בש"א 6180/09 פלוני נ. פלוני

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף.

1.

הבקשה נסבה על פסק דינו של בית משפט זה ברע"א 9670/07 (מפי כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטים א' רובינשטיין וי' דנציגר). פסק הדין עסק בשאלה האם יש מקום לחייב את המשיב, אשר הורשע בביצוע עבירות מין במבקשת 1, לשלם למבקשת 1 פיצויים בגין הגברת הסיכון להופעת נכות נפשית בעתיד וכן בשאלה האם יש מקום לפסיקת פיצויים עונשיים לטובת מבקשת 1, לצד העונש שנגזר על המשיב בהליך הפלילי. פסק הדין ניתן ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיאה א' ריבלין.

2.

פסק הדין ניתן ביום 6.7.2009. הוא נשלח לצדדים ממזכירות בית המשפט ביום 8.7.2009. עד היום לא התקבלו במזכירות אישורים על קבלת פסק הדין. הבקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף הוגשה ביום 30.7.2009. נטען בה כי פסק הדין, שניתן שלא במעמד הצדדים, נמסר לידי בא-כוח המבקשים ביום 22.7.2009, לאחר שהאחרון פנה ביום 20.7.2009 לבית המשפט בבקשה להעביר לידיו את פסק הדין, וזאת לאחר שנתקל בפרסומו באתרי האינטרנט. לטענת המבקשים, בטרם התקבל פסק הדין אצל בא-כוחם לא הייתה להם אפשרות להיערך להגשת בקשה לדיון נוסף בהתאם למועדים הקבועים בחוק ולגבש החלטה בעניין זה. בא-כוח המבקשים אף ציין כי לאחר קבלת פסק הדין במשרדו קיבל פנייה מנציג לשכת עורכי הדין, אשר הודיע לו כי הלשכה שוקלת להצטרף להליך. בדומה, הקליניקה לליווי ילדים נפגעי עבירה והמרכז לזכויות הילד והמשפחה במכללת "שערי משפט" פנו לבא-כוח המבקשים והודיעו על רצונם להצטרף להליך. המבקשים סבורים כי בנסיבות אלה מתקיים אותו "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד.

3.

המשיב מתנגד לבקשה, אשר לשיטתו הוגשה בחוסר ניקיון כפיים. המשיב ציין כי כבר ביום 16.7.209 שלח בא-כוח המבקשים לבית משפט השלום בקשה לביטול עיקולים שהוטלו במסגרת ההליכים שהתקיימו בבית משפט השלום, וציין בה כי בימים האחרונים נדחה הערעור בבית המשפט העליון. כן הדגיש המשיב כי המועד לבקש דיון נוסף נמנה מיום מתן פסק הדין ולא מיום המצאתו לצדדים. המשיב סבור כי בנסיבות העניין, כאשר המבקשים ידעו על פסק הדין לכל המאוחר ביום 16.7.2009, אין הצדקה לכך שפנו לבית המשפט רק ביום 30.7.2009.

4.

בתגובה לכך הבהיר בא-כוח המבקשים כי ראה את פסק הדין באינטרנט למיטב זכרונו כבר ביום 7.7.2009. עם זאת, לשיטתו אין כל אפשרות ובלתי ניתן להסתמך על פרסומים באתרי האינטרנט ובכללם אתר הרשות השופטת, בעניין כה חשוב כפסק דין בתיק דלתיים סגורות ואיסור פרסום של בית המשפט העליון. הוא מדגיש כי פרסום באינטרנט אינו בחזקת מסירה על פי דין או פרסום ברשומות ואינו תחליף להמצאת פסק הדין לצדדים בדרך רשמית. בא-כוח המבקשים רואה חשיבות רבה בקבלת פסק הדין באופן רשמי, בכדי למנוע אי הבנות וטעויות. לכן גם במקרה זה רק לאחר שקיבל את פסק הדין ביום 22.7.209 הוא הציג את פסק הדין ללקוחותיו ושקל הגשת בקשה לדיון נוסף.

5.

ביום 6.8.2009 הוגשה בקשה להצטרפות להליך, מטעם שלושה גופים במכללת שערי משפט: מרכז הקליניקות המשפטיות, הקליניקה לליווי ילדים נפגעי עבירה והמרכז לזכויות הילד והמשפחה. מבקשים אלה ציינו כי אם תינתן ההארכה המבוקשת, בכוונתם לבקש להצטרף לבקשה לדיון נוסף גופה. לטענתם, התיק מעלה שאלות כבדות משקל באשר לזכויות נפגעי עבירה בכלל, וילדים נפגעי עבירה בפרט, וזאת לצד שאלות כבדות משקל ביישום דיני הנזיקין על נפגעי עבירה. ביום 17.8.2009 הגישה לשכת עורכי הדין בישראל בקשה להצטרף ולתמוך בבקשה להארכת מועד, בטענה כי טובים הסיכויים לכך שתתקבל הבקשה לדיון נוסף. בקשה דומה הוגשה ביום 9.9.2009 מטעם איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ולנפגעי תקיפה מינית בישראל ומרכז תמורה – המרכז המשפטי למניעת אפליה.

6.

לאחר עיון בעמדות הצדדים ובפסק הדין נשוא הבקשה, באתי לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשה. תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984, קובעת כי "העתירה תוגש תוך חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין, אולם רשאי הרשם להאריך את המועד אם הראה העותר טעם מיוחד לכך". לפי לשונה הברורה של תקנה 4, מניין הימים מתחיל עם מתן פסק הדין ולא ביום המצאתו לבעלי הדין. גם ההלכה הפסוקה דבקה בכך שמניין הימים להגשת עתירה לדיון נוסף מתחיל ביום מתן פסק הדין, בין אם נכחו בעלי הדין כאשר ניתן פסק הדין ובין אם לאו (ראו, בש"א 7155/06 בן יונה נ' אינסל (לא פורסם, 3.10.2006)). זאת גם כאשר מדובר ב"שימוע ללא אולם" מלווה במתן הודעה מראש לצדדים אודות המועד בו יינתן פסק הדין ויעמוד לרשותם באינטרנט ובמזכירות (ראו, בש"א 8160/07 חממי נ' אוחיון (לא פורסם, 1.11.2007)). הסטייה מן הכלל הרגיל, לפיו מירוץ המועדים מתחיל במועד ההמצאה, נעוצה בטיבו המיוחד של הליך הבקשה לדיון נוסף, שהינו הליך ייחודי הסוטה מהרעיון של סופיות הדיון ויוצר נדבך שיפוטי נוסף. ייחודיות ההליך, הפותח פתח לדון פעם נוספת בפסק דין של בית המשפט העליון, אשר בעיקרון הינו סופי, היא שמצדיקה תחימה חדה של המועד להגשת הליך.

7.

אופיו הייחודי של הליך הדיון הנוסף מכתיב גישה נוקשה גם בנוגע לתוכן הדרישה ל"טעם מיוחד" המופיעה בתקנה 4 הנזכרת לעיל. דרישה זו דומה לדרישה הקיימת ברגיל לביסוסו של טעם מיוחד להארכת מועד הקבוע בחיקוק (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). אך בכל הנוגע למתן ארכה לצורך הגשתה של עתירה לדיון נוסף, נפסק כי יש לנקוט "גישה קפדנית ומצמצמת בבקשות להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף" (המ' 589/68 האניה אנטוריה נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ , פ"ד כב (3) 699), וכי יישומה של הדרישה לטעמים מיוחדים "נעשה באורח נוקשה יותר" מאשר במסגרת בקשה למתן ארכה לפי תקנה 528 (בשג"ץ 4623/00 חדד נ' היועצת המשפטית הראשית במשרד הבריאות (לא פורסם, 3.10.2000); בשג"ץ 9099/01 אבו הרביד נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 26.12.2001)). ואולם, אין המדובר בשלילה מוחלטת של מתן ארכות אלא יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הייחודיות.

8.

בהקשר זה יש לזכור כי הקביעה כי המועד להגשת עתירה לדיון נוסף נמנה מיום מתן פסק הדין עלולה להביא למצב בו בעל דין לא ידע על פסק הדין ומטעם זה, או מסיבות אחרות, לא הייתה לו אפשרות מעשית להגיש את ההליך בזמן הקבוע לכך (ראו, בש"ם 487/09 בוקריס נ' קורקוס (לא פורסם, 24.3.2009)). אשר על כן, מקום בו נבצר מבעל דין להגיש עתירה לדיון נוסף במועד בשל אי ידיעתו על פסק הדין ואי קבלתו לידיו זמן סביר לפני תום המועד, עשוי לקום "טעם מיוחד" (ראו, בשג"ץ 7596/02 מריו נ' משרד הפנים (לא פורסם, 10.10.2002)). בבחינת השיקולים האם להאריך את המועד תילקח בחשבון גם השאלה האם מתן פסק הדין שלא בנוכחות הצדדים לווה במתן הודעה מראש לצדדים אודות המועד בו יינתן פסק הדין ויעמוד לרשותם באינטרנט ובמזכירות (השוו, בש"א 5848/00 מלימובקה נ' ידיעות אחרונות בע"מ (לא פורסם, 6.8.2001)). שיקולים נוספים שיילקחו בחשבון בבחינת קיומו של "טעם מיוחד" הם משך האיחור,

מהותו של האינטרס העומד על הפרק, וכן האינטרסים הנגדיים של בעלי הדין האחרים, ובראשם אינטרס ההסתמכות והציפייה ביחס לסופיות ההליכים (ראו, בש"א 6708/00 אהרן נ' אהרן , פ"ד נד(702 (4)). כן יש לייתן משקל לסיכויים הלכאוריים של ההליך לגביו מתבקשת הארכת מועד.

9.

במקרה דנן, מאחר שפסק הדין ניתן ביום 6.7.2009, המועד להגשת עתירה לדיון נוסף הסתיים ביום 21.7.2009. הבקשה להארכת מועד הוגשה איפוא תשעה ימים לאחר תום המועד להגשת בקשה לדיון נוסף. הבקשה מתבססת על הטענה כי רק ביום 22.7.2009 קיבל בא-כוח המבקשים את פסק הדין באופן רשמי, הגם שלפני כן הוא ראה אותו באינטרנט. הטענות כי בשל ההמצאה המאוחרת נבצר מן המבקשים להכין את ההליך במועד מוקשות בעיני. פרסום פסק דין באתר האינטרנט של הרשות השופטת אמנם אינו מהווה תחליף להמצאתו לצדדים, אך הוא משמש מקור אמין וזמין לקריאת פסק הדין ולהכנת בקשה לדיון נוסף. לא שוכנעתי כי בנסיבות בהן מתעכבת קבלת פסק הדין בדואר קיימת מניעה מלהכין בקשה לדיון נוסף - ולמצער לבקש ארכה להגשת בקשה כאמור - עוד בטרם התקבל פסק הדין בדואר. מכאן שהעיכוב במשלוח פסק הדין, כשלעצמו, אינו מצדיק הארכת מועד.

10.

דומה כי האיחור בהגשת ההליך במקרה שלפניי נעוץ, בנוסף, גם בסברה מוטעית של בא-כוח המבקשים לגבי תחילת מירוץ המועדים להגשת בקשה לדיון נוסף. טעות זו היא בבחינת טעות בדין. בעוד שבעבר שלטה בכיפה הגישה לפיה טעות מסוג זה אינה מהווה ככלל "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד, חל ריכוך מסוים בעמדה זו במהלך השנים (רע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

(לא פורסם, 29.1.2002). אמנם, כאשר הטעות נוגעת למועד להגשת עתירה לדיון נוסף, רואים במועד זה משום דין מושרש, ידוע וברור, כך שככלל, טעות לגבי המועד הנזכר אינה נחשבת לטעות סבירה המהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד (ראו, למשל, בש"א 7385/08 נודלמן נ' שרנסקי (לא פורסם, 4.9.2008); בש"מ 7739/04 דר נ' לשכת עורכי הדין בישראל (לא פורסם, 10.10.2004); בשג"צ 5030/06 אמיר נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 27.7.2006). אך אין המדובר בשלילה מוחלטת של הארכות מועד בשל טעות שבדין, וגם בהקשר זה יש לבחון כל מקרה לגופו.

11.

במקרה שלפניי, הטעות בעניין אופן מניין הימים אינה טעות "בלתי נמנעת". היא אינה נובעת ממצב משפטי מעורפל או משינוי שחל לאחרונה בדין. אך האיחור בהגשת ההליך אינו איחור ממושך. מדובר כאמור באיחור של תשעה ימים. המשיב לא טען כי גיבש ציפייה לסופיות ההתדיינות. ממילא הוא לא הראה כי שינה מצבו לרעה או כי נגרם לו נזק בשל עצם האיחור בהגשת ההליך. לכך יש להוסיף כי מהות העניין העומד על הפרק וההיבטים העקרוניים שמעלה פסק הדין מחזיק את הצורך להכיר בנסיבות שפורטו כמקימות "טעם מיוחד" להארכת מועד. בהקשר זה אציין כי על פניו נראה שסיכויי ההליך אינם נמוכים באופן המצדיק את דחיית הבקשה להארכת מועד, בין היתר בשים לב לחילוקי הדעות שנתגלעו בפסק הדין. במצב דברים זה שוכנעתי כי חרף מחדלו הדיוני של בא-כוח המבקשים, ואשר לא ניתן לו הסבר מניח את הדעת, יש להאריך את המועד להגשת הבקשה לדיון נוסף.

הבקשה מתקבלת במובן זה שהבקשה לדיון נוסף תוגש תוך 7 ימים מקבלת החלטה זו. החלטה זו תועבר לצדדים, ללא דיחוי, באמצעות הפקסימיליה. בנסיבות העניין כל צד ישא בהוצאותיו.