דנ"א 2752/15 מולדר בע"מ נ. ופרדס חנה כרכור ( השמרון ) הוועדה המקומית לתכנ

עניינו של ההליך שלפניי - אשר הוגש ביום 21.4.2015 - בבקשה לדיון נוסף על פסק דינו של בית משפט זה מיום 2.4.2015 בע"א 2683/14. ביום 10.5.2015 בקשתי את עמדת המבקשת לעניין מחיקתו של ההליך, וזאת בשים לב לכך שהוא הוגש לאחר חלוף פרק הזמן הקבוע בדין. משכך, ובעקבות החלטה נוספת אשר ניתנה על ידי ביום 14.5.2015, עתרה המבקשת כי אמנע ממחיקת ההליך ותחת זאת אאריך (בדיעבד) את המועד להגשתו עד למועד ההגשה בפועל. המשיבה הגישה תגובה במסגרתה הביעה התנגדות למתן הארכה, ובהמשך אף הוגשה על ידי המבקשת, לאחר קבלת רשות לכך, תשובה לתגובה.

לטענת המבקשת, פסק הדין כלל לא הומצא לידה ונודע לה אודותיו באופן אקראי רק ביום 12.4.2015. על פי הנטען, האיחור בהגשת ההליך נגרם כתוצאה מכך שהמבקשת לא הייתה מודעת לכללים הייחודיים החלים ביחס להגשת בקשה לדיון נוסף, ולפיהם המועד נמנה מיום מתן פסק הדין וימי הפגרה באים במניין ( לעניינים אלו ראו למשל, בש"א 6927/11 רוכמן נ' קיבוץ מענית (24.1.2012 )). לשיטת המבקשת, הטעות שבדין, בצירוף משך האיחור הקצר וטענותיה לגופם של דברים, עולים כדי "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד המבוקשת. המשיבה מתנגדת כאמור למתן הארכה המבוקשת, וזאת בעיקר על בסיס הטענה בדבר סיכוייו הנמוכים של ההליך.

הכללים בסוגיה של הארכת מועד להגשת הליכים ידועים ומוכרים, ואיני רואה צורך לחזור עליהם. די שאציין, כי נקודת המוצא היא שבעל דין נדרש לעמוד במועדים הקצובים בדין להגשת הליך, וכי לא בנקל יקבע בית המשפט שמתקיים "טעם מיוחד" אשר יש בו כדי להצדיק את מתן הארכה המבוקשת. זאת ואף זאת, כאשר עסקינן בהארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף, הדרישה לקיומו של "טעם מיוחד" - הקבועה בתקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984 - תיושם באופן קפדני ומצמצם וזאת על רקע מאפייניו הייחודיים של הליך הדיון הנוסף (ראו למשל, בש"א 6180/09 פלונית נ' פלוני (13.9.2009)).

לאחר שבחנתי את בקשת הארכה על רקע אמות המידה הנזכרות לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות וזאת חרף העובדה כי משך האיחור אינו כה ארוך.

כאמור, דבר קיומו של פסק הדין נודע למבקשת ביום 12.4.2015, ומשכך היה באפשרותה להגיש את הבקשה לדיון נוסף, או למצער בקשת ארכה להגשתו, בתוך המועד הקבוע בדין לשם כך. מוכן אני להניח, כי הדבר לא נעשה מחמת טעות ביחס לכללים ולמועדים החלים לעניין הגשת בקשה לדיון נוסף. זאת ועוד, צודקת המבקשת כי טעות שבדין עשויה, בנסיבות מסוימת, להוות טעם מבורר להארכת מועד. עם זאת, בענייננו לא ניתן פירוט כלשהו באשר למאמצים אותם עשתה המבקשת כדי לברר מהם הכללים והמועדים החלים בכגון דא, וממילא לא ניתן לומר כי הורם הנטל להוכיח שהטעות הנטענת הייתה בלתי נמנעת באורח סביר (ראו והשוו, בש"מ 6229/11 דון יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה (10.1.2012)).

לשיקול האמור מצטרף נתון נוסף, אשר בנסיבות העניין דומני יש ליתן לו משקל נכבד וממשי. כוונתי לכך, שעיון בבקשה לדיון נוסף מעלה כי על פני הדברים היא אינה מגלה עילה למתן דיון נוסף וזאת בשים לב לכללים הנוקשים החלים בכגון דא ולמיעוט המקרים בהם נעתר בית משפט זה לעתירות לקיומו של דיון נוסף.

קביעותיו של בית משפט זה בפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף התמצו בדברים הקצרים הבאים (פיסקה 4 לפסק הדין):

"לאחר ששקלנו את טענותיהם של בעלי הדין בכתב ובעל פה בהתייחס לטענת ההתיישנות מצאנו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בעניינה; כי הממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית; וכי אין לגלות בה טעות שבחוק. משכך, אין צורך להידרש להכרעותיו הנוספות של בית המשפט המחוזי שכן ממילא דין הערעור להידחות בשל התיישנות. בהיבט זה, אנו דוחים אפוא את הערעור בגדר תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984."

לא אחת נפסק, כי הקביעה לפיה במקרה פרטני מסוים לא נפל בפסק דינו של בית המשפט המחוזי פגם המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור, אינה בגדר הלכה משפטית הבאה בגדרי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 (דנ"א 5502/11 דלין נ' מדינת ישראל מחלקת עבודות ציבוריות (27.9.2011), פיסקה 3; דנ"א 4066/12 פורקור בע"מ נ' מדינת ישראל - אגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין - פקיד השומה חיפה (24.6.2012), פיסקה 3 והאסמכתאות הנזכרות שם). ודוק: בניגוד לטענת המבקשת, אפילו נאמר כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי אושרו במשתמע על ידי בית משפט זה במסגרת דחיית הערעור לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 - אין קביעות אלה מהוות הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון וממילא אין בכוחן להקים עילה לדיון נוסף (דנ"א 1585/01 מצדה חברה להנדסה בע"מ נ' רסקו חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ (28.8.2001)). זאת ועוד, טענתה המרכזית של המבקשת - לפיה בית המשפט העליון היה מחויב להתערב בפסק דינה של הערכאה הדיונית על רקע התעלמותה של זו מראיה מסוימת בעלת משקל מכריע - מהווה טענה ערעורית מובהקת אשר בוודאי אינה מצדיקה את קיום ההליך הנדיר ויוצא הדופן של דיון נוסף (ואיני מביע עמדה לגופם של דברים).

אשר על כן, הבקשה להארכת מועד להגשת ההליך שבכותרת עד למועד הגשתו בפועל, נדחית. כתוצאה מכך, דינו של ההליך - אשר הוגש באיחור - להימחק, וכך אני מורה. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.