בש"א 7155/06 יונה בן יונה נ. עו"ד יניב אינסל

לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשמת ש' ליבוביץ' מיום 25.7.06, לפיה נדחתה בקשתו של המערער להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף.

ביום 5.5.05 דחה בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו את ערעורו של המערער על החלטת המשיב 1, נאמן בפשיטת רגל, לדחות תביעת חוב שהגיש המערער. ערעורו של המערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"א 4514/05) נדחה. פסק הדין של בית המשפט העליון, שבגדרו נדחה הערעור, ניתן ביום 15.5.06, והוקרא במלואו במהלך הדיון שהתנהל במעמד הצדדים. לטענת המערער, פסק הדין הומצא לו באמצעות פקס ביום 17.5.06. ביום 1.6.06 ביקש המערער להגיש עתירה לדיון נוסף, אולם מזכירות בית המשפט העליון סירבה לקבל את הבקשה, בטענה שמניין חמישה עשר הימים להגשת עתירה לדיון נוסף חלפו. ביום 4.6.06 הגיש המערער בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף, היא הבקשה נשוא הערעור שבפניי. בבקשתו טען המערער כי את מניין חמישה עשר הימים להגשת עתירה לדיון נוסף יש למנות מיום המצאת פסק הדין, היינו מיום 17.5.06, ולא מיום נתינתו, ומשכך היה על מזכירות בית המשפט לקבל את העתירה, כשביקש להגישה ביום 1.6.06. לטענתו, משסירבה מזכירות בית המשפט לקבל את עתירתו, נדרשת למערער הארכת מועד להגשת העתירה. המשיבים 1 ו-3 התנגדו לבקשה.

ביום 25.7.06 החליטה הרשמת לדחות את בקשת המערער להארכת מועד להגשת העתירה. הרשמת ציינה כי מניין הימים להגשת עתירה לדיון נוסף מתחיל להימנות במועד מתן פסק הדין ולא במועד מסירתו, ומשכך העתירה הוגשה לבית המשפט המחוזי באיחור, ובדין לא התקבלה. הרשמת קבעה כי בנסיבות העניין, האיחור נבע מטעות שבדין באשר לתחילת מרוץ מניין הימים להגשת העתירה, וכי אין מדובר בטעות סבירה המצדיקה, כשלעצמה, היעתרות לבקשה. הרשמת המשיכה וקבעה כי במקרה דנן אף לא מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את קבלת הבקשה להארכת מועד, וזאת ממספר טעמים. ראשית, פסק הדין הינו קצר והוא הוקרא לצדדים במלואו על ידי בית המשפט, כך שהצדדים ידעו את תוכנו ונימוקיו במועד השימוע. שנית, פסק הדין הומצא למערער יומיים בלבד לאחר מועד השימוע, כך שהיה בידי המערער להגיש את העתירה, או לכל הפחות את הבקשה להארכת מועד, בתוך המועד הקבוע בדין. נימוקה העיקרי של הרשמת לדחיית הבקשה היה כי סיכויי ההליך קלושים, וזאת נוכח העובדה שבית המשפט העליון ביסס את פסק דינו על קביעה עובדתית, לפיה בפני הנאמן ובפני בית המשפט לא הובאה ראייה אובייקטיבית בדבר עצם קיומו של חוב. בית המשפט נמנע מלבחון את השאלה המשפטית שהוצבה לפניו, בדבר משמעותו המדויקת של "ערעור" בפני בית המשפט המחוזי על החלטת נאמן בפשיטת רגל בתביעת חוב שהוגשה לו, ומשכך, ממילא לא נפסקה כל הלכה שניתן לשקול עריכת דיון נוסף בעניינה.

בערעור שבפניי חוזר המערער על טענתו כי את מניין חמישה עשר הימים להגשת עתירה לדיון נוסף, אשר קבועים בתקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), יש להתחיל למנות מיום המצאת פסק הדין למערער. את טענתו זו מבסס המערער על תקנה 459(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר קובעת כי פסק דין בערעור יינתן בכתב. לגישתו, מכיוון שביום 15.5.06 פסק הדין הוקרא בפני הצדדים, אך לא נמסר להם בכתב, הרי שיום המצאתו של פסק הדין לצדדים הוא היום הקובע לתחילת מניין הימים. המערער מוסיף וטוען כי סדרי בית המשפט, על פיהם נמסרת החלטת בית המשפט בעל פה, ורק לאחר מספר ימים נמסרת לצדדים בכתב, מהווים טעם מיוחד המצדיק את קבלת הבקשה להארכת מועד. עוד טוען המערער כי גם אם יקבע בית המשפט כי מניין חמישה עשר הימים מתחיל ביום השמעת פסק הדין, הרי שראוי להיעתר לבקשה להארכת מועד, מאחר שהאיחור בהגשת הבקשה הינו בן יומיים בלבד. כן טוען המערער כי טעתה הרשמת בקובעה כי סיכויי בקשתו של המערער לדיון נוסף קלושים.

דין הערעור להידחות. תקנה 4 לתקנות קובעת כי עתירה לדיון נוסף תוגש תוך חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין, וכי הרשם רשאי להאריך את המועד אם העותר הראה טעם מיוחד לכך. מניין הימים להגשת עתירה לדיון נוסף מתחיל ביום מתן פסק הדין, ולא ביום המצאתו, בין אם נכחו בעלי הדין כאשר ניתן פסק הדין ובין אם לאו (ראו י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), 874; בש"א 652/00 שפיגל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם)). פרק הזמן הקצר, כמו גם מנייתו החל מיום מתן פסק הדין, ולא מיום המצאתו, נובעים מייחודו של הליך הדיון הנוסף, אשר סוטה מהרעיון של סופיות הדיון עם מתן פסק הדין בערעור, ויוצר נדבך שיפוטי נוסף (ראו בש"א 6206/93 her majesty the queen in right of Canada

נ' ריינהולד

(לא פורסם)). אמנם, תיתכנה נסיבות בהן העובדה שפסק הדין נמסר לצדדים במועד מאוחר להשמעתו תהווה טעם מיוחד להארכת מועד. כך, בבש"א 205/88 חברת בלו סקיי קראוון בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל , פ"ד מב(2) 841, אליה מפנה המערער, נקבע כי מקום בו אי קבלת פסק הדין עם נתינתו מנעה מבעל דין להגיש עתירה לדיון נוסף במועד, יהווה הדבר טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד. בנסיבות אותו מקרה, נקבע כי אכן נבצר מבעל הדין להגיש את העתירה במועד, נוכח העובדה שבמעמד הצדדים הוקרא רק החלק האופרטיבי של פסק הדין, ואילו פסק הדין המלא הומצא למבקשת יומיים בלבד לפני חלוף המועד להגשת העתירה. נסיבות עניינו של המערער שונות ואין הן מקימות כל טעם מיוחד להארכת מועד. פסק הדין של בית המשפט העליון הינו בן תשע שורות בלבד, והוא הוקרא לצדדים במלואו, על נימוקיו, על ידי בית המשפט. בנוסף, פסק הדין הומצא למערער יומיים בלבד לאחר נתינתו. משכך, לא היתה כל מניעה להגיש את העתירה במועד. יוער, כי גם בתקנה 459(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, עליה מבקש המערער להסתמך, אין כדי לסייע למערער בטענותיו. התקנה קובעת כי החלטה בערעור תינתן בכתב ותיחתם בידי בית המשפט. פסק דינו של בית המשפט העליון הועלה על הכתב ונחתם ביום הקראתו, ה-15.5.06, וממועד זה החל מניין חמישה עשר הימים להגשת עתירה לדיון נוסף. באשר לסיכויי העתירה, לא מצאתי מקום להתערב בשיקול דעתה של הרשמת, שכן על פני פסק הדין ניכר שאינו עשוי להעלות כל טעם לדיון נוסף.

נוכח כל האמור לעיל, צדקה הרשמת בדחותה את בקשתו של המערער להארכת מועד להגשת בקשתו.

הערעור נדחה. משלא נתבקשה תשובה – אין צו להוצאות.