בש"א 7256/10 עו"ד תמר לרנר נ. קרן קיימת לישראל בע"מ

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין מחוזי אשר ניתן לפני למעלה משנה (ביום 10.9.2009). לטענת המבקשים, הצורך בהגשת ערעור התעורר רק לאחר שניתנה החלטה נוספת של בית-המשפט המחוזי ביום 19.7.2010, אשר התקבלה לידיהם ביום 11.8.2010, ולפיה נדחתה בקשתם לכוּף את המשיבה בקנס לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט. המשיבה מתנגדת לבקשה.

2.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שבתיק, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי הארכת מועד או זמן שנקבעו בחיקוק, מותנית בקיומם של טעמים מיוחדים שיירשמו. אין חולק כי במסגרת בחינת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד, מייחס בית-המשפט משקל למידת האיחור בהגשת ההליך. ככל שמתארך משך האיחור, כך תהא נטייתו של בית-המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד. לצד משכו של האיחור יש לבחון שיקולים נוספים בהתחשב במכלול נסיבות העניין, ובהם: האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד (ראו: בש"א 5636/06 נשר נ' גפן (לא פורסם, 23.8.2006)).

3.

בנסיבות המקרה שלפניי, חלפה למעלה משנה מאז מתן פסק-הדין המחוזי נשוא ההליך שבכותרת. בהתחשב בכך, לא יכול להיות חולק כי הבקשה להארכת מועד הוגשה באיחור ניכר. משקלו של "הטעם המיוחד" להצדקת האיחור, ראוי שיהיה בהתאם. לא שוכנעתי כי המבקשים עמדו בנטל זה. על-מנת לבאר את דבריי, אעמוד בקצרה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ועל החלטתו המאוחרת יותר לדחות את בקשת המבקשים לפי פקודת בזיון בית המשפט – היא ההחלטה אשר לטענת המבקשים מצדיקה את מתן האורכה המבוקשת.

4.

המבקשים הינם כונסי נכסים אשר מונו לצורך ביצוע הסכם לפירוק שיתוף בין יורשים של מגרש שעליו בניין דירות. המבקשים פנו למשיבה לקבלת הסכמתה לצורך רישום צווי ירושה וצווי קיום צוואה. בעקבות פנייה זו, התעוררה בין הצדדים מחלוקת בדבר דמי ההיוון בנוגע למרבית הדירות בבניין. בעטיה של מחלוקת זו הגישו המבקשים המרצת פתיחה לבית-המשפט המחוזי, במסגרתה ביקשו להצהיר כי הסכם חכירה קודם היה הסכם חכירה מהוון, ולחילופין- להורות למשיבה להוון את דמי החכירה בהתאם לחישוב שפורט בתובענתם, בין היתר בהתחשב בכך שבשנת 1995 הוּונה חכירת המגרש תמורת סכום-כסף מסוים.

5.

בפסק-דינו קבע בית-המשפט המחוזי (כב' השופט י' זפט, סגן-נשיא) כי אינו מקבל את חישוב דמי החכירה שערכו המבקשים ואת טענתם כאילו בשנת 1995 שילמו דמי היוון מלאים עבור המגרש. עוד נקבע כי בחישוב דמי ההיוון בשנת 1995, לא ידעה המשיבה כי על המגרש בנוי בניין הכולל 8 דירות. בהתחשב בכך, נקבע כממצא עובדתי כי חישוב דמי ההיוון של המגרש בשנת 1995, התייחס רק ליחידה אחת ולא לכל הדירות בבניין. בהמשך פסק-הדין נקבע כדלקמן:

"4. ... נראה כי חלופת התשלום שהציע המינהל [המשיבה-ד.כ.ל] כאמור בסעיף 2(א) (1-2) לטענותיו, תואמת את הדין שיש להחיל ביחס לדמי החכירה שעל המבקשים לשלם בעד התקופה של 7 שנים קודם לשנת 1995.

5.כאמור המינהל טעה בחישוב הסכום אותו היה על המבקשים לשלם במסגרת מבצע ההיוון שנערך בשנת 1995. טעות זו של המינהל לא נבעה מהתנהגות המבקשים ועל כן אין זה הוגן לשלול מהם את ההטבה שהיתה גלומה במבצע ההיוון שערך המינהל בשנת 1995. לפיכך, יש לאפשר למבקשים להנות מתנאי מבצע ההיוון האמור ביחס לכל אחת מהיחידות בבניין.

יובהר כי ככל שהמבקשים יבחרו בהיוון דמי החכירה בגין הדירות בבניין בתנאי מבצע ההיוון משנת 1995, המינהל יהיה רשאי לשערך את הסכומים על ידי הוספת הפרשי הצמדה וריבית.

סוף דבר

בכפוף לאמור בסעיף 5 אני דוחה את התובענה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות".

6.

פסק-דין זה ניתן, כאמור, ביום 10.9.2009. כשמונה חודשים לאחר מכן, ביום 8.4.2010, הגישו המבקשים בקשה לבית-המשפט המחוזי לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, בה ביקשו לאכוף על המשיבה בקנס לקיים את פסק-הדין ולערוך את חישוב ההיוון באופן שפורט בבקשתם. בהחלטתו מיום 19.7.2010 (להלן: ההחלטה האחרונה ) דחה בית-המשפט המחוזי את הבקשה בקובעו כדלקמן:

"...

דיון

1.תובענת המבקשים נדחתה ובסעיף 5 לפסק הדין נקבע כיצד יש לחשב את היוון היחידות בבניין אולם לא נכללה בפסק הדין הוראה אופרטיבית הניתנת לאכיפה על פי פקודת בזיון בית המשפט.

2.מתגובת המבקשים עולה כי המבקשים אינם מקבלים את כל מרכיבי התחשיב שערך המינהל [המשיבה-ד.כ.ל]... הליכי בזיון אינם המסגרת הדיונית הראויה לבירור מחלוקת זו.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות".

יוער כי המבקשים אינם משיגים כנגד החלטה זו.

7.

טענת המבקשים בפניי היא כי רק בעקבות החלטתו האחרונה של בית-המשפט המחוזי במסגרתה נדחתה בקשתם לפי פקודת בזיון בית המשפט, התברר להם הצורך בהגשת ערעור על פסק-הדין המחוזי שניתן כשנה קודם לכן. זאת מאחר ורק בעקבות ההחלטה האחרונה הבינו המבקשים כי פסק-הדין המחוזי אינו כולל סעד אופרטיבי; ואף הבינו כי המשיבה חולקת על האופן בו פירשו המבקשים את פסק-הדין. לטענת המבקשים, יש להתייחס להחלטה האחרונה של בית-המשפט המחוזי כהחלטה מבהירה מבחינה מהותית, אשר העמידה את המבקשים על העדר קביעה אופרטיבית בפסק-הדין, באופן המקים הצדקה למתן אורכה להגשת ערעור עליו.

8.

לא השתכנעתי מטענותיהם האמורות של המבקשים. ככלל, הליך לפי פקודת בזיון בית המשפט נחשב הליך אכיפה קיצוני שמקובל לראותו כהליך שיורי - לאחר שהליכים אפשריים אחרים נבחנו או מוצו (ראו: רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט , פס' 8 (לא פורסם, 14.12.2004); ע"פ 517/06 מנור נ' KPMG Inc , פס' 13 (לא פורסם, 24.7.2007)). בהתחשב בכך, בקשה להארכת מועד להגשת ערעור המשתיתה עצמה על בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט שנדחתה, צריכה להיבחן בזהירות. זאת ועוד; טענה לפיה יש להתייחס להחלטה הדוחה בקשה לבזיון בית-משפט כ"החלטה מבהירה" לצורך הארכת מועד להגשת ערעור, צריכה להיבחן בזהירות יתרה. זאת מאחר ועל דרך הכלל, בקשה לפי בזיון בית משפט אינה הליך מתאים לצורך הבהרת פסק-דין. ההפך הוא הנכון; ככלל, מתן סעד לפי פקודת בזיון בית המשפט אפשרי רק כאשר פסק-הדין הינו "ברור וחד-משמעי" (ראו: רע"א 3888/04 שרבט הנ"ל, פס' 12; להליכים אפשריים בעניין הבהרת פסק-דין, ראו והשוו: רע"א 519/08 ח'ורי נ' עוואד , פס' 11 (לא פורסם, 19.8.2010); רע"א 9078/08 פינקלשטיין נ' טיב בית חרושת לנקניק ובשר מעושן – שותפות מוגבלת , פס' 6 (לא פורסם, 10.4.2009); ע"א 5403/90 מדינת ישראל נ' ר.א.ם , פ"ד מו(3) 459 (1992); ע"א 3832/10 מיטרני נ' מחלוף , פס' 11 (לא פורסם, 10.8.2010)). יוער כי בכך שונה העניין שלפניי מע"א 7014/97 עדיקה נ' תמיר , פ"ד נד(5) 826 אליו הפנו המבקשים בטיעוניהם, שהרי באותו מקרה דובר על האפשרות להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין שניתנה בעניינו הבהרה בעקבות הליך לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967.

9.

על רקע כל אלה, אינני סבורה כי בנסיבות המקרה דנן מוצדק ליתן אורכה להגשת ערעור. ראשית , לשיטת המבקשים, ההחלטה המאוחרת היא אשר העמידה אותם על הצורך בהגשת ערעור. ואולם המבקשים לא הציגו כל הסבר מדוע הבקשה שלפניי הוגשה רק ביום 7.10.2010 – קרי, בחלוף כחודשיים מהמועד בו לטענתם הומצאה לידיהם החלטתו המאוחרת של בית-המשפט המחוזי (11.8.2010). שיהוי זה, לצד האיחור הניכר בהגשת ההליך, פועלים לחובת המבקשים.

שנית , לא שוכנעתי כי יש מקום לראות בהחלטתו המאוחרת של בית-המשפט המחוזי בגדר "החלטה מבהירה" כנטען על-ידי המבקשים. כפי שהוסבר בפסקה 8 לעיל, בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט אינה הליך מתאים להבהרת פסק-דין. במקרה דנן, בית-המשפט המחוזי קבע בהחלטתו המאוחרת כי בפסק-הדין לא נכללה "הוראה אופרטיבית" הניתנת לאכיפה לפי פקודת בזיון בית המשפט. נראה לכאורה כי בית-המשפט המחוזי כיוון בדבריו לכך שבפסק-דינו נקבעו עקרונות החישוב של דמי ההיוון, בלא לקבוע את סכום ההיוון המדויק. עובדה זו – העדר קביעה של סכום היוון מדויק – היתה ידועה למבקשים עם מתן פסק-הדין המחוזי והם לא ראו להגיש בשעתו הליך בעניין זה. בשים לב לכך, אינני סבורה כי בהחלטתו המאוחרת של בית-המשפט המחוזי היה כדי ליצור "הבהרה" שלא היתה ידועה קודם לכן, ואשר בכוחה להצדיק את מתן האורכה המבוקשת.

ושלישית , בית-המשפט המחוזי התווה בפסק-דינו את העקרונות לפיהם יש לחשב את דמי ההיוון שבמחלוקת. דומה כי המבקשים אינם חולקים על עקרונות חישוב אלה (הם עצמם מציינים כי "היו מוכנים להשלים" עם פסק-הדין בעת נתינתו). המחלוקת בינם לבין המשיבה נסובה על פרשנות עקרונות החישוב האמורים ואופן יישומם, ועל סכום ההיוון המדויק לפיהם. בהתחשב בכך, מתעוררת תהייה האם ההליך הערעורי הינו הדרך הדיונית המתאימה לצורך בירור המחלוקת הנוכחית בין הצדדים. (ראו והשוו: ע"א 2734/09 פיוטרקובסקי נ' ארנון , פס' 15 (לא פורסם, 20.6.2010) שם ציינתי כי על דרך הכלל, "ערעור אינה הדרך הדיונית המתאימה כדי לפרש ולהבהיר פסק-דין כשאלה עיקרית (להבדיל משאלה שבגררא)"). תהייה זו עשויה להקרין על סיכוייו הלכאוריים של הערעור נשוא הבקשה להארכת מועד.

10.

סיכומם של דברים; הבקשה שלפניי הוגשה בחלוף למעלה משנה ממתן פסק-הדין המחוזי, ובחלוף כמעט חודשיים מאז המצאת החלטתו המאוחרת יותר של בית-המשפט המחוזי. לא שוכנעתי כי ההחלטה המאוחרת מהווה "החלטה מבהירה" כנטען על-ידי המבקשים, וממילא לא שוכנעתי כי המבקשים הרימו את הנטל להוכיח "טעם מיוחד" לאורכה המבוקשת כמתחייב לפי דין. כך במיוחד, נוכח משכו הרב של האיחור בנסיבות המקרה, והשיהוי בהגשת הבקשה שלפניי. לכך יש להוסיף כי על-פני הדברים, מתעוררת תהייה האם ההליך הערעורי הינו הדרך הדיונית המתאימה לבירור המחלוקת בין הצדדים כאמור לעיל. בהתחשב בכל אלה, עמדתי הינה כי בנסיבות העניין יש להעדיף את האינטרס הפרטי והציבורי בדבר הוודאות המשפטית, סופיות ההליכים והצבת גבול להתמשכותם.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבה בהליך שלפניי בסך 2,500 ₪.