנוחה שרון בן שלום ז"ל (10.3.2021); להלן: עניין בן שלום ). לכן, במצב שבו המבקשים יבחרו בסוף הדרך לקבל את התשלומים מכוח חוקי התגמולים הרי שהרש"פ לא תחויב כלל בפיצוי.

7.

השופט ד' מינץ סבר אף הוא כי ניתן לחייב את הרש"פ כ"מאשררת" לפי סעיף 12 לפקודה, אך בניגוד לשופט עמית , סבר כי ניתן לחייבה מכוח חלופה זו גם בפיצויים עונשיים. השופט מינץ ציין כי בבסיס דוקטרינת האשרור והפיצויים העונשיים, כאחד,

עומדת תכלית הרתעתית ועל כן, לעמדתו, אף שמדובר ב"שני נטעים זרים לדיני הנזיקין" הם משלימים זה את זה. לגישתו, בנסיבות ענייננו הטלת האחריות על הרש"פ, כשלעצמה, אינה מעניקה הרתעה מספקת מפני המשך קיום מדיניות התגמול הנוהגת ובהינתן שהפסיקה שוללת מנפגעים לגבות פיצויים מכוח חוקי התגמולים ופיצויים מכוח פקודת הנזיקין גם יחד, אין מקום לשלול בנסיבות העניין גם פיצויים עונשיים.

8.

השופט ע' גרוסקופף , שהיה בדעת מיעוט, סבר כי יש להחיל את חלופת "המאשרר" הקבועה בסעיף 12 לפקודה רק כאשר מתקיימת זיקה מהותית והדוקה בזמן ביצוע המעשים בין הרש"פ ובין הפיגועים ומבצעיהם, וזיקה כאמור לא הוכחה בענייננו. משכך, מצא השופט גרוסקופף כי יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיברר ויכריע אם אכן התקיימה זיקה בזמן אמת בין הרש"פ ובין הפיגועים והמפגעים אשר אחראים לנזקיהם של המבקשים. השופט גרוסקופף לא מצא להכריע בשאלה אם ניתן להחיל פיצוי עונשי מקום שבו הוטלה אחריות מכוח חלופת האישרור הקבועה בסעיף 12 והותירה לעת מצוא. עם זאת, במישור האופרטיבי, הצטרף השופט גרוסקופף לעמדת השופט עמית וקבע כי בנסיבות העניין דנן אין להחיל על הרשות הפלסטינית פיצויים עונשיים.

הבקשות לדיון נוסף

9.

על פסק הדין הוגשו, כאמור, שתי בקשות לדיון נוסף.

הבקשה מטעם הרש"פ (דנ"א 2744/22) יוחדה לקביעה בפסק הדין לפיה תשלומים המועברים על ידה למשפחות האסירים מהווים אשרור כמשמעו בסעיף 12 לפקודה. בתמצית, הרש"פ סבורה כי מדובר בקביעה תקדימית וחריגה שנועדה, הלכה למעשה, לחול רק עליה ולא על נתבע אחר. לטענתה אף שעניין לנו בהלכה חדשה, חשובה וחריגה, לא הותוו בפסק הדין, בבירור, התנאים הדרושים לצורך הטלת אחריות מכוח חלופת המאשרר הקבועה בסעיף 12. יתרה מכך, לטענת הרש"פ פסק הדין מעלה כי ניתן לזנוח מספר תנאים מהותיים הדרושים, לשיטתה, לצורך החלת דוקטרינת האשרור. הרש"פ מוסיפה וטוענת כי היה מקום לקבוע שלצורך חיוב נתבע מכוח חלופת האשרור נדרשת "זיקה מהותית והדוקה בעת ביצוע מעשה העוולה בין מי שהביע תמיכה בדיעבד במעשה עוולה לבין מעשה העוולה והמעוול" ואילו בענייננו דעת הרוב הסתפקה ב"זיקה סתמית".

10.

לשיטת הרש"פ, ההלכה החדשה שנפסקה בפסק הדין כי ניתן להטיל אחריות נזיקית אך ורק מכח החלופה של מאשרר, משנה את האופן שבו פורש עד כה סעיף 12 לפקודה ואף עומדת בסתירה להלכה שנפסקה בעניין בן שלום ובע"א 2144/13 עזבון המנוח עמית עמוס מנטין ז"ל נ' הרשות הפלסטינית (6.12.2017) (להלן: עניין מנטין ). עוד נטען כי תוצאות פסק הדין מוקשות ומרחיקות לכת, בין היתר, משום שהן מרחיבות את מעגל האחראים יתר על המידה. נטען בהקשר זה כי פסק הדין מעלה שניתן להסתפק בחקיקה כללית לצורך הטלת אחריות על גוף שלטוני בשל מעשי תושביו ומכאן ש"לא רחוקה הדרך להטיל אחריות על מדינת ישראל בתביעות של נפגעי עבירה על עוולות שביצעו אזרחים שהיא נותנת להם הטבות מסוגים שונים בטענה שההטבות הן בגדר אשרור למעשי העוולה עצמם". לבסוף נטען כי גם העובדה שהיועץ המשפטי לממשלה לא התייצב להליך מעוררת קושי באשר עניין לנו בסוגיה עקרונית המחייבת הצגת עמדתה של מדינת ישראל וכן התחשבות בשיקולי המדיניות אותם יש להחיל בסוגיות הנוגעות לענייננו.

11.

המבקשים מצדם דוחים את טענות הרש"פ לפיהן פסק הדין זנח את הצורך להוכיח התקיימותם של תנאים מסוימים הקבועים בדוקטרינת האישרור. לטענתם, פסק הדין מבסס באופן עובדתי ומשפטי את התנאים השונים להחלת דוקטרינת האישרור ואין להתערב בקביעות אלו. עם זאת, המבקשים סבורים כי יש להורות על דיון נוסף בפסק הדין אך זאת בהתייחס לסוגיית הפיצויים העונשיים, ובה בלבד. לטענת המבקשים, התשלומים שהרשות הפלסטינית נוהגת להעביר מדי חודש, במשך שנים, למפגעים ולבני משפחותיהם, מנוגדת לחוק המאבק בטרור ולחוק איסור מימון טרור, התשס"ה-2005 ועולה כדי הפרה גסה של החוק שיש בה משום עידוד טרור. משכך, לטענת המבקשים, מדובר במקרה המחייב הרתעה משמעותית באמצעות חיוב הרש"פ בפיצויים עונשיים. לטענתם, דיני הנזיקין ממלאים תפקיד מרכזי באכיפת חוקים שאינם נאכפים על ידי המדינה, מקום שבו לא מתאפשר לה להעמיד לדין פלילי את הרש"פ, כבענייננו, ומכאן שדווקא פיצויים עונשיים המצויים בתפר שבין המשפט האזרחי והמשפט הפלילי הם הסעד המשפטי המתאים והצודק בתביעה מהסוג שבו עסקינן. עוד טוענים המבקשים כי הקביעה לפיה אין להשית על הרש"פ פיצויים עונשיים מנוגדת להלכה הפסוקה ולאמות המידה שהותוו בה לעניין זה, וגם מהטעם הזה הם סבורים כי יש לקיים בפסק הדין דיון נוסף. לבסוף נטען כי בשים לב לכך שקורבנות פיגועי טרור תובעים, על פי רוב, קבלת תגמולים מכוח חוקי התגמולים, יש להניח כי התוצאה שהתקבלה בפסק הדין ולפיה לא ניתן יהיה להשית על הרש"פ פיצויים עונשיים תוביל להרתעת חסר של הרש"פ בפעולותיה לעידוד טרור.

דיון והכרעה

12.

לאחר שעיינתי בפסק הדין, בבקשות לקיום דיון נוסף ובתגובות להן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין שתי הבקשות להידחות.

הליך הדיון הנוסף הוא הליך נדיר שאותו יש לייחד למקרים חריגים ויוצאי דופן שבהם נפסקה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה מוצדק לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; דנ"א 5453/18 הראל נ' פקיד שומה גוש דן , פסקה 4 (9.8.2018)). כמו כן נפסק כי אין די בחשיבות, בקשיות או בחידוש ההלכה כדי להיענות לבקשה לדיון נוסף, שכן חלק לא מבוטל מן השאלות המובאות בפני בית משפט זה הן ראשוניות, חשובות או קשות ויש בהן מן החידוש. בהקשר זה נפסק, לא אחת, כי לבית המשפט מסור שיקול דעת רחב לבחון האם המקרה שלפניו, על-פי נסיבותיו ומאפייניו, "משתייך לאותם מקרים חריגים-שבחריגים, נדירים-שבנדירים, שבהם יקוים דיון נוסף " (דנ"פ 11414/05 רוזנשטיין נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 14 ((31.1.2006) .

לא שוכנעתי כי מי מהמבקשים בענייננו הרים את הנטל להראות כי פסק הדין נושא דיוננו אכן נופל בגדר אותם מקרים חריגים.

הבקשה בדנ"א 2744/22

13.

הקביעה בפסק הדין בענייננו לפיה ניתן להטיל על הרשות הפלסטינית אחריות נזיקית ישירה מכוח חלופת "המאשרר" שבסעיף 12 לפקודת הנזיקין , טרם נדונה והוכרעה בפסיקתו של בית משפט זה ומבחינה זו, יש בה משום חידוש. אף אין לכחד כי מדובר בקביעה מוקשית. השופט

עמית עמד על כך בציינו כי מדובר בסוגיה המעוררת לבטים שכן עצם הטלת אחריות נזיקית לפי חלופת "המאשרר" "חריגה עד מאוד בנוף הנזיקי בכללותו". עוד ציין השופט עמית כי המסקנה לפיה ניתן להטיל על הרש"פ אחריות נזיקית מכוח חלופת האישרור בגין התשלומים שמעבירה לאסירים ביטחוניים ולמשפחותיהם, היא "נדירה וחריגה" (ראו, למשל: פסקאות 20, 43 ו-50 לחוות דעתו). ואולם, כפי שציינתי לעיל, חידושה וקשיותה של ההלכה שנפסקה, הם כשלעצמם, אין בהם כדי להצדיק בכל מקרה ומקרה דיון נוסף (ראו, למשל: דנ"פ 4067/21 מדינת ישראל נ' דורון , פסקה 11 (12.9.2021); דנ"פ 4090/21 פלונית נ' מדינת ישראל , פסקה 26 (13.1.2022)).

בניגוד לעמדת הרש"פ בדנ"א 2744/22, פסק הדין על אף החידוש שבו אינו מבטא גישה "מהפכנית" בדיני הנזיקין ואף לא שוכנעתי כי הקביעות שבו מנוגדות לפסיקה קודמת שיצאה מלפני בית משפט זה. האפשרות להטיל אחריות נזיקית לפי חלופת האשרור עוגנה בפקודת הנזיקין עצמה. אין מדובר בחלופה שנוצרה יש מאין כ"יציר פסיקה". נהפוך הוא: דעת הרוב הגיעה למסקנה לפיה ניתן להחיל את חלופת המאשרר הקבועה בסעיף 12 לפקודה בהתבסס על לשון הסעיף; על פסיקה קודמת של בית המשפט העליון ושל הערכאות הדיוניות שדנו בהוראת הסעיף בהקשרים שונים; על עמדות מלומדים בארץ ובעולם ותוך התייחסות לדוקטרינת האישרור ולדין הזר. ביחס למקרים מסוג זה כבר נפסק כי "[הכלל] הנקוט בשיטתנו המשפטית הינו כי ההלכה נקבעת על ידי הרכב ראשוני של בית משפט זה – בין שהוא הרכב של שלושה שופטים ובין שהוא הרכב מורחב מלכתחילה – בלא שיש צורך לאשר כל הלכה חדשה על-ידי עריכת דיון נוסף בה. בפרט כך הוא הדבר כאשר – כמו בענייננו – נובעת ההלכה החדשה במישרין מלשון החוק ... ומהווה התפתחות טבעית של פסיקתו הקודמת של בית משפט זה, התפתחות המבוססת על יישומם של עקרונות קיימים" (דנ"פ 6519/05 עיסא נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (2.9.2005); דנ"א 4813/04 מקדונלד נ' אלוניאל בע"מ , פסקה 15 (29.11.2004); דנ"א 1032/18 אלדר נכסים בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב , פסקה 8 (18.9.2018)).

14.

אף אין בידי לקבל את טענת הרש"פ לפיה מפסק הדין עולה שניתן "לזנוח" תנאים שהוכרו בפסיקה כמהותיים לצורך החלת חלופת המאשרר, ובהם הדרישה לקשר סיבתי קונקרטי בין מעשי המאשרר ובין האירוע או מבצעיו. כפי שנפסק לא אחת, אין עילה להורות על קיומו של דיון נוסף מקום שבו לא נקבעה הלכה באופן גלוי ומפורש (ראו, מני רבים: דנ"א 920/14 חוות צברי אורלי בע"מ נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (18.8.2014)). בענייננו, בניגוד לאופן הצגת הדברים על ידי הרש"פ, בפסק הדין לא נקבע, למצער לא באופן מפורש, כי ניתן לוותר על תנאים כאלה או אחרים שהוכרו קודם לכן בפסיקה לצורך החלת דוקטרינת האשרור. אכן, נקבע כי חלופת "המאשרר" הקבועה בסעיף 12 לפקודה, אינה דורשת קיומו של קשר סיבתי רגיל בין האישרור ובין ביצוע מעשה העוולה. ואולם, קביעה זו נובעת מטבעו וממהותו של מעשה האישרור שמתרחש לאחר ביצוע המעשה העוולתי, ומשכך – כפי שציינה דעת הרוב – אינו יכול לשמש כוח מניע לעוולה שבוצעה זה מכבר . קביעה זו אינה עומדת בסתירה לפסקי הדין שניתנו בעניין בן שלום ו מנטין , בהם, בשונה מענייננו, הוטלה אחריות ישירה על הרשות הפלסטינית בגין מעורבותה לפני ביצוע הפיגוע, וחלופת האשרור כלל לא נדונה במסגרתם. זאת ועוד – בפסק הדין הודגש כי על אף שחלופת האשרור אינה מחייבת הוכחה של קשר סיבתי רגיל, בענייננו יש לראות בחוק המיוחד שנחקק על ידי הרש"פ כדי להיטיב עם המפגעים, האסירים ובני משפחותיהם משום מתן תמריץ למעשי טרור, שהם המעשים העוולתיים בענייננו (פסקה 47 לחוות דעתו של השופט עמית ).

15.

הרש"פ הוסיפה וטענה כי יש לקיים בפסק הדין דיון נוסף מהטעם שהוא מותיר עמימות מסויימת באשר לשאלת גבולותיה של דוקטרינת האשרור והתנאים להחלתה. אינני סבורה כי פסק הדין יוצר עמימות או חוסר ודאות באשר לתנאים שבהם תחול חלופת המאשרר, אך גם אם נותרה אי בהירות מסויימת בעניין זה, אין בכך כדי להצדיק דיון נוסף שכן ניתן יהיה ללבן סוגיה זו במקרים המתאימים בעתיד, במידת הצורך ובהתאם לניסיון שייצבר (ראו, למשל: דנ"א 6564/12 פארס נ' כהן , פסקאות 6-5 (4.12.2012)).

16.

לבסוף אציין כי החשש שהביעה הרש"פ שמא יוליך פסק הדין להרחבת יתר של מעגל האחראים – אף הוא אינו במקומו. פסק הדין מבטא גישה מרוסנת וזהירה באשר לאפשרות להטיל אחריות נזיקית מכוח חלופת האישרור. בהקשר זה, הדגישה דעת הרוב, לאורכו ולרוחבו של פסק הדין, כי יש לפרש את דוקטרינת האישרור באופן מצמצם ומבוקר וכי לא כל מעשה העשוי להתפרש כתמיכה או כעידוד של פעולה מזיקה יחשב באופן אוטומטי לאישרור. בפרט, הודגש כי הכרה במדיניות הרש"פ ככזו הנופלת בגדר חלופת ה"אשרור", מהווה "קטגוריה אחת בלבד" של מקרים המתייחסים למצב חריג ונדיר שבו גוף שלטוני חוקק חוק מיוחד שנועד לתגמל מחבלים ובני משפחותיהם בסכומים לא מבוטלים כדי לעודד, ולו באופן עקיף, מעשי טרור (פסקה 46 לחוות דעתו של השופט עמית ). נסיבות ייחודיות אלו הן שהוליכו את דעת הרוב למסקנה לפיה יש להחיל את חלופת האשרור בענייננו.

הבקשה בדנ"א 2771/22

17.

המבקשים בדנ"א 2771/22 ייחדו את טיעוניהם לקביעות בפסק הדין הנוגעות לפיצויים העונשיים, ולהן בלבד. כמפורט לעיל, בהקשר זה נחלקו השופטים: השופט

עמית סבר כי בנסיבות שבהן מוטלת אחריות – שהינה חריגה בנוף דיני הנזיקין – אך ורק מכוח החלופה של "המאשרר" בסעיף 12 לפקודה, אין מקום להשית פיצויים עונשיים שאף הם נטע זר בדיני הנזיקין; השופט מינץ לא הצטרף לקביעה זו; והשופט גרוסקופף

החליט להשאירה ב"צריך עיון". עמדת השופט עמית – שעליה, למעשה, נסובה הבקשה בדנ"א 2771/22, היוותה, אפוא, דעת יחיד בפסק הדין ולא הלכה חדשה, שהיא כידוע, תנאי לקיומו של דיון נוסף.

לכאורה, די בכך כדי לדחות את הבקשה. עם זאת, ראוי להוסיף ולציין כי קיימים בהקשר זה טעמים מבוררים אף לגופם של דברים, המצדיקים את דחיית הבקשה. טעמים אלה פורטו בהחלטתי בדנ"א 3522/22 באנויאן נ' הרשות הפלסטינית (30.8.2022) (להלן: עניין באנויאן ), הנוגעת לפסק דין בע"א 1017/21 מיום 10.5.2022 (השופטים י'

עמית , ע' ברון ו ש' שוחט ), אשר ניתן לאחר

פסק הדין נושא הבקשה שלפניי, ובו נקבע, על דעת כלל חברי ההרכב, כי אין להטיל פיצויים עונשיים מקום שבו מוטלת אחריות נזיקית מכוח חלופת המאשרר. ההחלטה האמורה בעניין באנויאן ניתנת בד בבד עם החלטתי זו,

ובה נדחתה בקשה לקיים דיון נוסף בפסק הדין שניתן שם. זאת, בתמצית, משום שמצאתי כי אף שיש בפסק הדין בעניין באנויאן משום חידוש, אין די בכך כדי להורות, בהקשר האמור, על קיום דיון נוסף.

18.

מכל הטעמים שמניתי לעיל אני סבורה כי מקרה זה, על נסיבותיו הייחודיות, אינו מקים עילה לדיון נוסף. אשר על כן הבקשות נדחות מבלי שייעשה צו להוצאות.