בש"א 5636/06 נפתלי נשר נ. שלומי גפן

ערעור על החלטת הרשמת ש' ליבוביץ לפיה ניתנה למשיב הארכת מועד להגשתה של בקשת רשות ערעור.

1.ההליך העיקרי נסוב על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה אשר דחה ערעור על פסק דינו של בית-משפט השלום, במסגרתו נדחתה תביעת פיצויים נזיקית שהגיש המשיב כנגד המערער, עו"ד במקצועו.

בהחלטתה נשוא הערעור בפניי, נעתרה הרשמת לבקשת המשיב להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דינו האמור של בית-המשפט המחוזי. הרשמת ציינה בהחלטתה כי המשיב לא תמך את טענותיו בדבר מצבו הרפואי בתצהיר ומכל מקום, בהיותו מיוצג על-ידי עורך-דין, ספק אם מצבו הבריאותי הנטען הצדיק את האיחור בהגשת ההליך. עוד ציינה הרשמת כי על פני הדברים, מדובר בערעור בגלגול שלישי שסיכוייו אינם טובים. אף-על-פי-כן, סברה הרשמת כי יש מקום להארכת מועד כמבוקש בהתחשב בשני טעמים מצטברים: ראשית, מדובר באיחור של יומיים בלבד בהגשת ההליך. שנית, פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ניתן בהעדר הצדדים, והמערער לא הראה כיצד הסתמך על האיחור בהגשת ההליך בהתחשב בכך שלא ידע מתי הומצא פסק-הדין למשיב. במצב דברים זה, סברה הרשמת כי אין מקום לדחיית ההליך רק בשל האיחור הנטען. לפיכך, נפסק כי המועד להגשת בקשת רשות ערעור מוארך עד להגשתה בפועל על-ידי המשיב. עם זאת, בשים לב לכך שבקשת רשות הערעור לא היתה ערוכה כראוי, חייבה הרשמת את המשיב בהוצאות המערער בסך כולל של 1,000 ₪.

בערעורו בפניי טען המערער כי העובדה שהאיחור בהגשת ההליך היה בן יומיים בלבד אינה מייתרת את דרישת הדין לטעמים מיוחדים להארכת מועד. על-פי הטענה, המשיב לא הצביע על טעמים מיוחדים שבכוחם להצדיק מתן אורכה כמבוקש. מנגד, טען המשיב כי ראוי להותיר את החלטת הרשמת על כנה.

2.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שצורף להם, באתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל. תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי הארכת מועד או זמן שנקבעו בחיקוק, מותנית בקיומם של טעמים מיוחדים שיירשמו. התקנה האמורה מאזנת בין שתי מגמות: מחד גיסא, הכלל הינו כי על בעל דין לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים; הציפייה של הצד שכנגד שלא להיות מוטרד לאורך זמן רב בנוגע לפסק-דין בו זכה; האינטרס של בעלי הדין ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות, היעילות והוודאות המשפטית; וכן השאיפה להימנע מקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור או בבקשת רשות ערעור שהוגשו באיחור. מאידך גיסא, קיימות נסיבות חריגות בהן מוצדק לאפשר את הגשת ההליך באיחור, באופן המונע תוצאה שרירותית ונוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין. בהתאם לכך, מאפשרת תקנה 528 הארכת מועד להגשת הליך באיחור, בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו".

אין חולק כי במסגרת בחינת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד, מייחס בית-המשפט משקל למידת האיחור בהגשת ההליך. ככל שמתארך משך האיחור, כך תהא נטייתו של בית-המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד; ומנגד, ככל שמשך האיחור קצר יותר, יתייחס בית-המשפט לבקשה ביתר חיוב. יחד עם זאת, אף כאשר מדובר באיחור קל בן ימים ספורים בלבד, לא תינתן הארכת המועד כדבר שבשגרה והנטל על המבקש להוכיח קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים מתן אורכה להגשת ההליך. (ראו: דבריו של השופט ש' לוין בע"א 796/79 מועלם נ' מטא ואח' , פ"ד לה(1) 376, 377). טעמים מיוחדים כאמור ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. לצד משכו של האיחור יש ליתן את הדעת למכלול שיקולים ובהם: האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד. ככל שסיכויי ההליך לגופו חלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעל הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן אורכה להגשתו. יודגש כי אין המדובר ברשימת שיקולים ממצה. שאלת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד תיבחן תמיד על-פי מכלול נסיבות העניין.

3.בנסיבות המקרה דנן, הבקשה להארכת מועד הוגשה יומיים לאחר המועד הקבוע בדין להגשת הבקשה לרשות ערעור. המשיב לא הצביע על טעם מניח את הדעת לאיחור זה. כאמור, טענתו בדבר מצבו הרפואי לא נתמכה בתצהיר ומכל מקום, ספק אם היה בטענה זו - אף לו הוכחה כראוי - כדי להועיל למשיב, בהתחשב בייצוגו על-ידי עורך-דין. לכך יש להוסיף כי על-פני הדברים ולצורך ההליך שבפניי, סיכוייה של בקשת רשות הערעור לגופה קלושים. בית-המשפט המחוזי ציין כי פסק-דינו של בית-משפט השלום אשר דחה את תביעתו הנזיקית של המשיב, הינו פסק-דין המבוסס בעיקרו על ממצאי מהימנות ועל קביעת עובדות. פסק-הדין אינו מעורר שאלה משפטית - ודאי לא שאלה עקרונית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הפרטני של המשיב ומצדיקה ערעור בגלגול שלישי.

בהתחשב בכך שהמשיב לא הצביע על טעם משכנע לאיחור בהגשת הבקשה לרשות ערעור, ובשים לב לכך שסיכוייו הלכאוריים של ההליך אפסיים, מתבקשת המסקנה כי בנסיבות העניין לא הוכחו טעמים מיוחדים ליתן למשיב אורכה, אף בהתחשב במשכו הקצר של האיחור. העובדה כי המערער לא הראה כי הסתמך על האיחור בהגשת ההליך, אף בה אין כדי לשנות מהמסקנה האמורה. כפי שצוין לעיל, החובה לקיים את המועדים הקבועים בדין לא נועדה להגן אך על אינטרס הצפיות וההסתמכות של בעל הדין שכנגד, אלא גם על האינטרס הציבורי הכללי לסופיות הדיון ולוודאות משפטית בהפעלתם של סדרי הדין. בנסיבות העניין, ובמיוחד בשים לב לסיכוייו המועטים של ההליך לגופו, אין הצדקה למתן אורכה כמבוקש.

בסיום הדברים יוער כי יש הרואים בפסק-דינו של השופט ריבלין ברע"א 9073/01 פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם), אסמכתא לריכוך ההלכה בנוגע להארכת מועדים בכלל, ובנסיבות של איחור הנובע מטעות שבדין בפרט. בלא להביע עמדה בעניין זה, אציין כי באותו מקרה חשיבות העניין - ובכלל זה סיכויו הלכאוריים של ההליך נשוא הבקשה - שימשו טעם מצטבר לטעמים נוספים שצידדו במתן אורכה כמבוקש. כאמור, בנסיבות המקרה שבפניי, סיכוייו הלכאוריים של ההליך תומכים בתוצאה ההפוכה, אף בהתחשב במשכו הקצר של האיחור.

אשר על כן, הערעור מתקבל ובקשתו של המשיב להארכת מועד נדחית. החלטתה של הרשמת מיום 29.6.06 מבוטלת.