בש"א 7224/13 משה דבוש נ. מנהל מע"מ ת"א 3

בבקשה שלפניי הועלו שתי טענות: האחת , כי ההליך (בקשה לדיון נוסף) הוגש במועד; האחרת , כי יש מקום להאריך את המועד להגשת ההליך, ככל שנדרשת ארכה.

לטענה הראשונה – כי ההליך הוגש במועד – התייחסתי בהחלטתי מיום 24.10.2013, והבהרתי כי מכיוון שפסק-הדין ניתן ביום 7.10.2013, היה על המבקש להגיש את הליך הבקשה לדיון נוסף עד ליום 22.10.2013. בהקשר זה הדגשתי כי לפי תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984, מניין הימים להגשת בקשה לדיון נוסף מתחיל להימנות מיום מתן פסק-הדין ולא ממועד ההמצאה או מועד השגת פסק-הדין בפועל. מכאן שהמבקש, אשר הגיש את הליך הבקשה לדיון נוסף ביום 23.10.2013, איחר ביממה.

נותרה אפוא הטענה השנייה, שלפיה יש מקום ליתן ארכה עד למועד הגשת ההליך בפועל. גם טענה זו לא אוכל לקבל במקרה זה.

לבית המשפט אכן מסורה סמכות להורות על הארכת המועד להגשת בקשה לדיון נוסף. עם זאת, לאור מאפייניו המיוחדים של הליך זה, אשר פותח פתח לליבון נוסף של סוגיה שהוכרעה בפסק-דין של בית המשפט העליון, נקבע כי הדרישה לקיומו של "טעם מיוחד" להארכת מועד תיושם באופן דווקני ונוקשה (ראו למשל בש"א 6180/09 פלונית נ' פלוני

(13.9.2009)). "פרק הזמן הקצר" – כך נפסק – "כמו גם מנייתו החל מיום מתן פסק הדין, ולא מיום המצאתו, נובעים מייחודו של הליך הדיון הנוסף, אשר סוטה מהרעיון של סופיות הדיון עם מתן פסק הדין בערעור, ויוצר נדבך שיפוטי נוסף" (בש"א 7155/06 יונה נ' עו"ד אינסל

(3.10.2006)).

בענייננו, מדובר אמנם באיחור קצר, אך גם איחור כזה מצריך "טעם מיוחד"; כך בכלל, וכך במיוחד שעה שעסקינן בבקשה לדיון נוסף. בבקשה שלפניי (שאינה נתמכת בתצהיר) לא מצאתי נימוקים מספקים העולים כדי "טעם מיוחד", ויוטעם כי מדובר בנימוקים הנוגעים למעשה להתנהלות משרדית, להבדיל מסיבה המצויה מחוץ לשליטתו של בעל-הדין. אציין בהקשר זה, כי הטענה שלפיה המבקש היה מועמד בבחירות לרשויות המקומיות אינה בעלת משקל של ממש, בהינתן שהמבקש מיוצג.

מעבר לכך אלה, כאשר מבוקשת ארכה להגשת בקשה לדיון נוסף, השיקול שעניינו סיכויי ההליך עשוי לקבל משקל רב יחסית. הסיבה לכך היא שמבחני הסף למתן דיון נוסף הם כידוע מחמירים ונוקשים במיוחד, והליך זה מתייחד למקרים נדירים ויוצאי-דופן. לכן, כאשר נראה על פני הדברים כי המקרה אינו מקיים את דרישות סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הדבר מהווה שיקול ממשי שלא להיעתר לבקשת הארכה. בענייננו, לכאורה קשה לראות כיצד פסק-דינו הממוקד של בית המשפט העליון, שניתן פה אחד, מקים עילה לדיון נוסף.

לאור כל האמור, לא ראיתי להיעתר לבקשה להארכת מועד. המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך של 2,000 ₪.