ע"א 1148/09 עיריית תל אביבי יפו נ. האגודה למלחמה בסרטן בישראל

1.

לפני בקשה מטעם המשיבה 1 (להלן: המשיבה) בהליכים שבכותרת, היא האגודה למלחמה בסרטן בישראל,

לסילוק הערעורים שבכותרת על הסף. ההשגות השונות שלפני בית משפט

זה עניינן בהחלטתו של

בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו

(מפי כב' הנשיא א' גורן) מיום 22.12.08 (להלן: ההחלטה ), במסגרתה מונתה המשיבה כנאמן בהקדש יוסף בן עזרא חיים נייגו על פי סעיף 21 לחוק הנאמנות, תשל"ט – 1979 (להלן: חוק הנאמנות ). על החלטה זו של בית המשפט המחוזי, הוגשו שלושת הערעורים שבכותרת, ובגדרם הבקשה שלפני.

2.

לטענת המשיבה, יש לסלק את הערעורים השונים שהוגשו על הסף לאור הפגמים שנפלו באופן הגשתם. זאת, שכן דרך ההשגה בדין על החלטת בית המשפט קמא היא על ידי בקשת רשות ערעור בלבד וזאת תוך 30 ימים מיום המצאת ההחלטה. היות והערעורים שבכותרת הוגשו זמן רב לאחר מכן, בחלוף 41 ימים מן המועד הקובע (ע"א 1148/09); 43 ימים מן היום הקובע (ע"א 1291/08); ו-45 ימים מן היום הקובע (ע"א 1187/09), הרי שיש לסלקם על הסף. את הבקשה מבססת המשיבה על הוראת סעיף 38 לחוק הנאמנות, על פיו השגה על החלטה לפי סעיף 21 לחוק זה – שזו ההחלטה שנתקבלה לעמדת המשיבה במקרה זה – ניתן לברר על דרך של בקשת רשות ערעור בלבד.

3.

המערערים השונים בשלושת הערעורים טוענים כי יש לדחות הבקשה לסילוק על הסף. בטענותיהם צוין, בין היתר, כי החלטת בית המשפט קמא לא היתה רק לפי סעיף 21 לחוק הנאמנות אלא גם – ואף בעיקר – על בסיס סעיף 23 לאותו החוק, כמו גם סעיפים נוספים שעל החלטה על פיהם עומדת למשיג זכות לערער בלא צורך בנטילת רשות. כך, בייחוד שעה שהמשיבה עצמה, כך נטען, היא שביקשה כי בית המשפט קמא יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 23 לחוק הנאמנות.

4.

להשלמת התמונה נציין, כי למען הזהירות הגישו המערערים בקשות להארכת מועד להגשת בקשות רשות ערעור היה ויקבע כי נפלה שגגה באופן הגשת ההליך תוך איחור. בבקשות להארכת המועד – המוסכמות הדדי, לבד מהתנגדות המשיבה, נטען כי המשיבה ידעה על הכוונה להשיג על החלטתו של בית המשפט קמא עוד בתוך מועד 30 הימים להגשת בקשת רשות ערעור – ככל שזהו ההליך שהיה עליהם להגיש. עוד נטען, כי המ דובר

לכל היותר בטעות שבדין שנעשתה בתום לב, וכי לבירור ההליך - שסיכוייו טובים הם - יש גם

אינטרס ציבורי. בתגובה לבקשות להארכת המועד טוענת המשיבה כי המערערים לא הראו "טעם מיוחד" לארכה. ההליך אינו בעל סיכויים טובים ואין בו אינטרס ציבורי מיוחד. עוד נטען, כי שלא כטענת המערערים, לא ידעו – ובוודאי שלא ידעו באופן מובהק – על הכוונה להשיג על החלטת בית המשפט קמא.

5.

על רקע האמור לעיל, יש להכריע בבקשה שלפני בשתי שאלות: הראשונה , אם יש לברר את ההשגות על החלטת בית המשפט קמא כערעור בזכות או שמא כבקשת רשות ערעור; השניה , אם אכן יש לברר ההליכים כבקשת רשות ערעור – אם יש מקום להאריך את המועד כפי המבוקש. נדון בשאלות כסדרן.

6.

סעיף 38 לחוק הנאמנות קובע כי "החלטות בית המשפט לפי סעיפים 8(א), 9 (א)(1), 13(ג), 21, 20 ו-22 אינן ניתנות לערעור אלא ברשות". לב המחלוקת בעניין הנדון בהליך שלפני הוא אם החלטת בית המשפט קמא ניתנה על פי סעיף 21 לחוק הנאמנות. סעיף זה עניינו "מינוי נאמן". כיצד יש לראות אפוא את החלטתו של בית המשפט קמא? לשם כך יש לעמוד בקצרה על מהות ההליך שהתנהל ב בית המשפט קמא. ההקדש בו מ דובר

נוצר בשנת 1895 על ידי מר יוסף בן עזרא חיים נייגו, והוא כלל בשעתו מבנה וקרקע בשטח חוף ימה הדרומי של תל אביב. ההליך שנדון ב בית המשפט קמא, במסגרת איחודן של המרצות פתיחה שונות, התמקד בהסכמה דיונית לפיה בית המשפט יקבע "מי הוא הנאמן הזכאי לזכויות ההקדש" (סעיף 5 להחלטה). לעניין זה באו לפני בית המשפט טענות שונות באשר למיהות הנאמנים: אם המועצה הדתית והראשון לציון; אם עיריית תל אביב - יפו; אם האגודה למלחמה בסרטן. את נימוקי החלטתו ביסס בית המשפט קמא (כאמור בסעיף 9 להחלטתו) על סעיף 21 לחוק הנאמנות, שכן בחן תחילה אם ניתן לראות במי מן הטוענים נאמן מכוח כתב ההקדש או על פיו. בהמשך החלטתו, ולאחר שהגיע למסקנה כי לא הראשון לציון ולא עיריית תל אביב - יפו הם נאמני ההקדש, עבר בית המשפט קמא לחלופת סעיף 21(ב) לחוק הנאמנות המאפשרת ל בית המשפט למנות נאמן לפי שיקול דעתו. בסייגים שונים, ועל בסיס זה, קבע בית המשפט קמא כי המשיבה – האגודה למלחמה בסרטן – היא נאמנת ההקדש. אכן, מן האמור לעיל ברי כי החלטת בית המשפט קמא היא החלטה על פי סעיף 21 לחוק הנאמנות. ודוק: ער אני לכך כי חלק מן המערערים – למשל המערערים בע"א 1187/09 – השיגו בערעור על קביעות בית המשפט קמא תוך שהם רואים בהן שינוי או ביטול של הוראות של כתב ההקדש. אולם בכך לא סגי שכן השאלה אינה הלבוש בו הלבישו המערערים את ערעורם אלא מהות הכרעת בית המשפט

קמא, וזו אינה אלא החלטה על פי סעיף 21 לחוק. יכול והחלטה זו קשורה ומשליכה על ענייני הקדש נוספים, כגון שטר ההקדש וניהול ההקדש; אולם בסופו של יום שאלת מיהות הנאמן היא השאלה שעמדה לבירור; היא זו שעמדה ביסוד ההסכמה הדיונית המוזכרת לעיל; ועליה באה ההחלטה. השגה על החלטה זו לא יכולה היתה לבוא לעולם אפוא אלא בדרך של בקשת רשות ערעור בתוך המועד הקבוע לכך בדין. כזאת לא נעשה. מכאן, שדין בקשת הסילוק על הסף של הערעורים, שהגישה המשיבה, להתקבל.

7.

על רקע זה, ומשזו מסקנתי, יש לעבור ולבחון את השאלה השניה והיא שאלת הארכת המועד. אין חולק כי ההליכים הוגשו באיחור, אף איחור שאינו מבוטל, כעולה גם מן הבקשות להארכת המועד שהוגשו. השאלה היא אפוא אם המערערים-המבקשים ביססו "טעם מיוחד" ואם סיכויי ההליך מצדיקים הארכת המועד. תשובתי לשאלה זו היא בחיוב. נראה אכן כי אופן הגשת הערעור מקורו בטעות שבדין, טעות היכולה לבסס בנסיבות מסוימות "טעם מיוחד" להארכת המועד. לעניין זה אציין, כי אין הכרח - כפי העולה לכאורה מעמדת המשיבה - כי היה בנדון מצב משפטי מעורפל או שהמערערים שקלו להגיש בקשת רשות ערעור והחליטו בטעות להגיש ערעור אזרחי. די בכך שסברו כי עומדת להם הזכות לערער תחת בקשת רשות ערעור שגם היא, כאמור לעיל, טעות. במצב דברים זה, נדמה כי לב העניין הוא אם הייתה הסתמכות של הצד שכנגד ואם סיכויי ההליך טובים הם (ראו: רע"א 9073/01 יהודית פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, 29.1.02); ודוקו בש"א 5636/06 נשר נ' גפן (לא פורסם, 23.8.06)). ראו עוד והשוו, יעקב-בן ברוך רובין, "על טעם מיוחד או יחוד הטעם בהארכת מועדים", ספר זוסמן 311, 317 (1984). אשר לשאלת ההסתמכות, הרי שמדקדוקי תגובת המשיבה עולה כי ידיעה מלאה בנדון על הכוונה לערער הייתה לאחר שחלפו 30 הימים להגשת בקשת רשות ערעור. אלא שהחלטת בית המשפט קמא ניתנה ביום 22.12.08 שלא במעמד בעלי הדין ונשלחה בדואר רשום. כעולה מעמדת ב"כ המשיבה ותצהירו, זוקף הוא את ידיעתו המלאה והברורה על הכוונה להגיש ערעור על פסק הדין מיום 25.1.09. גם אם כך הדבר, הרי שבשים לב לאי ידיעת המשיבה אודות מועד ההמצאה של פסק הדין לידי המערערים, ובכלל זה עיריית תל אביב שהיא הראשונה שעל ערעורה נודע, מתקשה אני לקבל את הטענה לפיה הסתמכה המשיבה על חלוף 30 הימים להגשת בקשת רשות ערעור דווקא. נותר אפוא עניין סיכויי ההליך. בהקשר אחרון זה מוצא אני לנכון לקבוע כי אלו מספיקים הם לשם הארכת המועד. הגם שנכון הדבר כי אין טענות הערעור זהות כולן במשקלן, אם בתוך כל אחד מן הערעורים ואם בין הערעורים לבין עצמם, הרי שחלק מן הסוגיות הנטענות בגדרי הערעורים מעלות שאלות לא פשוטות שסיכוי קבלתן בנסיבות המקרה מצדיק את הארכת המועד כאמור. כך, אם לעניין שאלת בחינת כלל הנאמנים שבשטר ההקדש כמתאימים לתפקידם (ובכלל זה מנהל בית הספר מקווה ישראל), כמו גם שאלת כשירותה של העירייה לשמש כנאמנה למרות או בכפוף לקבלת הסכמת שר הפנים (ולו בשלב מאוחר יותר). מן הטעמים שלעיל, מצאתי אפוא להאריך את המועד תוך חיוב המערערים בערעורים השונים בהוצאות לטובת המשיבה בגין הטורח שבהליך זה.

8.

התוצאה היא אפוא כדלקמן:

א.

ע"א 1291/09; ע"א 1148/09 וכן ע"א 1187/09 נמחקים בזאת. תוך 15 ימים מעת המצאת החלטה זו יוכלו המערערים בכל אחד מן ההליכים להגיש בקשת רשות ערעור ערוכה כדין תחת הערעור שנמחק. נוכח מסקנתי זו, נמחקת ממילא הבקשה להגיש ערעור שכנגד שהוגשה בגדרי ע"א 1291/09 ביום 3.3.09.

ב.

המזכירות תשיב את הפרשי האגרות בהליכים בהם שולמה האגרה, והיתרה תיגבה בגין פתיחת בקשות רשות הערעור – כל תיק בנפרד.

ג.

אשר לערבון, הרי שקביעות המזכירה הראשית לעניין שיעור הערבון בהליכים החייבים בערבון על פי דין (קרי, למעט בקשת רשות הערעור שמטעם היועץ המשפטי לממשלה), יוותרו על כנן והערבון יופקד יחד עם בקשות רשות הערעור שתיפתחנה.

ד.

נוכח הטורח שנגרם למשיבה בגין הליך זה, ובכלל זה הטעות בסיווג ההליך כמו גם הארכות המועד והאיחור, ישאו המערערים, כל אחד כפי ערעורו, בשכר טרחת המשיבה, בסך של 2,500 ₪. סכום זה ישא ריבית והצמדה כדין מיום החלטתי זו ועד התשלום בפועל.