ע"א 7235/15 יצחק ארבוס נ. בקול - ארגון כבדי שמיעה ומתחרשים (ע"ר)

בפניי בקשת המשיבים 15 ו-16 למחיקה על הסף של הערעור נגדם.

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים

1.בבית המשפט המחוזי בירושלים הוגשו שתי המרצות פתיחה - האחת בידי המשיבים 1-6 והשניה בידי המשיבים 7-9 - על יסוד הסכם משולש שנחתם בשנת 1961 בין הגב' מרים שער שלזינגר ז"ל לבין המשיבות 10 ו-12. עניינו של ההסכם בזכויות במקרקעין בשטח של אחד-עשר דונם המצוי על שפת ימה של העיר נתניה, ועל פי הטענה יצר הקדש ציבורי.

שתי המרצות הפתיחה הסתיימו לאחר מספר שנים בהסכם פשרה כולל בין כל הצדדים להליכים, בו הוסכם, בין היתר, על יצירת שלושה הקדשים (במקום ההקדש הקיים). בהתאם להסכם הפשרה ולהסכמות הצדדים בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי ביום 19.3.2015 הועברה להכרעת בית המשפט סוגית ההוצאות ושכר הטרחה לבאי כוח המבקשים בהמרצות הפתיחה - הם המשיבים 15 ו-16 לערעור (להלן: עורכי הדין ) - וכן למערער 1 אשר פעל לדבריו, כמנהל המערערת 2, לאיתור ההקדש, לאיתור גורמים ראויים שיסכימו לשמש כנאמנים ו"דחף" להגשת המרצות הפתיחה.

בפסק-דין מיום 27.7.2016 ניתן להסכם הפשרה תוקף של פסק דין, ובנוסף הוכרעה סוגיית שכר הטרחה לעורכי הדין ולמערער 1, וכך נקבע:

"א. למשרד עו"ד פלס - סכום כולל של 938,808 ש"ח מן ההקדש למען החרשים וכבדי השמיעה.

ב.למשרד עו"ד פוזנר - סכום כולל של 156,468 ש"ח מן ההקדש למען החרשים וכבדי השמיעה וסכום כולל של 723,895 ש"ח מן ההקדש למען חולי הסרטן.

ג.ליצחק ארבוס - סכום כולל של250,000 ש"ח, אשר מתוכו ישולם סכום מעוגל של 180,000 ש"ח מן ההקדש למען החרשים וסכום מעוגל של 70,000 ש"ח מן ההקדש למען חולי הסרטן.

ד.לא ישולם שכר טרחה נוסף מתוך התמורה המיועדת לנהנים (ללא צורך בהצהרות כשלהן בקשר לכך)".

על חלק זה של פסק הדין, המכריע בסוגית ההוצאות ושכר הטרחה, נסב הערעור שבכותרת, אשר הוגש כאמור על ידי מר יצחק ארבוס, והמערערת 2, חברה בניהולו אשר באמצעותה פעל.

2.

בבקשה שבפניי עותרים עורכי הדין למחיקת הערעור כנגדם. בבקשתם מעלים עורכי הדין שתי טענות מרכזיות. האחת, כאמור עורכי הדין ייצגו את המבקשות בשתי המרצות הפתיחה ולא היו בעלי דין בהליכים. על כן, כך לטענתם, לא ניתן להפנות את הערעור כלפיהם. עורכי הדין מדגישים בהקשר זה כי גם אם ייקבע שיש לפסוק לטובת המערער 1 סכום גבוה יותר, אין בכך כדי להשליך על הסכום שנפסק לטובתם, שאינו תלוי, כך נטען, בסכום שנפסק לטובת המערער 1 והוא בבחינת פסק דין חלוט.

טענתם השניה של עורכי הדין היא כי בכל מקרה לא נתונה למערערים זכות ערעור על ההחלטה. טענתם זו סומכים עורכי הדין על הוראת סעיף 38 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979 (להלן: חוק הנאמנות ) המורה כי "החלטות בית המשפט לפי סעיפים 8(א), 9(א)(1), 13(ג), 20, 21 ו-22 אינן ניתנות לערעור אלא ברשות לפי סעיף 19(ב) לחוק בתי-המשפט, התשי"ז-1957". עורכי הדין טוענים בהקשר זה כי במהות הדברים שכר הטרחה לטובת המערער 1 נפסק מכוח סעיף 8(א) לחוק הנאמנות שכן המערערים מייחסים לעצמם פעולות של "נאמן למעשה", ולחלופין מכוח סעיף 13(ג) לחוק הנאמנות שכן מדובר בבקשה של נאמני ההקדשים להתיר להם להשתמש בנכסי ההקדשים לצורך כיסוי ההוצאות ושכר הטרחה של המערערים.

בתגובות אשר הוגשו לבקשה עוררו חלק מן המשיבים גם טענה נוספת הנוגעת למעמדם של המערערים להגיש הליך ערעורי, כמי שלא היו גם הם - כמו עורכי הדין - צד ישיר להליכים שהתנהלו בפני בית המשפט המחוזי (ובפרט המערערת 2).

3.המערערים מתנגדים לבקשה. לטענתם המערער 1 היה ה"מנוע" מאחורי ההליכים והוא שחשף את קיומו של ההקדש ואת המעילה הנטענת בייעודו, ועל יסוד פעולות אלו תבע שכר טרחה. עם זאת, כך הודגש, המערער 1 לא פעל כנאמן, ולפיכך אין מדובר בשכר טרחה שנפסק מכוח הוראות סעיף 8(א) או 13(ג) לחוק הנאמנות, וממילא אין תחולה להוראת סעיף 38 לחוק הנאמנות. לחלופין, וככל שייקבע שנקטו בהליך מוטעה, עותרים המערערים למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה.

כן טוענים המערערים כי עורכי הדין הם צד דרוש להליך שכן שכר הטרחה נפסק לטובתם אישית, במובחן מבעלי הדין אותם ייצגו.

המשיבים 1-14 הביעו עמדות לא אחידות בנוגע לסיווגו הנכון של ההליך (המשיבים 1-6 ו-9 סבורים כי אין תחולה בענייננו להוראת סעיף 38 לחוק הנאמנות; המשיבה 7 סבורה כי יש תחולה לאותה הוראה; והמשיב 14 הותיר את השאלה לשיקול דעת בית המשפט). לעומת זאת נראה כי המשיבים האמורים תמימי דעים כי היה מקום לצרף את עורכי הדין כמשיבים להליך הערעורי, שכן לדבריהם קבלת טענות המערערים עשויה "לנגוס" בסכום שנפסק לטובת עורכי הדין (אם כי המשיבה 7 הבהירה כי היא מותירה את ההכרעה בשאלה הפרוצדוראלית הנוגעת למחיקת הערעור נגד עורכי הדין לשיקול דעת בית המשפט).

המשיבות 10-12 הודיעו כי אינן נוקטות עמדה בשתי הסוגיות (בהפנותן להתחייבותן בסעיף 7 להסכם הפשרה שלא להביע עמדה בשאלת שכר הטרחה), הגם שהביעו הסתייגות מעצם הגשת הערעור (שכן לטענתן המערער 1 אינו יכול להשיג על הדרך הפרוצדורלית אשר על יסודה נפסקו הוצאותיו לאחר שלא התנגד לה).

דיון

4.אפתח בשאלה אותה עוררו חלק מן המשיבים בנוגע למעמדם של המערערים להגיש את הערעור.

המשיבים הצביעו בתגובותיהם על כך שהמערערים לא היו צד להמרצות הפתיחה. אכן, ככלל בעלי הדין בהליך ערעורי זהים לאלו שהיו צד להליך שהתנהל בערכאה נמוכה יותר. אולם, במקרים מסוימים מוכרעות בהחלטה זכויות של מי שאינו מופיע כצד להליך על פי המסמכים הפורמליים, עד כי הוא הופך בסוגיה שהוכרעה למעין "צד בפועל". בעניין זה נקבע בפסיקה כי:

"...זכות ערעור קמה גם לאדם שלא היה בעל-דין 'פורמאלי' בהליך העיקרי, ובלבד שהתקיים בעניינו הליך שהכריע באשר לזכות הופלדיאנית שלו. במילים אחרות, מדובר במצבים שבהם פסק הדין בהליך הנלווה '... שינה את מערך הזכויות שהיו נתונות לעותר או החובות שחלו עליו עובר לנתינתו' (דברי השופטת ד' דורנר בעניין צירינסקי הנ"ל, בעמ' 742)" (בש"פ 7925/11 לוין נ' מדינת ישראל , פסקה 14 (30.8.2012). כן ראו והשוו: בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(1) 670, 694-695 (1991); ע"א 2438/09 מדינת ישראל - רשם ההקדשות נ' קרן ברל כצנלסון , פסקה כב' (12.9.2010)).

ענייננו שלנו הוא לטעמי יישום "קלאסי" של ההלכה הנזכרת. בדיון שנערך בהמרצות הפתיחה ביום 19.3.2015 הציגו הצדדים את הסכם הפשרה אליו הגיעו וניתן לו "אישור עקרוני" וכן נקבע כי שאלת ההוצאות ושכר הטרחה תוכרע בהתאם למתווה עליו הסכימו הצדדים. על פי מתווה זה הצדדים, ובכללם המערער 1, יגישו טיעונים מטעמם, ומפרוטוקול הדיון עולה כי אחת השאלות שבמחלוקת היתה שאלת שכר הטרחה של המערער 1. בהתאם למתווה זה הגישו הצדדים והמערער 1 טענות בעניין שכר הטרחה, ובפסק הדין מיום 27.7.2015 הוכרעה סוגיה זו. בנסיבות אלו ניתן לומר כי התנהל מעין "הליך נלווה" בשאלת ההוצאות בכלל והוצאותיו של המערער 1 בפרט, וניתנה החלטה אשר יש בה הכרעה ביחס לזכות הופליאנית שלו. מכאן זכותו של המערער 1 להשיג על פסק הדין למרות שלא היה הוא צד להליכים העיקריים.

כן אוסיף כי אין הנדון דומה לראיה (פסק הדין בבג"ץ 7430/05) ממנה מבקשים עורכי הדין ללמוד כי המערערים נעדרי מעמד, שכן המערערים אינם מבקשים לייצג את עניינו של צד להליך או של צד שלישי זר לו, כי אם את עניינם שלהם, כמי שהיו צד ל"הליך הנלווה" שהתנהל בסוגיית פסיקת ההוצאות (וראו והשוו גם שלמה כרם חוק הנאמנות, תשל"ט-1979 538-539 (2004)).

במאמר מוסגר אוסיף לעניין המערערת 2, החברה למחקרים הסטוריים, כי צירופה להליך כמערערת אמנם אינו נקי מספקות, שכן בפסק הדין נפסקו הוצאות ושכר טרחה לטובת המערער 1 אישית. למרות קושי זה מצאתי שלא להורות, בשלב זה ובאופן מקדמי, על מחיקתה של המערערת 2 מן ההליך. בעניין זה נתתי משקל לכך שנדבך מרכזי בטענות לעניין שכר הטרחה הוא כתב התחייבות עליו חתמה המשיבה 7 לטובת המערערת 2 (ויצוין כי לטענת המערערים כתב התחייבות זה אושר על ידי המשיב 14, רשם ההקדשות (בהגבלה מסוימת)). כתב ההתחייבות האמור הוצג בערכאה קמא (ראו עמדת המשיבה 7 מיום 26.4.2015, אשר ציינה כי היא מותירה לשיקול דעת בית המשפט לקבוע "את שיעור השכר וההוצאות המגיעים לחברה למחקרים הסטוריים, שמר יצחק ארבוס נמנה על מנהליה..."). נראה אפוא כי גם הצדדים עצמם לא עשו הבחנה ממשית בין החברה למחקרים הסטוריים לבין מנהלה והתייחסו אליהם כאילו חד הם. בנסיבות ייחודיות אלו, וגם מן הטעם שלמעשה הועלתה טענה בעניין זה בהערות אגב של המשיבים 1-6 ו-9 ושל עורכי הדין, ואין בפניי בקשה מסודרת למחיקת המערערת 2 (וממילא גם המערערים לא הגישו תגובה מטעמם בנקודה זאת), איני מוצאת כאמור להורות על מחיקת המערערת 2 (וזאת מבלי לגרוע משקול דעת הרכב השופטים אשר יישב בדין לקבוע כל שימצא לנכון בעניין מעמדה של המערערת 2).

הנה כי כן, הסרנו מהדרך את הטענה כי המערערים (ולמצער המערער 1) לא היו רשאים להגיש הליך ערעורי על פסק הדין. מכאן לשאלה כלפי מי יש להפנות את ההליך הערעורי.

5.עורכי הדין טוענים כאמור לא היה מקום להפנות את ההליך הערעורי כלפיהם אישית, כיוון שהם לא היו צד להליך אלא ייצגו את המבקשים בהמרצות הפתיחה. עורכי הדין מוסיפים וטוענים כי בכל מקרה, וגם אם יתקבלו טענות המערערים, אין בכך כדי לשנות מן הסכומים שנפסקו לטובתם, וגם מטעם זה אין הם צד רלבנטי להליך. איני מוצאת לקבל טענה זו.

בפסק הדין נפסק שכר טרחה לטובת עורכי הדין אישית, להבדיל מפסיקת הוצאות ושכר טרחה הנפסקים ברגיל לטובת בעל הדין בהליך. על כן בכל הנוגע לסוגיית שכר הטרחה שנפסק במסגרת פסק הדין, סוגייה בה התקיים מעין "הליך נלווה" בעניינם של המערער 1 ועורכי הדין, הפכו גם עורכי הדין, כמו המערער 1, ל"צד בפועל" לפסק הדין. לפיכך, לו היו עורכי הדין מבקשים להשיג על הסכומים שנפסקו לטובתם, היו רשאים להגיש הליך ערעורי מטעמם.

כתמונת ראי של האמור, ראוי לצרף להליך הערעורי כל מי שהיה צד לאותו "הליך נלווה", כולל כל "הצדדים בפועל". לכן איני סבורה כי היה על המערערים להגיש בקשה לצירוף עורכי הדין מכוח הוראת תקנה 425 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, כטענת עורכי הדין, ומכל מקום סבורני כי בנסיבות העניין היה מקום להורות על צירופם גם מכוח אותה הוראה.

מסקנה זו אינה נגרעת גם בהתחשב בטענת עורכי הדין לפיה הגדלת שכר הטרחה של המערער 1 אינה יכולה בשום מקרה "לנגוס" בשכרם שלהם. בעניין זה אעיר כי מן התגובות שהוגשו עולה כי לפחות חלק מן המשיבים סבורים כי בכל הנוגע לשכר הטרחה הכולל שנפסק לטובת המערער 1 ולטובת עורכי הדין עניין לנו ב"משחק סכום אפס", כך שטענת עורכי הדין לפיה ערעור זה אינו מעניינם נתונה במחלוקת. במחלוקת זו אין כל מקום להכריע בשלב מקדמי זה וטרם שטענות הצדדים לגופם של דברים נפרשו בפני בית המשפט, אך דומני כי הטענה - שאיני מביעה בשלב זה כל עמדה לגביה - לפיה הגדלת שכר טרחתו של המערער 1 כרוכה בהקטנת שכר הטרחה שנפסק לטובת עורכי הדין, תומכת אף היא במסקנה כי יש להותיר את עורכי הדין כמשיבים להליך זה.

מטעמים אלו איני מוצאת לקבל את טענת עורכי הדין לפיה יש למחוק את הערעור ככל שהוא מופנה כלפיהם.

6.נותרה להכרעה שאלת סיווגו הנכון של ההליך.

ההליכים העיקריים אשר התנהלו בבית המשפט המחוזי עניינם בהקדש עליו חולשות הוראות חוק הנאמנות. אולם לא על כל החלטה הנוגעת להקדש או הניתנת במסגרת הליך שעניינו יחסי נאמנות חל החריג לפיו לא נתונה זכות ערעור עליה. החוק הגביל כאמור חריג זה למספר מצומצם של סעיפים בחוק הנאמנות (וזאת בשונה למשל מהוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 המורה כי החלטה של בית המשפט "לפי חוק זה" ניתנת לערעור ברשות). על כן, לצורך סיווג הליך ערעורי המוגש על החלטה שנתקבלה בענייני נאמנות יש לבחון בכל מקרה לגופו האם לוז ההחלטה עליה נסב ההליך הערעורי ניתנה מכוח אחת מהוראות חוק הנאמנות המנויות בסעיף 38 הנ"ל לחוק - או אז, ואף אם ההחלטה קשורה ומשליכה על ענייני הקדש או נאמנות נוספים ניתן להשיג עליה ברשות בלבד (השוו ע"א 1148/09 עיריית תל אביב יפו נ' האגודה למלחמה בסרטן בישראל

(6.4.2009)) - או שמא עיקר הדברים אינו נשען על אחד מאותם סעיפים קונקרטיים המנויים בסעיף 38 לחוק הנאמנות.

כמתואר לעיל בענייננו המחלוקת בין הצדדים היא האם פסיקת שכר הטרחה למערער 1 נעשתה מכוח סעיף 8(א) לחוק הנאמנות המורה כי בית המשפט רשאי להקציב שכר לנאמן "אם ראה שהדבר מתחייב מהיקף תפקידיו כנאמן", או לחלופין מכוח סעיף 13(ג) לחוק הנאמנות המורה כי "לטובת הנאמנות" רשאי בית המשפט לאשר לנאמן לרכוש לעצמו או לקרובו נכס מנכסי הנאמנות או זכות בו או להפיק טובת הנאה אחרת מנכסי הנאמנות או מפעולותיה. כפי שצוין לעיל אם ההחלטה דנן התקבלה מכוח איזו מהוראות אלו, לא נתונה זכות ערעור על ההחלטה אלא ניתן להשיג עליה ברשות בלבד בהתאם להוראת סעיף 38 לחוק הנאמנות.

עיינתי בכל החומר שפרשו הצדדים בפניי והגעתי למסקנה כי אין מקום לקבוע שפסיקת שכר הטרחה והוצאותיו של המערער 1 נעשו מכוח הוראות סעיפים 8(א) או 13(ג) לחוק הנאמנות. זאת שכן המערער 1 לא מונה בשום שלב לנאמן על נכסי ההקדש, ולמעשה פעל כמעין יזם אשר לדבריו חשף את ההקדש, איתר גורמים שיטלו על עצמם את תפקיד הנאמנים, ו"דחף" להגשת הליך משפטי. שכרו של המערער 1 בגין פעולות אלו, אותן ביצע לדבריו באמצעות המערערת 2, נפסק בהתאם למתווה מוסכם עליו הסכימו הצדדים בדיון מיום 13.9.2015. אין עוגן בחומר שבפניי לקבוע כי המערער 1 מונה כנאמן או פעל כנאמן (וגם עורכי הדין אינם טוענים כך אלא טוענים כי המערער 1 ייחס לעצמו פעולות של "נאמן למעשה").

עוד אציין כי איני מוצאת לקבל את טענת עורכי הדין לפיה שכר הטרחה של המשיב 1 נפסק מכוח הוראת סעיף 13(ג) לחוק הנאמנות. עורכי הדין טוענים בהקשר זה כי שכרו של המערער 1 נפסק למעשה על יסוד בקשה של נאמני ההקדשים להתיר להם להשתמש בנכסי ההקדשים לשם תשלום שכרו של המערער 1. ואולם, הוראת סעיף 13(ג) לחוק הנאמנות אליה הפנו מתייחסת לאישור בית המשפט לעניין טובת הנאה לנאמן או לקרובו

- סעיף אשר תכליתו "לקבוע סייג לפעולות הנאמן, על ידי הטלת איסור להפיק רווח או טובת הנאה מנכסי הנאמנות" (ע"א 1631/02 גורבן נ' עמותת תשובה יצחק לפתרון מצוקת הדיור , פסקה 9 (31.7.2003)) - ואינה מסדירה בקשה לפסיקת שכר לצד שלישי, כפי שנעשה בענייננו בהתאם להסכמת הצדדים להליכים. לבסוף אציין כי טענת המשיבה 7 לפיה יש לראות בשכר הטרחה לו עותרים המערערים בבחינת "הוצאות נאמן שהוצאו לטובת הנאמנות" אינה נקיה אף היא מספקות לטעמי, ומכל מקום, הוראת סעיף 8(ב) לחוק הנאמנות המסדירה שיפוי נאמן בגין הוצאות שהוציא, אינה מנויה בהוראת סעיף 38 לחוק הנאמנות.

מטעמים אלו איני מוצאת לקבוע על יסוד איזו מהוראות חוק הנאמנות אליהן הפנו עורכי הדין כי לא נתונה למערערים זכות ערעור על פסק-הדין.

7.סיכומם של דברים - מכל הטעמים המפורטים לעיל בקשתם של המשיבים 15 ו-16 למחיקת הערעור נגדם נדחית.

המשיבים 15 ו-16 יישאו בהוצאות המערערים בסך של 4,000 ש"ח.

ההחלטה תתויק בתיקי השופטים.