רע"א 1745/16 קפלה אנסטלט (חברה מחוקה) נ. ספוט עתיד בע"מ

1.הליך זה נסב על החלטה של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בה נדחתה בקשה למתן רשות ערעור על החלטה של בית משפט השלום בנתניה, אשר מחק בקשת רשות ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל.

בבקשה שבפניי מבוקש להורות על חלופי המבקשת 1, ואלו בקצרה העובדות הצריכות לעניין:

המבקשת 1 - חברה זרה שהיתה רשומה בליכטנשטיין - פתחה נגד המשיב 2 תיק הוצאה לפועל בו עתרה לביצוע שתי המחאות. המשיב 2 העלה טענת "פרעתי", וזאת על יסוד הסכם שנחתם בין הצדדים. בהחלטתה קבעה רשמת ההוצאה לפועל כי הסכם הפשרה אכן החליף את החיוב מכוח ההמחאות, ועוד קבעה אין לה סמכות לדון בטענות ההדדיות של הצדדים לעניין קיום הסדר הפשרה וכי יש להורות על סגירת תיק ההוצאה לפועל.

על החלטה זו הגישו המבקשות בקשת רשות ערעור לבית משפט השלום בנתניה. בית משפט השלום הורה על מחיקת המבקשת 2 מן הבקשה כיוון שלא היתה צד לתיק ההוצאה לפועל, וכן מחק את בקשת רשות הערעור, בקובעו כי "מתדפיס שצירפו המשיבים עולה כי החברה פורקה ובעקבות כך נמחקה. אם פורקה החברה הרי שהיא אינה כשירה להגיש ערעור והיא גם אינה רשאית להמשיך בהליכי הוצאה לפועל".

המבקשות הגישו בקשת רשות ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, וכאמור בקשתן זו נדחתה. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי המבקשת 2 נעדרת מעמד להגיש את בקשת רשות הערעור שכן היא נמחקה מן ההליך בבית משפט השלום וההחלטה בעניין הפכה חלוטה, וכי בית משפט השלום צדק בהחלטתו למחוק אותה מן ההליך שבפניו כיוון שלא ביקשה להצטרף כזוכה בתיק ההוצאה לפועל. אשר למבקשת 1 קבע בית המשפט המחוזי כי זו חברה מחוקה "ועל כן צדק בית משפט קמא בפסק דינו", ועוד הוסיף כי:

"ככל שיש נסיבות חדשות המעידות על כך שהחברה אינה מחוקה, הרי שאין מקומה בערכאת הערעור, מה גם שעל פי הבנתי אין נסיבות כאלו ואין טענה כזאת, אלא הטענה היא לשרשור זכויות מהחברה המחוקה לאנשים אחרים".

על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור שבכותרת.

2.בבקשה שבפניי מבוקש כאמור להורות על חלופי החברה-המבקשת 1, כך שתחתיה יבואו יורשיו של מנהלה, יוסף מימון ז"ל (להלן: מימון ), אשר היה, כך נטען, "הבעלים האמיתי של זכויותיה וחובותיה". על פי הטענה יורשי מימון הם המבקשת 2 (אלמנתו של מימון) וילדיו (להלן ביחד: יורשי מימון ). המבקשות צירפו לתמיכה בבקשה תצהיר של מי שהיה לטענתן דירקטור במבקשת 1 וכן מפרקה, ממנו ניתן ללמוד לדבריהן כי מימון היה "הבעלים האמיתי" של זכויות וחובות המבקשת 1 וכי זכויותיו עברו ליורשיו.

המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם לאמיתו של דבר אין מדובר בבקשה לחלופי בעל דין, אלא מבוקש להתעלם מההחלטות שניתנו בידי הערכאות קמא ולהכריע בשאלות שלא נדונו, ובהן האם זכויות המבקשת 1 עברו לאחר חיסולה לידי יורשיו. לא ניתן, כך נטען, לבצע חלופי בעל דין מכוח ירושה שעה שעסקינן בחברה זרה שפורקה ונמחקה תוך הכרעה מה עלה בגורל נכסיה. עוד צוין כי תצהיר מפרקה הנטען של החברה לא צורף בערכאות קמא, ועל כן לא ניתן להגישו בהליך זה מבלי שהתבקשה, וממילא מבלי שהתקבלה, בקשה להוספת ראיה חדשה, והמשיבים אף עותרים להוצאת התצהיר מן התיק.

בתשובה אותה הגישו המבקשים הוסיפו הם כי יורשי מימון הגישו בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל שבבסיס הליך זה. עוד נטען כי קבלת הבקשה לחלופי בעל דין תאפשר דיון בסוגיות המהותיות שעל הפרק וכי בנסיבות העניין לא היתה כל מניעה לצרף את תצהיר מפרקה של המבקשת 1.

להשלמת התמונה אציין כי בדיקה מעלה שבקשתם של יורשי מימון להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל נדחתה (ובמאמר מוסגר אעיר כי ראוי היה שתוגש הודעה בעניין זה לבית המשפט, שכן המבקשים טענו כי ראוי להשהות את הדיון בהליך זה עד למתן החלטה באותה בקשה).

3.לאחר שעיינתי בכל החומר שבפניי ושקלתי בדבר הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה.

המבקשות הכתירו את הבקשה בכותרת "בקשה להחלפת בעלי דין", ובגוף הבקשה ציינו כי מבוקשם הוא שבית המשפט יעשה שימוש בהוראות תקנות 36-38 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ). בית המשפט אכן מוסמך להורות על החלפת בעל דין כאשר "מת בעל דין או שפשט את הרגל או שנכס שלו נסב מכוח דין", ובמקרה כאמור ייקבעו כחליפיו "מנהל העזבון, או היורשים או הנאמנים או חליף אחר של בעל הדין, כולם או מקצתם". סמכות זו מוקנית גם לערכאת הערעור מכוח הוראת תקנה 426 לתקנות סדר הדין האזרחי (ראו ע"א 4923/09 ערפאת נ' בנק הפועלים בע"מ , פסקאות 3-4 (10.10.2010)).

לו מימון היה צד להליך נראה כי אכן לא היתה כל מניעה להורות על יורשיו כחליפיו. ואולם, מימון אינו צד להליך אלא החברה-המבקשת 1. אף לא מבוקש כי חליפה של המבקשת 1 יהיה מפרקה, לו יש להניח הוקנו נכסיה עת היתה בהליך פירוק, וזאת, כך נראה, כיוון שהליכי הפירוק הסתיימו, כעולה מהטענות שבפניי. בצדק ציינו המשיבים כי בנסיבות אלו מבוקשם של המבקשות הוא כי בית משפט זה יכיר "בשרשור" זכויות מן המבקשת 1 למימון, אשר פי הטענה היה בעליה, וממנו ליורשיו. טענה ל"שרשור" כזה, על כל ההשלכות שלו והשאלות שהוא מעורר, אינה מתאימה לבירור במסגרת בקשה מקדמית-דיונית לחלופי בעל דין במסגרת הליך ערעורי. יצוין בהקשר זה כי המבקשות טוענות כי הזכויות "שורשרו" כאמור בהתאם לקונסטרוקציה משפטית התואמת, כך נטען, את הדין בליכטנשטיין, וזאת מבלי שצורפה ולו חוות דעת של הדין הזר בעניין. לפיכך אין מקום על יסוד החומר שבפניי לקבוע כי יורשי מימון הם חליפיה של המבקשת 1 מכוח הוראות תקנות 36-38 לתקנות סדר הדין האזרחי.

עוד אציין כי לגבי אלמנתו של מימון - המבקשת 2 בבקשת רשות הערעור והמבקשת 3 בבקשה שבפניי - אין מקום להורות על חלופי בעל דין גם מן הטעם שזו נמחקה מן ההליך הערעורי בבית משפט השלום ושאלת מעמדה היא אחת מן הטענות הערעוריות אותן מעלות המבקשות בהליך דנן, ומובן כי אין מקום לדון בטענות הצדדים לגופם של דברים במסגרת בקשה מקדמית לחלופי בעל דין, מה גם שהמבקשת 2 היא ממילא צד להליך הערעורי דנן (כפי שאבאר להלן).

4.דומה כי גם המבקשות מודעות לקושי במבוקשן להורות בענייננו על חלופי בעל דין ועל כן הפנו בבקשתן גם לפסיקה הנוגעת לזכות הערעור הנתונה למי שלא היה צד להליך מקום בו נפגעה זכות הופלדיאנית שלו. פסיקה זו אין עניינה בחלופי בעל דין כי אם בשאלה באילו מקרים רשאי מי שלא היה צד להליך להצטרף להליך ערעורי קיים או להגיש הליך מטעמו (לסוגיה זו ראו ע"א 7235/15 ארבוס נ' בקול - ארגון כבדי שמיעה ומתחרשים (ע"ר)

, פסקה 4 (11.8.2016)). ואולם גם אם אבחן את הבקשה כבקשה להורות כי נתונה לילדיו של מימון , המבקשים 1 ו-2 בבקשה שבפניי, זכות עצמאית להשיג על ההחלטה (למרות כותרת הבקשה ולמרות שזו נסמכת על הוראות תקנות 36-38 לתקנות סדר הדין האזרחי שעניינן בחלופי בעל דין) איני מצאת להיעתר לה.

בעל דין שלא היה צד להליך משפטי המעוניין להשיג על החלטה שניתנה בו או להצטרף להליך ערעורי קיים נדרש "להסביר מדוע לא פעל להצטרף להליך בערכאה הדיונית, ולשכנע כי לא השתהה ולא החמיץ את השעה להפוך לבעל דין באותו הליך", שכן "מן הראוי שפרט אשר מודע לקיומו של הליך המתנהל בערכאה הדיונית שיש בו להשפיע על זכויותיו הקנייניות, והמעוניין להשמיע טענותיו בסוגיה, יבקש להצטרף לאותו הליך כצד" (בש"א 7240/15 יצחקי נ' עו"ד טדי ארז , פסקה 8 (9.2.2016) (להלן: עניין יצחקי )). מימון ז"ל נפטר בשנת 2003 והמבקשת 1 נמחקה בשנת 2008. ילדיו של מימון לא ציינו בבקשה שבפניי מדוע לא ביקשו להצטרף להליכים שהתנהלו בקשר עם המבקשת 1, ובפרט מדוע לא ביקשו להצטרף להליך שהתנהל בערכאה קמא. אין בפיהם למשל כל טענה כי לא ידעו על קיומו של ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי או כי לא ידעו על זכויותיהם הנטענות. עוד יצוין כי לא התנהל בעניינם של ילדיו של מימון כל "הליך נלווה" הדן בזכויותיהם (ראו: עניין

יצחקי , פסקה 7; עע"מ 8884/11 אייץ אנד או אופנה בע"מ נ' ועדת המשנה לעררים המועצה הארצית לתכנון ובניה , פסקה 4 (29.3.2012)).

אציין בהקשר זה כי המבקשות עתרו בבית המשפט קמא להוסיף כראיה את התצהיר עליו מבוססת הבקשה שבפניי, ושקלתי האם נוכח מבוקשן זה יש לומר כי במהות הדברים התקיים בעניינם של יורשי מימון מעין הליך נלווה המצדיק לאפשר להם להשיג על ההחלטה (הגם שבקשה להוספת ראיה מטעם המבקשות אינה זהה לבקשה מטעם היורשים להצטרף כצד להליך). עיינתי באותה בקשה להוספת ראיה באתר "נט המשפט", ומצאתי כי ילדיו של מימון כלל אינם נזכרים בה. הטענה שהועלתה באותה בקשה היא כי זכויות המבקשת 1 הועברו ליורשי מימון, אשר לא פורטו, וכי "לנוכח ראיה זו לא יוותר עוד כל ספק כי המבקשת 2 הינה כיום בעלת הזכויות בנכסי החברה הכוללות בין היתר את הזכויות כלפי המשיבים (החייבים) בהליך זה, וככזו מוסמכת היא למנות את נציגיה לפעול מטעמה למימוש זכויותיה שלה כלפי המשיבים ומכל העברת הזכויות אליה את זכויות קפלה אנסטלט, שלענייננו יש בהם זהות..." [ההדגשה הוספה]. הנה כי כן, הטענה שהועלתה באותה בקשה - אשר לטענת המבקשות לא הוכרעה - היא כי זכויות המבקשת 1 הועברו לידי המבקשת 2, אלמנתו של מימון. ילדי מימון לא היו אפוא צד להליך קמא, לא התנהל בעניינם "הליך נלווה", ולא הובהר מדוע לא פנו בבקשה להצטרף להליך קמא. מטעמים אלו ובהתאם לפסיקה הנוהגת אין מקום להורות על צירופם להליך הערעורי דנן.

לעומת זאת בכל הנוגע לאלמנתו של מימון המנוח - המבקשת 2 בבקשת רשות הערעור והמבקשת 3 בבקשה שבפניי - סבורני כי אכן רשאית היא להגיש הליך ערעורי מטעמה (כפי שלמעשה נעשה גם בפועל). זאת שכן המבקשת 2 היתה צד להליך הערעורי בבית המשפט המחוזי; כיוון שקיימת בהחלטה קביעה מפורשת הנוגעת למעמדה, קביעה עליה רשאית היא להשיג; וכיוון שכפי שציינתי לעיל גם בבקשה להוספת ראיה אשר הוגשה בבית המשפט המחוזי הועלתה טענה בדבר מעמדה של המבקשת 2.

5.למען הסר ספק יובהר כי אין במסקנתי לפיה אין מקום להורות במסגרת ההליך הערעורי דנן באופן מקדמי על חלופיה של המבקשת 1 ביורשי מימון או להורות על צירופם של ילדיו להליך כמבקשים, כדי להביע כל עמדה בטענות הערעוריות שהעלו המבקשות לגופם של דברים, ובכלל זה בטענתן לפיה בקשה שהגישו בבית משפט השלום להוספת המבקשת 2 כבעלת דין לא נדונה ולא הוכרעה; וכן טענתן כי בית המשפט המחוזי התעלם מן הראיה המהותית אותה ביקשו לצרף הנוגעת לשאלה מי זכאי להכנס בנעלי המבקשת 1, וכי נוכח ראיה זו היה עליו לקבל את בקשת רשות הערעור ואת הערעור גופו.

כמו כן, הגם שהצדק עם המשיבים כי ככלל אין לצרף בערכאת הערעור ראיה אשר לא הוצגה בפני הערכאה הדיונית מבלי שניתנה רשות לכך, בנסיבות המיוחדות של העניין והיות ולטענת המבקשות הבקשה שהגישו בבית המשפט המחוזי להוספת תצהירו של מפרק המבקשת 1 כראיה לא הוכרעה והן משיגות על כך בבקשת רשות הערעור דנן, איני מוצאת להורות בשלב זה על הוצאת התצהיר האמור מתיק בית המשפט, וגם זאת מבלי להביע כל עמדה לגופם של דברים ומבלי להכריע בשאלה האם המבקשות רשאיות לבסס בשלב זה טענה על אותו תצהיר או בשאלת משקלו.

בנסיבות העניין ונוכח דחיית הבקשה העיקרית לחלופי בעל דין, תשאנה המבקשות בהוצאות המשיבים בסך של 2,500 ש"ח.

המזכירות תתייק החלטה זו בתיק השופט.