בש"א 2268/15 אפרים דור נ. וי.אמ.ג'י אריאל קומודיטיס 1996 בע"מ

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 24.11.2014 בע"א 2256-09-12 (להלן: פסק הדין ). המשיבה מתנגדת לבקשה.

הרקע העובדתי בקליפת אגוז: בפסק הדין דחה בית המשפט המחוזי ערעור מטעם המבקש על פסק דין של בית משפט השלום אשר קיבל את תביעת המשיבה שהוגשה נגדו, וכן דחה טענת פסלות אותה העלה המבקש כנגד המותב אשר דן בערעור. בסמוך לאחר מתן פסק הדין הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור פסלות. בקשה זו נדחתה על ידי ביום 1.12.2014 (בש"א 8171/14). משכך הגיש המבקש, ביום 4.12.2014 (בתוך המועד הקבוע בדין), ערעור פסלות על פסק הדין (ע"א 8297/14). ביום 10.2.2015 דחתה כב' הנשיאה מ' נאור את הערעור, בציינה כי "...עם מתן פסק הדין, סיים בית המשפט המחוזי את הדיון בערעור שהגיש המערער. נדמה, שדרך המלך במקרים כמו מקרה זה, היא לטעון את טענת הפסלות במסגרת הערעור על פסק הדין עצמו...". לטענת המבקש, פסק הדין בערעור הפסלות הומצא לו ביום 3.3.2015, עת הגיע פיסית למזכירות בית המשפט. מכאן הבקשה שלפניי, אשר הוגשה ביום 30.3.2015, במסגרתה עותר המבקש להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין.

לטענת המבקש, אשר אינו מיוצג בהליך זה, משאופן ההשגה הנכון התווה על ידי כב' הנשיאה במסגרת ערעור הפסלות - יש לאפשר לו לילך בדרך זו ולהגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין. המבקש הוסיף וציין כי התכוון להגיש את בקשת רשות הערעור קודם לכן, אלא שמצבו הרפואי מנע זאת ממנו. לבקשת הארכה אף צורפו אישורי מחלה שונים. המשיבה הגישה, לבקשתי, תגובה לבקשת הארכה, ובגדרה הביעה את התנגדותה להארכת המועד המבוקשת. בהמשך הגיש המבקש תשובה לתגובה האמורה, תוך העלאת השגות שונות על פסק הדין אשר חורגות מסוגית הפסלות.

לאחר שעיינתי במסמכים השונים שבתיק ובחנתי את בקשת הארכה על רקע אמות המידה הנוהגות בכגון דא, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

דומני, כי לצורך הדיון בבקשה יש להבחין הבחן היטב בין טענות המבקש המופנות כנגד דחיית ערעורו על ידי בית המשפט המחוזי ואשר אינן נוגעות לסוגיית הפסלות, לבין טענותיו המופנות כנגד ההחלטה בדבר דחיית בקשת הפסלות (אשר נכללה אף היא בפסק הדין, כאמור לעיל). ככל שהמבקש מעוניין היה להשיג על דחיית הערעור גופו היה עליו להגיש, כמקובל, בקשת רשות ערעור תוך פרק זמן של 30 ימים כקבוע בדין. בקשת הארכה אינה כוללת הסבר מבורר מדוע דבר זה לא נעשה. ודוק: המבקש אמנם טוען כי לא עלה בידו להגיש את בקשת רשות הערעור במועד בשל מצבו הרפואי, אלא שטענה זו לא בוססה כדבעי. בהקשר זה אציין, כי אישורי המחלה אשר צורפו מתייחסים לתקופה שלאחר חלוף המועד להגשת בקשת רשות ערעור; וכי העובדה שעלה בידי המבקש להגיש ערעור פסלות זמן קצר לאחר מתן פסק הדין מהווה אינדיקציה ממשית לכך שיכול היה להגיש גם בקשת רשות ערעור. למעלה מן הצורך אוסיף, כי איני סבור שסיכוייה הלכאוריים של בקשת רשות ערעור כאמור (ב"גלגול שלישי"), לוּ היה מוגשת, היו גבוהים.

שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לטענות המבקש בסוגית דחיית בקשת הפסלות מטעמו. על רקע השתלשלות האירועים המפורטת לעיל מוכן אני להניח, כי המבקש טעה לסבור שאופן ההשגה הנכון בעניין זה הינו הגשת ערעור פסלות, וכי לאור פסק דינה של כב' הנשיאה התחוור לו כי מקומן של טענות אלה בהשגה ערעורית על פסק הדין. ואולם, אפילו אניח לטובת המבקש כי הטעות הנזכרת הייתה בלתי נמנעת באורח סביר (ראו והשוו, בש"מ 6229/11 דון יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה (10.1.2012)), לא יהיה בכך כדי להצדיק מתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור לצורך העלאת הטענות הערעוריות בסוגית הפסלות.

הטעם לכך הוא, שבחינת טענות המבקש בנוגע לסוגיית הפסלות על רקע תוכנה של בקשת הפסלות שהועלתה בעל פה לפני בית המשפט המחוזי (פרוטוקול הדיון מיום 24.11.2014, עמ' 2 שורות 13-20) והמבחנים הנוקשים הנוהגים בכגון דא - מעלה כי על פני הדברים אין בנמצא עילה להתערבותו של בית משפט זה. ובמילים אחרות: סיכוייה של בקשת רשות הערעור, ככל שהיא נוגעת ל"גזרת הפסלות", נמוכים במידה כזו אשר מטה את הכף לעבר דחייתה של בקשת הארכה (השוו, דנ"א 2752/15 מולדר בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה – פרדס חנה כרכור

(29.6.2015)). לא למותר להזכיר לעניין זה, כי עסקינן בהליך אשר החל בבית משפט השלום עוד בשנת 2011.

אשר על כן, הבקשה להארכת מועד נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.