בש"א 3872/16 יוליאט דיין נ. אברהם דואיב

1.בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 30.4.2015. בפסק הדין נדחתה תביעה שהגישה המבקשת לביטול רישום משכנתה שנרשמה על דירה בבעלותה לטובת המשיב 1 בגין הסכם הלוואה שנחתם בין המבקשת ובנה לבין המשיב 1, לביטול הסכם ההלוואה ולהשבת סכום כספי ששולם.

הבקשה הוגשה כשנה לאחר המועד בו ניתן פסק הדין. נתון זה מציב בפני המבקשת משוכה גבוהה בדמות הסתמכותו של המשיב 1 על סופיות פסק הדין. לטענת המבקשת, נסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן מצדיקות את קבלת הבקשה ויש בהן לעבור גם את המשוכה הגבוהה הניצבת בפניה.

המבקשת טוענת כי היא אישה מבוגרת כבת 85, אלמנה ובעלת מוגבלות. עוד טוענת המבקשת כי היא לא שכרה את שירותיו של עורך הדין אשר ייצג אותה לכאורה בערכאה קמא, עורך הדין מנחם שויד, לא פגשה אותו (למעט בדיון בבית המשפט) והוא אף לא יידע אותה על פסק הדין שניתן בתביעה. על פסק הדין, כך נטען, נודע למבקשת כשבועיים לפני הגשת הבקשה שבפניי, כאשר הסתבר לה באמצעות ילדיה כי דירתה עומדת למכירה על ידי כונס נכסים. לטעמה של המבקשת בנסיבות אלו "ספק רב" אם כלל נדרשת לה קבלת ארכה לשם הגשת הערעור.

עוד טוענת המבקשת כי סיכויי הערעור טובים, שכן שגה בית המשפט המחוזי במסקנתו כי עסקת המשכנתה תקפה, וכי יש ליתן משקל לתוצאות הקשות של פסק הדין כלפיה.

2.נוכח הנטען כלפי עורך הדין שויד התבקשה התייחסותו לנטען. עורך הדין שויד הכחיש את הטענה לפיה לא נקט בהליך בשמה של המבקשת והבהיר כי כל הנטען בעניין הייצוג אינו נכון. עורך הדין שויד צירף ייפוי כוח עליו חתמה המבקשת וכן ציין כי המבקשת נכחה בשלושה דיונים בבית המשפט קמא. עם זאת ציין עורך הדין שויד כי לא מסר למבקשת אישית את פסק הדין ולא יידע אותה אודותיו, והוסיף כי בנה של המבקשת מסר לו כי זה ניתן עוד קודם למועד בו הומצא הוא לידיו.

3.המשיב 1 מתנגד לבקשה. המשיב 1 טוען כי לא ניתן לקבל את הטענות בדבר אי ידיעת המבקשת על הייצוג בידי עורך הדין שויד, בהפנותו בין היתר לחקירתה בבית המשפט קמא. כן טוען המשיב 1 כי טענת המבקשת בעניין זה אינה מצדיקה הגשת ערעור על תוצאות פסק הדין אלא היה עליה לעתור למתן פסק דין הצהרתי לפיו פסק הדין כלל אינו מחייב אותה. המשיב 1 מוסיף וטוען כי המועד להגשת הליך ערעורי נמנה ממועד המצאת פסק הדין לבא-כוחו של בעל הדין, וכי בכל מקרה המבקשת ידעה על פסק הדין סמוך לאחר הינתנו וזאת נוכח הליכי הכינוס בהם נקט. עוד מדגיש המשיב 1 כי הוא הסתמך על סופיות פסק הדין - וכאמור ננקטו על ידו הליכי כינוס - וכי סיכויי ההליך אינם מצדיקים אף הם מתן ארכה.

4.לאחר שעיינתי בכל החומר שהוצג בפניי ואיזנתי בין כל השיקולים הרלבנטיים, הגעתי למסקנה כי הכף נוטה בסופו של יום אל עבר דחיית הבקשה.

כפי שתואר לעיל בפי המבקשת שתי טענות מרכזיות - כי לא ידעה על ייצוגה בידי עורך הדין שויד; וכי נודע לה על פסק הדין לראשונה כשבועיים טרם הגשת הבקשה.

טענת המבקשת לפיה לא ידעה כי עורך הדין שויד ייצג אותה בהליך קמא - טענה אשר בצדק ציין המשיב 1 כי משמעותה האפשרית היא כי פסק הדין כלל אינו פסק דין תקף בעניינה - אינה מבוססת בחומר שהונח בפניי. אדרבא. להתייחסות שהגיש עורך הדין שויד ולתגובת המשיב 1 צורף יפוי הכוח עליו חתמה המבקשת בו ייפתה את כוחו לייצגה "בתובענה לביטול משכנתא בבית המשפט המחוזי בירושלים כנגד דואב אברהם". עוד הצביע המשיב 1 על כך שהמבקשת חתמה על שני תצהירים ונחקרה על תצהירה (ויצוין כי בפתח הדיון שנערך ביום 1.10.2014 אישרה את חתימתה על תצהיר העדות הראשית), והשניים אף ציינו כי היא נכחה בשלושה דיונים בבית המשפט המחוזי. כן הפנה המשיב 1 לכך שהמבקשת נשאלה בעדותה בבית המשפט המחוזי "אני אומר לך שגם לעורך הדין סויד את הגעת באמצעות בנך אסי. הוא לקח אותך לעורך דין. הוא גם בא איתך לבית המשפט?", והיא השיבה "נכון" (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 11.7.2013). טענת המבקשת בתשובה לתגובה לפיה חתמה על יפוי הכוח ועל התצהירים בנוכחות בנה אשר רימה אותה מבלי להבין את תוכן הדברים ומתוך מחשבה שההליכים מתנהלים נגד בנה, נטענה בעלמא, ואין בה לטעמי, כשלעצמה ובהעדר ראיה המבססת אותה, להוביל למסקנה כי עורך הדין שויד פעל ללא הרשאה.

נוכח מסקנה זו ומשפסק הדין הומצא לידי עורך הדין שויד ביום 13.5.2015 (כפי העולה מאתר "נט המשפט"), המועד להגשת הערעור נמנה ממועד זה. יודגש בהקשר זה כי המועד להגשת הליך ערעורי על ידי בעל דין מיוצג נמנה ממועד המצאת פסק הדין לידי בא כוחו (ראו הוראת תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), וכי "מבחן זה הוא מבחן נורמטיבי, ואינו עוסק בבחינה בדיעבד האם נמסר לבעל הדין על ידי המורשה על ההליכים המתנהלים נגדו" (ע"א 4588/96 חרמץ נ' מרגוליס , פ"ד נו(6) 742, 746 (2002). כן ראו והשוו: בש"א 7310/15 תכשיטי כפריס בע"מ נ' המועצה הפלסטינאית (הרשות הפלסטינית) (28.02.2016); רע"א רע"א 4594/13 אביטן נ' עו"ד יעקב קצין , פסקה ח' (20.8.2013) (להלן: עניין אביטן ); רע"א 6748/01 אבו רחמה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (14.10.2001)). בהתחשב באמור לא ניתן לקבל את עמדת המבקשת לפיה קיים "ספק רב" האם כלל נדרשת לה ארכה להגשת ההליך. השאלה בה יש להכריע היא אפוא האם נסיבות העניין בכללותן מצדיקות מתן ארכה להגשת ערעור.

5.תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעת כי הארכת מועד או זמן שנקבעו בחיקוק, מותנית בקיומם של "טעמים מיוחדים שיירשמו". השאלה האם קיימים "טעמים מיוחדים" המצדיקים מתן ארכה אינה מתמצית ברשימה סגורה של מקרים, והיא נבחנת בכל מקרה על פי נסיבותיו הפרטניות לאחר איזון בין מגוון שיקולים (ראו בר"מ 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה , פסקה 9

(10.12.2013)). עוד נקבע בפסיקה בעניין זה כי:

"במסגרת בחינת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד, מייחס בית-המשפט משקל למידת האיחור בהגשת ההליך. ככל שמתארך משך האיחור, כך תהא נטייתו של בית-המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד . לצד משכו של האיחור יש לבחון שיקולים נוספים בהתחשב במכלול נסיבות העניין, ובהם: האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד (ראו: בש"א 5636/06 נשר נ' גפן (23.8.2006))" (בש"א 7256/10 עו"ד לרנר נ' קרן קיימת לישראל בע"מ , פסקה 2 (11.11.2010)) [ההדגשה הוספה].

לאחר עיון כל החומר שבניי הגעתי לכלל מסקנה כי יישומן של אמות מידה אלו מוביל בעניינו לדחיית הבקשה.

כאמור, פסק הדין הומצא לעורך הדין שויד כדין, והשאלה המרכזית המתעוררת בענייננו היא האם העובדה, שלא הוכחשה, כי עורך הדין שויד לא מסר למבקשת את פסק הדין ולא יידע אותה אודותיו, מצדיקה מתן ארכה. התשובה לשאלה זו נעוצה לטעמי בשאלה מתי נודע למבקשת על פסק הדין, שכן גם אם פסק הדין לא נמסר למבקשת בידי בא-כוחה, הרי שמן המועד בו נודע לה עליו - גם אם בדרך אחרת - נדרשת היתה היא לפעול להשגה עליו ללא שיהוי.

המשיב 1 הצביע על כך שנוכח הליכי הכינוס בהם נקט קיבלה המבקשת לידיה החל מיוני 2015 מספר כתבי בי דין (דו"ח כונס נכסים, החלטות של רשם ההוצאה לפועל וכיוצ"ב) - אשר על מסירתם לידיה חתמה - מהם יכלה ללמוד על פסק הדין שניתן בעניינה. ואכן מן הנספחים שצירף המשיב 1 עולה כי לדו"ח כונס הנכסים אשר הומצא לידי המבקשת ביום 8.6.2015 צורף פסק הדין כנספח וכי פסק הדין נזכר גם בהחלטת רשם ההוצאה לפועל מיום 10.5.2015 אשר הומצאה למבקשת עם דו"ח כונס הנכסים; כי ביום 8.11.2015 נקבע דיון בבקשה לקיום דיור חלוף, והמבקשת הגישה (באמצעות צד ג') בקשה לדחיית מועד הדיון מחמת מצבה הרפואי; כי בראשית שנת 2016 התקיים ביקור של שמאי בדירה; וכי ביום 7.3.2016 נמסר למבקשת דו"ח השמאי. הנה כי כן, המבקשת קיבלה לידיה כתבי בי-דין שונים במסגרת הליכי הכינוס, ולהם צורף גם פסק הדין עצמו. בנסיבות אלו ועל יסוד החומר שהונח בפניי, איני סבורה כי המבקשת הוכיחה את טענתה כי נודע לה לראשונה על פסק הדין כשבועיים לפני הגשת הבקשה. נוכח מסקנה זו, לעובדה שעורך הדין שויד לא יידע את המבקשת על פסק הדין אין בענייננו משקל מכריע, שכן כאמור בנסיבות שנוצרו מצוי לוז העניין בשאלת

ידיעתה של המבקשת על מתן פסק דין בעניינה (ולא בשאלה מי מסר אותו בפועל לידיה) (השוו עניין אביטן , פסקה ט').

6.המסקנות העולות מהחומר שבפניי הן אפוא אלו: המבקשת ייפתה את כוחו של עורך הדין שויד לייצגה ופסק הדין הומצא לידיו כדין, אולם זה לא מסר לה כי ניתן פסק דין בעניינה. בהמשך לפסק הדין נקט המשיב 1, אשר הסתמך עליו, הליכי כינוס. במסגרת הליכי הכינוס הומצאו לידי המבקשת כתבי בי-דין, ובין היתר נמסר לה פסק הדין (שצורף כנספח לדו"ח כונס הנכסים), נערך ביקור של שמאי בדירתה, וכן הוגשו בקשות מטעמה (כולל בקשה בכתב יד לעיכוב הליכי הכינוס שהוגשה ביום 11.4.2016, כחודש לפני הגשת הבקשה דנן).

בהתחשב באמור ובשים לב לאיחור הממושך מאוד בהגשת ההליך (ואזכיר כי גם אם נמנה את המועד להגשת הערעור למן המועד בו פסק הדין נמסר למבקשת במסגרת הליכי הכינוס, הוגשה הבקשה כמעט שנה לאחר מכן) ובכך שהמשיב 1 הסתמך על סופיות פסק הדין ונקט הליכים נגד המבקשת (ולטענתו פרסם מכרז, שכר שירותי שמאי וכיוצ"ב), סבורני כי גם בהתחשב בנסיבותיה האישיות של המבקשת, ובכלל זאת גילה המתקדם ומצבה הרפואי הנטען, נוטה לבסוף הכף אל עבר אינטרס הסופיות ואינטרס ההסתמכות של המשיב 1. אעיר כי בנסיבות עליהן עמדתי לעיל מסקנה זו אינה משתנה גם אם אניח כי המבקשת לא עיינה במסמכים שנמסרו לה אלא מסרה אותם לבנה, כפי שהיא טוענת בתשובה לתגובה, ואוסיף בהקשר זה כי הטענה בדבר מצבה הרפואי של המבקשת, והטענה המשתמעת כי בעטיו לא היה באפשרותה להבין מהם כתבי בי-הדין שנשלחו לידיה, לא נתמכה באסמכתאות (ובעניין זה אעיר כי בדיון מיום 11.7.2013 העידה המבקשת כי בעבר היתה עיוורת אך עברה ניתוח בעינה (עמוד 2 לפרוטוקול)).

לבסוף אציין, בזהירות המתבקשת, כי גם בערעור שהגשתו מתבקשת ניצבת היתה בפני המבקשת משוכה שאינה קלה, שכן מבוקשה של המבקשת הוא בין היתר להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בידי הערכאה הדיונית (ראו סעיף 26 לפסק-הדין).

7.סיכומם של דברים - מכל הטעמים המפורטים לעיל הגעתי כאמור למסקנה כי לא עלה בידי המבקשת לצלוח את המשוכה הגבוהה עד מאוד שניצבה בפניה נוכח האיחור הממושך בהגשת ההליך, וכי בנסיבות העניין בכללותן ובהתחשב בהסתמכותו של המשיב 1 על סופיות פסק הדין, נוטה הכף אל עבר דחיית הבקשה.

הבקשה נדחית אפוא. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.