בש"א 3264/10 ארז(ג.ז) ייעוץ כלכלי והשקעות בע"מ נ. לאה ישעיהו

לפני בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף.

1.

ההליך נסוב על פסק דינו של בית משפט זה בע"א 9657/08 (כב' השופטים א' גרוניס, מ' נאור וא' חיות) אשר במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים. פסק-הדין ניתן ושומע באולם בפני הצדדים ביום 24.3.2010. ביום 21.4.2010 ניסתה המבקשת להגיש עתירה לדיון נוסף על פסק-הדין האמור במזכירות בית המשפט, אולם המזכירות סירבה לקבל את ההליך לרישום עקב איחור בהגשתו. ביום 25.4.2010 דחיתי את השגת המבקשת על המזכירות, וקבעתי כי עליה להגיש בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף, וזאת בלא להביע כל עמדה בדבר סיכוייה של בקשה כאמור להתקבל (בש"א 3086/10). ביום 29.4.2010 הגישה המבקשת בקשה להארכת מועד להגשת דיון נוסף – היא הבקשה המונחת לפניי.

2.

בפתח הדברים יוער כי בנסיבות העניין, המועד האחרון להגשת העתירה לדיון נוסף היה ביום 8.4.2010 . זאת בהתחשב בכך שלפי פסיקתו של בית-משפט זה, ימי הפגרה אינם עוצרים את מירוץ הזמן ככל שהדבר נוגע לעתירות לדיון נוסף (ראו: בש"א 4719/93 Her Majestry the Queen in Right of Canada

נ' ריינהולד , פ"ד מז(5) 646 (1993) והאסמכתאות המובאות שם). אמת, בבש"א 6709/00 אהרן נ' אמנון (לא פורסם, 12.10.2000) ובבש"פ 6292/00 חורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.9.2000) העלה כב' הרשם ב' אוקון תהייה היש הצדקה לפיצול הכללים השונים המתייחסים לפועלה של הפגרה. עם זאת, הערתו בעניין זה נותרה בגדר תהייה בלבד, ואף הרשם אוקון ציין בהחלטותיו האמורות כי ההכרעה בבש"א 4719/93 הנ"ל לפיה ימי הפגרה באים במניין הימים בכל הנוגע לעתירות לדיון נוסף, היא בגדר "החלטה ותיקה ומוכרת". אשר על כן, בנסיבות העניין שלפניי פגרת הפסח נכללה במסגרת 15 הימים להגשת עתירה לדיון נוסף. מאחר ולפי תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) מירוץ המועדים מתחיל ביום מתן פסק-הדין ( 24.3.2010 ) ולא ביום המצאתו לצדדים, כי אז מירוץ 15 הימים הסתיים במקרה דנן ביום 8.4.2010 . לצורך הדיון שלפניי, מוכנה אני להניח לטובת המבקשת כי הפנייה לבית משפט זה נעשתה ביום 21.4.2010

(אף כי הבקשה הפורמאלית להארכת מועד הוגשה רק ביום 29.4.2010). בהתאם לכך, המדובר באיחור של כשבועיים בהגשת ההליך.

3.

בבקשתה וכן בתגובה שהגישה ביום 9.5.2010, הציגה המבקשת מספר טעמים בתמיכה לבקשתה להארכת מועד: ראשית , נטען כי ביום 24.3.2010 שומעה תוצאת פסק-הדין ללא הנימוקים. פסק-הדין החתום לא נמסר למבקשת בתום הדיון אלא נשלח אליה בדואר רשום ונתקבל ביום 6.4.2010 – יומיים לפני חלוף המועד הקבוע בדין להגשת הבקשה לדיון נוסף. לפי הנטען, מאחר ופסק-הדין שוּמע באולם ללא ההנמקה, יש למנות את הימים להגשת הבקשה לדיון נוסף ממועד המצאת פסק-הדין על נימוקיו, ולחלופין- יש לראות בכך משום "טעם מיוחד" למתן האורכה המבוקשת. שנית , נטען כי ביום 28.3.2010 נפל למשכב מנהל המבקשת, מר זמיר, ולא היה מסוגל לתפקד עד ליום 16.4.2010. מר זמיר אינו העותר בבקשה לדיון נוסף, אולם נטען כי הינו האורגן היחיד בחברה המבקשת. שלישית , נטען כי עורכת-הדין שייצגה את המבקשת בהליך לפני בית המשפט המחוזי מונתה כרשמת, ובנסיבות אלה נאלצה המבקשת להחליף ייצוגהּ לצורך הליך הבקשה לדיון נוסף. רביעית , נטען כי במהלך תקופת 15 הימים להגשת ההליך, נכללה פגרת הפסח ויש להתחשב בכך במסגרת הטעמים להארכת מועד. לחלופין, נטען כי המבקשת טעתה לחשוב כי פגרת הפסח לא באה במניין הימים, וכי מדובר בטעות מן הסוג המהווה "טעם מיוחד" למתן האורכה המבוקשת. לבסוף , נטען כי ביום 6.4.2010 – עת התקבל פסק-הדין אצל המבקשת בדואר רשום – הודיע מנהל המבקשת, מר זמיר, לנאמן על נכסי המשיבה 1 בתיק פשיטת הרגל, כי בכוונתו להגיש עתירה לקיום דיון נוסף. עוד נטען כי המשיבה 1 לא פתחה במו"מ עם בנק לאומי למשכנתאות בע"מ שהוא הנושה המרכזי שלה, ולפיכך אין ממש בטענתה כי הסתמכה על פסק-הדין נשוא ההליך שלפניי. לצד הטעמים האמורים, הוסיפה וטענה המבקשת בדבר החשיבות הציבורית של הבקשה לדיון נוסף בעניינה.

4.

המשיב 2 הודיע כי אין לו עמדה בבקשה שלפניי. המשיב 3 - הכונס הרשמי - הודיע כי אינו מתנגד לבקשת האורכה להגשת עתירה לדיון נוסף. המשיבה 1 מתנגדת לבקשה בטענה כי המבקשת לא הרימה את הנטל להוכיח קיומו של "טעם מיוחד", וכי סיכויי העתירה לדיון נוסף "קלושים ביותר".

5.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שבתיק, באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. כידוע, הגישה לעניין קיומו של "טעם מיוחד" למתן אורכה להגשת בקשה לדיון נוסף היא קפדנית ומצמצמת. זאת, נוכח ייחודיות ההליך הפותח פתח לדון פעם נוספת בפסק דין של בית המשפט העליון, אשר בעיקרו הינו סופי. בנסיבות העניין שלפניי, ובהתחשב בגישה הקפדנית האמורה, לא שוכנעתי בקיומו של "טעם מיוחד" שבכוחו – הן בעומדוֹ לעצמו והן בהצטברוֹ למכלול הטעמים שהוצגו על-ידי המבקשת – כדי להצדיק את איחור משמעותי של כשבועיים בהגשת ההליך:

6.

ראשית , טענת המבקשת לפיה ביום 24.3.2010 שומעה תוצאת פסק-הדין ללא ההנמקה מעוררת סימני שאלה, שכן פסק-הדין נשוא ההליך שלפניי מונה 11 שורות בלבד (ראו והשוו: בש"א 7155/06 יונה בן יונה נ' עו"ד יניב אינסל ואח' (לא פורסם, 3.10.2006)). מכל מקום, אף אם אניח לטובת המבקשת כי ביום 24.3.2010 שוּמע פסק-הדין ללא ההנמקה, אין בכך כדי להקים "טעם מיוחד" למתן האורכה המבוקשת. נקודת המוצא מצויה בתקנה 4 לתקנות ולפיה המועד הקובע למירוץ הזמנים לצורך הגשת בקשה לדיון נוסף הינו יום מתן פסק-הדין. זאת, בין אם נכחו בעלי-הדין כאשר ניתן פסק-הדין ובין אם לאו; ובין אם פסק-הדין החתום נמסר לידי בעלי-הדין ביום נתינתו ובין אם לאו (ראו: בש"א 7155/06 הנ"ל). במקרה דנן, פסק-הדין שוּמע באולם בנוכחות הצדדים ביום 24.3.2010 והוא נחתם ופורסם באתר האינטרנט של הרשות השופטת ביום למחרת – 25.3.2010. מששומע פסק-הדין בנוכחות הצדדים, אין ספק כי המבקשת ידעה על מתן פסק-הדין ולפיכך יכלה לעקוב אחר פרסום נוסחו המלא של פסק-הדין באתר האינטרנט של הרשות השופטת כחלק מהשקידה הסבירה שנדרשה מהמבקשת בנסיבות העניין (השוו: החלטתה של כב' השופטת נאור בבש"א 8160/07 חממי נ' אוחיון , פס' 5 (לא פורסם, 1.11.2007)). בהתחשב בכך שהמבקשת ידעה על מתן פסק-הדין שהרי תוצאתו שומעה בנוכחותה; ובהתחשב באפשרות לצפות בנוסח המלא והמנומק של פסק-הדין באתר האינטרנט של הרשות השופטת בסמוך לאחר מכן; אין בעובדה כי פסק-הדין הומצא למבקשת בדואר רשום יומיים בלבד לפני תום המועד הקבוע בדין להגשת ההליך, כדי להוות "טעם מיוחד" למתן האורכה המבוקשת. בכך נבדל המקרה שלפניי מבש"א 205/88 חברת בלו סקיי קראוון בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל , פ"ד מב(2) 841 (1988), שכן באותם ימים בהם ניתנה ההחלטה האמורה, לא פורסמו פסקי-הדין של בית-המשפט העליון באינטרנט.

הנה כי כן, כאשר פסק-דין נשוא עתירה לדיון נוסף שוּמע בנוכחות הצדדים, הרי על דרך הכלל גם אם שוּמעה רק התוצאה האופרטיבית ולא ההנמקה בכללותה, אין בעצם אי המסירה של נוסח מודפס וחתום של פסק-הדין לידי הצדדים באותו המעמד, כדי להקים "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף. זאת, כאשר הנוסח המלא של פסק-הדין נשוא העתירה פורסם בסמוך לאחר מכן באתר האינטרנט של הרשות השופטת, באופן המאפשר לבעל-דין הפועל בשקידה סבירה לעיין בפסק-הדין במלואו ולהגיש במועד את העתירה לדיון נוסף. גישה זו מתבקשת נוכח ייחודו ומאפייניו של הליך העתירה לדיון נוסף המונחים בבסיס ההסדר הקבוע בתקנה 4 לתקנות, ונוכח הגישה הדווקנית עליה עמדתי בפסקה 5 לעיל.

יוער כי המבקשת ניסתה לתמוך טענותיה בדנג"צ 11581/04 משרד החינוך נ' קרן החינוך למען בתי ספר תל"י

(לא פורסם, 24.2.2005)), ואולם הנדון אינו דומה לראייה. בדנג"צ 11581/04 הנ"ל דובר במקרה בו הכרעת פסק-הדין ניתן במועד אחד ואילו ההנמקה לפסק-הדין ניתנה על-ידי השופטים בנפרד ובמועד אחר. לעומת זאת, במקרה דנן פסק-הדין כלל בעת נתינתו הן את ההנמקה והן את התוצאה האופרטיבית, ולפיכך האמור בדנג"צ 11581/04 הנ"ל אינו חל ישירות על ענייננו.

בסיום דברים אלה, רואה אני להוסיף שתי הערות: ההערה האחת הינה כי דבריי האמורים מוגבלים לבקשות להארכת מועד להגשת עתירות לדיון נוסף. זאת, נוכח תקנה 4 לתקנות – שהינה בגדר חריג לכלל ההמצאה – ולפיה מירוץ הזמנים נספר ממועד מתן פסק-הדין, בין אם שוּמע באולם בית-המשפט ובין אם לאו. אין בדבריי האמורים כדי לקבוע מסמרות בדבר בקשות להארכת מועד להגשת הליכים אחרים בעניינם חל כלל ההמצאה (השוו: החלטת כב' הרשם שני ברע"א 190/10 גבאי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , פס' 2-3 והאסמכתאות המובאות שם (לא פורסם 11.3.2010)). ההערה השנייה - המוגבלת אף היא לבקשות להארכת מועד להגשת עתירות לדיון נוסף - הינה כי יתכנו מצבים בהם פסק-הדין נשוא הבקשה לא שוּמע באולם, ולא ניתנה לצדדים הודעה מראש בדבר המועד בו יינתן פסק-הדין ויעמוד לרשות הצדדים באינטרנט ובמזכירות בית המשפט. במצבים מעין אלה, תתכן טענה – אשר תוכרע בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו – לפיה מתקיים "טעם מיוחד" להארכת מועד. זאת שכן עד לרגע ההמצאה, הצדדים לא ידעו על מתן פסק-הדין, ולכאורה לא נמצאה להם סיבה לעקוב אחר פרסומו באינטרנט, בהעדר שימוע של פסק-הדין בנוכחות בעלי-הדין או הודעה מראש של מזכירות בית-המשפט על מועד מסירתו. כאמור, לא זה המקרה שלפניי.

7.

שנית , כפי שצוין לעיל, המועד האחרון לפי דין להגשת ההליך היה ביום 8.4.2010. פסק-הדין הומצא לידי המבקשת ביום 6.4.2010. לא מצאתי בטיעוני המבקשת טעם משכנע מדוע לפי שיטתה לא הוגשה בקשה להארכת מועד בתוך המועד הקבוע לכך בדין. הטענה כי מחלתו של מר זמיר - מנהלה של המבקשת - מנעה ממנו לתפקד עד ליום 16.4.2010, אינה מתיישבת לכאורה עם טענת המבקשת לפיה עוד ביום 6.4.2010 הודיע מר זמיר בעצמו למשיב 2 על כוונתו להגיש עתירה לדיון נוסף. בנסיבות אלה, לא ראיתי ליתן משקל רב לטענה לפיה מצבו הבריאותי של מר זמיר מנע את הגשת ההליך במועד, ולמצער – הגשת בקשה להארכת מועד במסגרת התקופה הקבועה לכך בדין. אף הטענה בדבר הצורך בחילופי ייצוג מטעם המבקשת אין בה כדי להצדיק איחור של כשבועיים בהגשת ההליך, ללא הגשת בקשה מתאימה בתוך המועד הקבוע לכך בדין.

8.

שלישית , המבקשת העלתה טענה בדבר טעות במניין הימים עקב פגרת הפסח. טענה זו נטענה בעלמא ובאופן חלופי בלבד, בלא לבאר מהו מקור הטעות, וכן כיצד ומתי התבררה הטעות למבקשת. בנסיבות אלה, אין בטענה האמורה כדי להקים "טעם מיוחד", מה גם שכבר צוין כי הפסיקה לפיה הפגרה באה במניין הימים לצורך הגשת בקשה לדיון נוסף הינה בגדר "החלטה ותיקה ומוכרת" (ראו: פסקה 2 לעיל והאסמכתאות המובאות שם). עוד אעיר כי אף אילו ימי פגרת הפסח לא היו באים במניין הימים לצורך הגשת בקשה לדיון נוסף, ההליך הוגש באיחור.

9.

לבסוף , יצוין כי עיינתי בפסק-הדין ובתיק בית המשפט בע"א 9657/08 נשוא ההליך שלפניי, כמו גם בבקשה לדיון נוסף שהמבקשת צרפה לעיוני. באתי למסקנה כי סיכוייו הלכאוריים של ההליך אינם נחזים להיות טובים, וכי הדבר מטה את הכף לעבר דחיית הבקשה להארכת מועד. על פני הדברים, לא נראה כי ניתנה במסגרת פסק הדין הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה מצדיקה קיומו של דיון נוסף כאמור בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. ספק

רב בעיניי אם המקרה בא בגדר המקרים החריגים ויוצאי הדופן בהם יש ליתן אורכה להגשת עתירה לדיון נוסף, לאחר שהעניין הוכרע פה-אחד בידי הרכב של שלושה שופטי בית המשפט העליון.

10.

בסיום הדברים אעיר כי לא נעלם מעיניי כי המשיבים 3-2 לא התנגדו לבקשה להארכת מועד, וכי ההתנגדות המרכזית היתה מצד המשיבה 1. אף לא נעלמה מעיניי טענת המבקשת לפיה המשיבה 1 לא ביססה כדבעי את טענתה בדבר הסתמכות על פסק-הדין נשוא ההליך. עם זאת, בדונו בבקשה להארכת מועד שוקל בית המשפט לא רק את העדרה של הסתמכות ממשית של הצד שכנגד על פסק-הדין, אלא גם שיקולים נוספים עליהם עמדתי לעיל, כגון: משך האיחור; מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור; מהות ההליך נשוא הבקשה וסיכוייו הלכאוריים (ראו והשוו: בש"א 5636/06 נשר נ' גפן (לא פורסם, 23.8.2006)) . עוד שוקל בית המשפט את האינטרס של כלל הציבור בהצבת גבול להתמשכות ההליכים ובחיזוק היציבות והוודאות המשפטית; וכן את האינטרס הציבורי בהקפדה על המועדים הקבועים בסדרי הדין לשם יעילות עבודתם של בתי המשפט, הסדר הטוב והשיוויון בין כלל המתדיינים. כך בכל בקשה להארכת מועד לנקיטת הליך. כך במיוחד בבקשות אורכה להגשת בקשה לדיון נוסף, שהגישה בעניינן היא כאמור מצמצמת על מנת למנוע את השהיית תוקפו של פסק דין סופי.

11.

סיכומם של דברים; בהתחשב במשכו המשמעותי של האיחור, בהעדרו של "טעם מיוחד" להצדקת האיחור, בסיכוייו הלכאוריים הלא גבוהים של ההליך, ובגישה הקפדנית הנוהגת בבקשות להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף; לא ראיתי להיעתר לבקשה שלפניי, והיא נדחית. בנסיבות העניין, לא ראיתי לעשות צו להוצאות.